באקו שיירת המרצדסים השחורים של לב לבייב שועטת ברחובות באקו, בירת אזרביג'אן. מכל כיכר בעיר האפורה, עמוסת הארכיטקטורה הסובייטית המתפוררת, ניבטים מכרזות ענק פניו של היידר אלייב, לשעבר מס' 2 בפוליטבירו הסובייטי ומראשי המתנגדים. לב לבייב מוקף בילדי בית הספר היהודי שסייע להקים בבאקו. כל מה שמעניין אותי זה הדור הבא. לגלסנוסט של מיכאיל גורבצ'וב. אלייב כיהן כנשיא אזרביג'אן עד מותו בדצמבר 2003. הנשיא הנוכחי הוא בנו אילהם, שמנסה להעלות את אביו לדרגת קדוש. השיירה של לבייב חולפת בבליל צפירות בשדרה המרכזית של העיר. הבניין שאיכלס בעבר את מטה הק-ג-ב מזדקר במלוא כיעורו מהשדרה. כיום הוא מאכסן את השירותים החשאיים האזריים. הנהגים האזרים בשיירה של לבייב ממשיכים לצפור. כל צפירה מלווה בתנועת יד מאיימת וקללה. נראה כי המכוניות בבאקו מתחלקות לשני סוגים: מרצדס ולאדה. בעלי הלאדה משתדלים לציית לחוקי התנועה הרבה יותר מבעלי המרצדס. לבעלי מכוניות הפאר הגרמניות מציעה באקו חנויות יוקרה, בתי מלון חדישים, מועדוני ג'ז, עיר עתיקה ושטיחים מרהיבים. האלכוהול זמין לכל במדינה ששומרת בקנאות על הפרדת הדת ומדינה. לבייב לא בא לבאקו לעשות עסקים, אומרים הוא ועוזריו. אמנם רוסיה ושכנותיה הן זירות פעולה מרכזיות בעסקיו של מי שנחשב לאחד מבכירי היהלומנים בעולם, אבל משאלות בעניין פעילותו העסקית באזור הוא מתחמק שוב ושוב. "עכשיו אנחנו מדברים על חינוך, לא על כסף", הוא אומר בעת ביקור בבית הספר היהודי המקומי שסייע להקים בבאקו. הפריה הדדית לבייב נולד בטשקנט שבאוזבקיסטן ב-1956 ועלה לישראל ב-1971, עם משפחתו. כעבור שנה, בגיל 16, החל לעבוד במלטשת יהלומים ומאז עסקיו צומחים ומשגשגים, וכוללים כיום גם נדל"ן (הוא הבעלים של קבוצת אפריקה ישראל), אופנה (גוטקס, לדוגמה) וטלוויזיה (ערוץ ישראל פלוס). ב-2003 העריך המגזין הכלכלי האמריקאי "פורבס" את הונו האישי של לבייב בכ-2 מיליארד דולר. על פי כתבת תחקיר שהתפרסמה בשבועון הבריטי ה"אקונומיסט" ביולי 2004, לבייב שולט, בין היתר, בשני מפעלים גדולים לעיבוד וליטוש יהלומים ברוסיה ובמפעלים נוספים בארמניה ובאוקראינה, והוא מחזיק ברשיון לכריית יהלומים בהרי אורל. חברת אפריקה ישראל הודיעה לפני כמה חודשים כי היא מתכננת להשקיע כמיליארד דולר בפיתוח נדל"ן ברוסיה בשנים הקרובות, בעיקר באזור מוסקווה. (עסקי היהלומים של לבייב מחוץ לגבולות ברית המועצות לשעבר כוללים מלטשות בישראל ובהודו, מכרות באנגולה, מפעל ענק וצי ספינות לכריית יהלומים תת-ימית בנמיביה). אבל לבייב עושה הרבה יותר מעסקים. הוא נשיא איגוד הקהילות היהודיות של חבר המדינות, ארגון גג שאותו ייסד לפני שש שנים, בו חברות כמאתיים קהילות יהודיות ב-15 ממדינות ברית המועצות לשעבר. מדי שנה, בחנוכה, הוא מבקר בכמה קהילות החברות באיגוד, פוקד בתי כנסת ובתי ספר יהודיים ונפגש עם פוליטיקאים מקומיים. בין הקהילות שבהן ביקר בחנוכה השנה היה גם ביקור ראשון בקהילה היהודית באזרביג'אן. מבקריו של לבייב טוענים כי ברוב מדינות הגוש הסובייטי לשעבר לא ניתן להפריד בין פוליטיקה, עסקים וענייני הקהילה היהודית, וכי גם אצל לבייב הפרדה כזאת אינה קיימת. להיפך, יש הפריה הדדית: לפעמים השקעה בקהילה משמשת בסיס להשקעה עסקית. פעמים אחרות התהליך הפוך. לבייב דוחה את הטענות מכל וכל. "הפעילות הפילנתרופית לא עוזרת לי בעסקים כי אני לא רוצה להתפשט ליותר מדי מקומות. אני רוצה להישאר באותם מקומות שבהם אני עובד. בכל פגישה שלי כנשיא איגוד הקהילות שואלים אותי 'למה אתה לא משקיע אצלנו?' חוץ מזה יש מקומות מאוד רגישים, במיוחד במדינות קטנות, וכשאתה רוצה לפתוח בית ספר יותר קל לך לבקש את זה כשאתה לא מעורב בפוליטיקה ובעסקים פנימיים". עוזריו של לבייב מגדירים את סבב הביקורים השנתי שלו 'ביקורי שדרוג קהילה'. הם מסבירים שהפגישות של הבוס עם ראשי המדינה והדיווח הנרחב על כך בכלי התקשורת המקומיים מעלים את קרנם של יהודי המקום, בעיני שכניהם ובעיני עצמם. אחרים מעירים שלבייב משדרג בביקוריו בעיקר את הסניף המקומי של איגוד הקהילות היהודיות. בפגישתו עם הנשיא אלייב, לדוגמה, התעניין לבייב באפשרות להעביר לידי איגוד הקהילות בניין בית כנסת מפואר במרכז באקו המשמש כיום כתיאטרון. אלייב אמר שישקול בחיוב. אחר כך נאות להדליק נרות חנוכה בחנוכיית כסף גדולה שלבייב ואנשיו הביאו עמם. איגוד הקהילות מתיימר לייצג את הקהילות היהודיות במדינות שבהן הוא פועל. רבני האיגוד מקפידים להשתמש בתואר "רב ראשי" של המדינה שבה הם מוצבים, בלי שהם טורחים בדרך כלל לקבל את הסכמת הרבנים והארגונים היהודים האחרים הפועלים במדינה. הדמות הבולטת באיגוד הקהילות, לצד מאיר ברוק, שליח איגוד הקהילות היהודיות באזרביג'אן. לפתוח בית ספר יהודי במדינה מוסלמית זה לא בדיחה. לבייב, הוא הרב בערל לאזאר, שהגיע לרוסיה בסוף שנות ה-80 בשליחותו של הרבי מלובביץ'. לבייב, בעצמו חסיד חב"ד, הגיע באותן שנים לרוסיה לאחר שביקש את ברכת הרבי מלובביץ' לעשות עסקים במדינה. הרבי נתן, אבל דרש בתמורה התחייבות מלבייב שידאג לרווחת היהודים. בינתיים ההסכם מוכיח את עצמו, עסקי הקהילה של לבייב ברוסיה ובשכנותיה אינם מפגרים בקצב צמיחתם אחרי זה של עסקיו הפרטיים. בשנים האחרונות תורם לבייב, על פי הערכת המגזין "פורבס" כ-30 מליון דולר בשנה, המיועדים בעיקר לרשת החינוך שפועלת במסגרת איגוד הקהילות, "אור אבנר", על שם אביו של לבייב. מחלוקת בין הארגונים בנובמבר 1998, יזמו לבייב ולאזאר את הקמת איגוד הקהילות כארגון גג לכל הקהילות שבהן פעילים שליחים ורבנים של חב"ד. תיאורטית, הקהילות החברות באיגוד חופשיות להחליט מי יהיו הרבנים שלהן. בפועל, המשכורות של הרבנים משולמות בידי תורמים של חב"ד וכך יוצא שרבני האיגוד, רובם ככולם, באים מבית מדרשו של הרבי מלובביץ' וסרים לפקודת שליחו הראשי לרוסיה, הרב לאזאר. ביוני 2000, באסיפה הכללית של הקהילות החברות באיגוד, נבחר הרב לאזאר לרב הראשי של רוסיה. קהילות יהודיות אחרות ברוסיה, כמו הרפורמים והאורתודוקסים הליטאים סירבו להכיר בהחלטה. ארגון הגג שלהם, קונגרס הקהילות והארגונים היהודיים, הודיע כי היא מכיר ברב אדולף שייביץ, שמונה להיות הרב הראשי עוד בידי המשטר הקומוניסטי. המחלוקת בין הארגונים לא נפתרה עד היום, אף שלאחרונה התנהלו גישושים בנוגע לאיחוד. מה שכן השתנה במרוצת השנים היו יחסי הכוחות. ארגון הגג המתחרה בחב"ד התבסס במידה רבה על תמיכתו של קונגרס יהודי רוסיה, גוף פוליטי, לא דתי, שנבנה במתכונת יהודית-אמריקאית. שני ה"קונגרסים" היו יריבים שקולים לאיגוד הקהילות בתקופת השלטון של הנשיא בוריס ילצין. אבל כשיורשו של ילצין, ולדימיר פוטין, התיישב על כס הנשיאות בקרמלין, החלה הכף נוטה לטובת החב"דניקים. נשיא קונגרס יהודי רוסיה, המיליונר ולדימיר גוסינסקי, נקלע לעימות עם פוטין, נעצר בתואנות שונות ונאלץ להימלט מהמדינה. יורשו של גוסינסקי בהנהגת הקונגרס, ליאוניד נבזלין, מצא עצמו בסיטואציה דומה ונמלט לישראל (בשנים האחרונות הוא מסתגר בווילה מאובטחת בהרצליה פיתוח). כיום פוטין ממשיך להעדיף את חב"ד: הרב לאזאר מוזמן אליו בקביעות, בעוד שהרב שייביץ נשאר בבית. הממסד הרבני בישראל התייחס בתחילה לכפילות הרבנים הראשיים ברוסיה במבוכה גלויה ונמנע מלהביע את תמיכתו באחד הצדדים. מה שסיבך עוד יותר את העניינים היתה העובדה שהרבנות בארץ הכירה עוד קודם לכן בבן בריתו של הרב שייביץ, פנחס גולדשמידט, כרב הראשי למוסקווה. כשכיהן כרב הראשי לישראל, ניסה מאיר לאו לשכנע את לאזאר וגולדשמידט לעבוד ביחד, אך ללא הצלחה. יורשו של הרב לאו, הרב יונה מצגר, לא התקשה לפתור את הדילמה: הוא נענה בחפץ לב לחיזוריו של לבייב והכיר בלאזאר כרב הראשי של רוסיה, ומתעלם משייביץ וגולדשמידט. כיום לבייב ולאזאר ממשיכים לנעוץ דגלונים של איגוד הקהילות על המפה בקצב מסחרר. בתי כנסת, בתי ספר, בתי תמחוי ומרכזים קהילתיים של האיגוד פועלים כיום בכ-90 ערים ברוסיה ובשכנותיה. בשנים האחרונות הרחיבו לבייב ולאזאר את השפעתם מעבר לגבולות ברית המועצות לשעבר. לאזאר הוא כיום דמות דומיננטית בוועד רבני אירופה של חב"ד, גוף בעל השפעה במוסדות האיחוד האירופי. לבייב פתח בתי ספר של "אור אבנר" ברומניה, הונגריה, גרמניה ולאחרונה גם בקווינס שבניו יורק. האם פעולותיו של לבייב הן חלק מתוכנית אסטרטגית לכבוש את עולם העסקנות היהודי? גורמים יהודיים במוסקווה, המכנים עצמם "פרשנים לענייני לבייב", טוענים שכן. הם משוכנעים כי המטרה של לבייב היא להשתלט על ארגון כלל-יהודי חשוב ועתיר יוקרה, ואם ייכשל - להקים ארגון מתחרה. הגוף המתאים ביותר להשתלטות כזאת, אומרים הפרשנים, הוא הקונגרס היהודי העולמי, המזוהה עם המיליארדר אדגר ברונפמן, שנקלע באחרונה למאבקי הנהגה קשים. עוזריו של לבייב אישרו כי התקבלה פנייה מצד גורמים בתוך הקונגרס, שביקשו לגייס לצדם את לבייב, אך לדבריהם הפנייה נדחתה. לבייב עצמו מבהיר כי אינו רוצה להיכנס לעניינים כאלה. "בארגונים האלה מתעסקים תמיד בפוליטיקה במקום בנזקקים. תראה מה קורה היום בקונגרס העולמי, איזה מלחמות", הוא אומר. לדבריו, התוכנית האסטרטגית היחידה שלו היא השקעה בחינוך הדור הבא. מה שבאמת ממטריד אותו הוא נישואי תערובת, שמשולים בעיניו ל"שואה שקטה". למנהלי רשת החינוך "אור אבנר" אמר שהם צריכים לשאוף לכך שתלמידיהם, שכ-70% מהם הם ילדים לאבות לא יהודים, יינשאו לבני זוג יהודים. "בחרתי בחינוך", אומר לבייב, "לא בגלל שאני משוגע אלא כי זה התחום שהכי הוזנח על ידי ממשלת ישראל. גם בקהילות היהודיות לא רצו חינוך יהודי. אחרי מלחמת העולם הם לא רצו להיות שונים מאחרים. היום, חמישים-שישים שנה אחרי, הם בוכים על זה. גדולי הצעקנים בקהילה בארה"ב מכים על חטא ומודים שזאת הסיבה למספר היהודים הגדול שאיבדנו. אם מדינת ישראל היתה משקיעה בחינוך היהודים בגולה הכל היה נראה אחרת. לא היינו מאבדים מיליוני יהודים באמריקה. "זה רק בגלל שממשלת ישראל הייתה עסוקה בבעיות שלה, הפנימיות. מספיק שנשיא המדינה מגיע לארה"ב ומתרים את היהודים לחינוך שלהם. אתה מגדל דור שלם עם תפישת עולם כזאת. יש לי הרבה חברים שיש להם פי עשרה יותר כסף, וזה לא מדבר אליהם. 'מה זה מעניין אותי? כל אחד צריך לדאוג לעצמו', הם אומרים. אני תורם כי אני חונכתי ככה". הגופים הישראליים הפועלים ברוסיה - משרד החוץ, לשכת הקשר "נתיב", והסוכנות היהודית - מקפידים לשמור על יחסים תקינים עם איגוד הקהילות. אבל בשיחות פרטיות הם נשמעים הרבה יותר חשדנים. "הישראלים מרימים גבה על כך שהאיגוד מצניע, ואפילו מעלים, את האלמנט הישראלי-ציוני מהמסרים שלו", אומר דיפלומט ישראלי. בין הישראלים יש המכנים את אנשי איגוד הקהילות "יהודי החצר" וטוענים כי האיגוד משרת את רצונותיו של הקרמלין, כמו לדוגמה בכך שאינו מעודד יהודים לעלות לישראל. אחרים סבורים כי הסיבה לכך היא האידיאולוגיה החב"דניקית הלא-ציונית. הרב לאזאר אומר בעניין כי שאיפת איגוד הקהילות היא שלכל יהודי ברוסיה יהיה דרכון רוסי ודרכון ישראלי. בנוגע לעידוד עלייה, אומר לאזאר, כי יהודים שרצו לעלות כבר עלו, וכי כיום המשימה המרכזית צריכה להיות שימור וחיזוק הזהות היהודית של אלה שנשארו מאחור. "מי שאין לו קשר לישראל יש לו בעיה עם היהדות שלו", הוא אומר, "אין כזה דבר יהודי בלי ארץ, רק מה, אנחנו לא באים לעשות כאן פרופגנדה ולהגיד שבארץ המצב מצוין וכולם צריכים לקחת את המזוודות ולברוח". האיש של לבייב בבאקו גם אלה שמותחים ביקורת על דרך ההתנהלות של איגוד הקהילות משבחים את מסירותם של 300 "שלוחיו", החיילים בשטח שמפעילים את מוסדות האיגוד בחבר המדינות. מרבית השלוחים הם ישראלים, היתר אמריקאים, אירופאים ומקומיים. בחב"ד השליחות נחשבת לדרך חיים. כששליח נשלח למקום מסוים זה בדרך כלל "עד להודעה חדשה". הוא מקבל משכורת צנועה המכסה את צרכיו הבסיסיים, ובאופן רשמי ככל שהמקום נידח יותר כך נחשבת השליחות יוקרתית יותר. באזרביג'אן לא היתה לאיגוד הקהילות נציגות עד לפני שנתיים. ב-1989 חיו במדינה כ-55 אלף יהודים. העלייה ההמונית לישראל בשנות ה-90 וההגירה למדינות במערב צימקו את הקהילה, וכיום חיים באזרביג'אן כ-16 אלף יהודים בלבד. הם נחלקים לשלוש קהילות נפרדות: האשכנזית, הגרוזינית והקווקזית, המכונה גם "ההררית". לפני כשנתיים הופיע באזרביג'אן שליח של איגוד הקהילות, מאיר ברוק, "ילד בן 25, שבהתחלה אף אחד לא שם עליו פרוטה", כדברי שגריר ישראל באזרביג'אן, איתן נאה. מערכת היחסים של השלטונות האזרים עם הקהילה היהודית המקומית טובה, אך היחסים עם מדינת ישראל מורכבים יותר. לאזרביג'אן אין שגריר בישראל, והאזרים נמנעים מביקורים רשמיים בארץ. ברוק, המכונה "מברוק", הוא איש מגודל, בעל הליכה דובית, קול רועם וקסם אישי רב שמחפה על נטייתו להסתבך בצרות. הוא נולד ב-1976 בראשון לציון למשפחה חב"דניקית חוזרת בתשובה. כנער היה פרחח לא קטן, שבאבניק, והוריד לא פעם את הכיפה. אחר כך נשלח ללמוד בכפר חב"ד ושם "נכנס לתלם". בכפר חב"ד הוכשר ברוק כשוחט ובהפסקות למד מחבר לנגן בגיטרה. הוא הגיע לטשקנט עוד לפני הצבא ב-1996, כשוחט, לתקופה של שמונה חודשים מטעם איגוד הקהילות, וגילה שלא קל להיות יהודי שומר מצוות ברפובליקה מוסלמית במרכז אסיה. יותר מכל התגעגע לחלב טרי. ההלכה, חשדנית כתמיד, קובעת כי מי שקונה חלב מגוי חייב לצפות בפרה בעת החליבה, מחשש שימכרו לו חלב גמלים, לדוגמה, כפי שאכן קרה בעבר. אלא שהאיכרים בטשקנט, מספר ברוק, סירבו לאפשר לו או לחבריו לצפות בחליבה מחשש ל"עין הרע". "שמונה חודשים לא שתיתי חלב", הוא אומר. "חשבתי שאני משתגע. התקשרתי לחברים בארץ והתחננתי שישלחו לי חלב. פעמיים הם שלחו לי חלב עמיד בקרטונים אבל פעם אחת הקרטון נקרע ובפעם השנייה החלב שכב במכס שבועות וכשבאתי לקחת אותו הוא כבר היה מקולקל. בסוף, כשכבר הייתי מיואש הצלחתי לשכנע מישהו שהסכים לתת לי להסתכל על הפרה שלו. הייתי צריך לתת לו מאה דולר ערבון, אם יקרה לה משהו. למחרת מוקדם בבוקר הגעתי לחליבה. מה התברר? בלילה הפרה מתה". אחרי "השירות" בטשקנט, הועלה ברוק לדרגת "שליח נודד" - רב שעובר בין הקהילות ו"ממלא חורים", כדבריו. כך הגיע לסמרקנד, העיר השנייה בגודלה באוזבקיסטן, ומשם נדד ליקטרינבורג בסיביר, ומינסק, בירת בלארוס. באותה תקופה למד לדבר רוסית. הוא התגייס לצה"ל לשירות מקוצר ב-1999, בגיל 23, אחרי שכבר התחתן, ושירת כמש"ק דת בחטיבת רמאללה. אחרי שהשתחרר, פנה ברוק לרב לאזאר וביקש להתמנות לשליח קבע באחת ממדינות חבר המדינות. לאזאר ניסה לעניין אותו בחצי האי קמצ'טקה, מזרחית לסיביר, אחד האזורים הקרים ביותר בעולם. "לאשתי היה קשה עם זה, היא שונאת קור. אז נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי מקום חם. ראיתי שבאזרביג'אן חם יחסית, יש יהודים ואין אף שליח מטעם האיגוד. הלכתי לרב לאזאר והוא הסכים". למזלו של ברוק, פוטר הרב של בית הכנסת האשכנזי בבאקו זמן קצר לאחר שהגיע לעיר. "הרב ההוא אהב לשתות. יום אחד התקשרו לראש הקהילה ואמרו לו 'הרב שלך שוכב במדרחוב, בוא תיקח אותו'. הוא בא, ראה אותו שוכב ככה עם בקבוק וודקה ביד וזרק אותו לכל הרוחות". ברוק התמודד על משרת הרב של בית הכנסת מול רב צעיר אחר וזכה. אבל אז גילה שחוץ מלנהל תפילות של קומץ יהודים קשישים אין לו הרבה מה לעשות. "חצי שנה לא עשיתי כלום. הייתי מניח תפילין, שומע בעיות משפחתיות, נותן דולר לאחד, חמישה דולר לאחר (באזרביג'אן עתירת הנפט והשחיתות, 50% מהתושבים חיים מתחת לקו העוני). הרגשתי שאני הולך ומתנוון. לא יכולתי יותר". הליצנזייה להקמת בית הספר אחרי חצי שנה, בקיץ 2003, התקשר לברוק דוד מונדשיין, מנכ"ל רשת החינוך "אור אבנר", ושאל אותו אם יוכל לפתוח בית ספר בשנת הלימודים הקרובה. סוף סוף הגיע אתגר. "לפתוח בית ספר יהודי במדינה מוסלמית זה לא בדיחה", אומר ברוק. אמנם באזרביג'אן מקפידים באופן רשמי על הפרדה בין דת למדינה. אבל בשל השכנות עם איראן והעובדה שלאזרים השיעים, שהם כ-90% מאוכלוסיית אזרביג'אן יש קשרי משפחה מסועפים עם בני המיעוט האזרי בצפון איראן, פעלו אלייב, האב והבן, בנחרצות בשנים האחרונות נגד השפעות איראניות. הם הפסיקו תשלומים למשפחות ההרוגים ממחוז נגורנו-קראבאך, שנכבש בידי הארמנים ב-1993 מנעו כניסה ממולות, סגרו מסגדים ומדרסות שפעלו במימון איראני. הדבר האחרון שמשפחת השלטון היתה צריכה הוא בית ספר של חב"ד באמצע באקו. אבל הם לא הביאו בחשבון את החוצפה של מאיר ברוק. "הכי קשה היה לקבל את הרשיון, הליצנזייה", אומר ברוק. "הלכתי לקבל אותה במשרד המשפטים אבל שם אמרו שהם צריכים אישור ממשרד החינוך. במשרד החינוך אמרו לי להביא קודם אישור ממשרד המשפטים. חשבתי שזה ייגמר בתוך יום-יומיים אז אמרתי לרב לאזאר 'אל תדאג תוך שבוע יהיה ליצינזייה, אפשר לפתוח את בית הספר'. הרב לאזאר לא ישראלי, הוא איטלקי, אז הוא לא יודע שכשישראלי אומר 'יהיה בסדר' זה הכי גרוע. פתחתי בית ספר של שלוש קומות, במימון של לבייב, בלי רשיון. בארץ, נניח הייתי פותח קיוסק בלי רשיון מה היה קורה לי? כאן ראו שמישהו פותח בניין של שלוש קומות, חשבו שיש לי גב חזק, כי מה אני משוגע. "ראש הקהילה האשכנזית העביר את הילדים שלו לבית הספר שלי. הוא אמר לי 'תגיד לי, מאיר, אתה בטוח שיש לך 'ליצנזייה'? אמרתי 'בטח, אתה רוצה שאני אראה לך?' 'לא, לא'. עם כל אחד עשיתי את זה. אף אחד לא האמין שמאיר ברוק יהיה כזה מטומטם שיפתח בית ספר בלי רשיון. משרד המשפטים חשב שמשרד החינוך נתן רשות, משרד החינוך חשב שמשרד המשפטים נתן". אחרי שלושה חודשים הבין ברוק שהוא חי על זמן שאול. "כל גוף שפנה אלינו רצה לראות את הליצנזייה. הייתי אומר להם 'תבואו מחר, תבואו עוד שבוע ביום שישי אנחנו לא עובדים. האמת, זה לא היה אחראי. באמת לא אחראי. כל יום אני חושב איך ייגמר הבית ספר. היו לנו 80 ילדים, 80 משפחות. זה היה יכול להיגמר באסון. הילדים, אם סוגרים את בית הספר, חמישה חודשים הם לא לומדים. העוזר שלי היה יכול ללכת לכלא לארבע שנים ואותי היו מגרשים מהמדינה. העוזר של השגריר הישראלי היה אומר לי 'מאיר, אל תדאג, אם תשב בכלא, בתוך 48 שעות אני מוציא אותך'. ממש מנחם. "יום אחד סגן שר החינוך, שהיה חבר שלי, אמר לי 'הגיעו כבר ההוצאה לפועל, יש לי כבר צו חתום. הולכים לקרוע אותך. תחתום לי על מסמך שאתה סוגר. עכשיו. מה אני עושה? חתמתי. אמרתי להורים שיש לנו בעיה עם החימום, הצינורות דולפים, בבקשה ללכת הביתה. באתי לבוס שלי, לרב לאזאר. אמרתי לו 'הצילו! הולך להיגמר כאן הכל, כמה אני יכול לשקר, כמה אני יכול לרמות, תעזרו לי!'. באיגוד הקהילות וב'אור אבנר' ניסו להפעיל קשרים בקרמלין, בארה"ב, ללא הועיל. שר החינוך ושר המשפטים סירבו לשנות את עמדתם. רק התערבותו האישית של הנשיא גיידר אלייב היתה יכולה לשנות את המצב. "אבל אלייב היה מאושפז בארה"ב לטיפולים. שבוע לא היו לימודים. אחרי שבוע כבר לא יכולתי, החזרתי את הילדים. איך שהילדים חזרו קיבלתי טלפון מסגן שר החינוך. הוא אמר 'מאיר, מהיום אני כבר לא חבר שלך. שיקרת לי. אתה רב, אסור לך לשקר!' הבנתי שהולך להיות כאן משהו רע". ואז שב אלייב מארה"ב לבאקו. באיגוד הקהילות היו יכולים להפעיל סוף סוף את התותח הכבד שלהם. לב לבייב טס מיד לבאקו במטוסו הפרטי, נפגש עם אלייב וחילץ ממנו את האישור המיוחל. כעבור שבועיים אלייב מת. הרב אישר לקרוא את הקוראן בבית הספר של "אור אבנר" בבאקו לומדים כיום 300 ילדים, מכל העדות המתגוררות בבאקו. האזרים דרשו שבית הספר לא יוגדר בית ספר דתי אלא בית ספר יהודי, עם זיקה למסורת, ואסרו עריכת תפילות. ברוק קיבל את הגזירות בהבנה. הוא גילה בינתיים שהחיים היהודיים באזרביג'אן מורכבים הרבה יותר מכפי שחשב, והדבר בא לידי ביטוי גם בבית הספר. כמחצית מהתלמידים הם בנים לאמהות יהודיות ולאבות מוסלמים. כלומר, הם יהודים על פי ההלכה היהודית ומוסלמים על פי ההלכה המוסלמית. ברוק נדהם לגלות שעשרות מתלמידיו צמים בימי הרמאדן. "הזוגות המעורבים ששולחים את הילד לכאן הם בדרך כלל חילוניים", אומר ברוק. "אבל יש מקרים שהאבא מסכים לשלוח את הילד לבית הספר היהודי בתנאי שהוא יתחיל ללכת כל יום שישי למסגד. מה אני אמור לעשות? לקבל אותו?". ברוק החליט שכן. יותר מכך, הוא החליט לנסות להתעמק באיסלם ורכש לעצמו, לאחר שקיבל היתר מהרב שלו בישראל, עותק של הקוראן בעברית. מה שקרא שם, הוא אומר, שינה את ההסתכלות שלו, לא רק על המוסלמים באזרביג'אן, אלא גם על הסכסוך הישראלי-הפלשתיני. "אני מאוד ממליץ לקרוא את זה", הוא אומר, "אתה מתחיל להבין דברים אחרת. אתה מתחיל להבין מאיפה בא הזעם שלהם. מוחמד נותן להם בראש. יש שם המון זעף, זעם, נקמה". בחוג ידידיו של ברוק יש מוסלמים רבים, אחדים מהם מגיעים ללחוץ את ידו של לבייב, בארוחת הערב המפוארת שברוק עורך לכבודו בתום הביקור בן היומיים בבאקו. לפני כשנה נעתר ברוק לבקשה יוצאת דופן. רוסטם רוזנטל, עולה מאזרביג'אן ששירת כשוטר במג"ב, התאבד. משפחתו שנשארה באזרביג'אן הטיסה את גופתו בחזרה ותכננה לקבור אותו בבית קברות מוסלמי. אחד מסביו של רוזנטל היה יהודי ובני המשפחה ביקשו שגם ברוק ישתתף ויישא תפילה לעילוי נשמתו. ברוק הסכים. בהלוויה הוא דיבר אחרי כהן הדת המוסלמי ואמר כמה פסוקים. "השליחות שלי לא מתבטאת רק בקירוב יהודים ליהדות", הוא אומר, "המוסלמים, עצם העניין שיש להם חבר יהודי זה מוריד את האנטישמיות בעולם, כי הם מספרים לחברים שלהם, לקרובים שלהם. בישראל לא תמיד מבינים את זה. יש לי למשל חבר שהוא סגן ראש העיר לינקרן, בדרום אזרביג'אן, על גבול איראן. לפני שנה הוא מתקשר אלי ומספר שיש שם קברים יהודיים. הפרות עושות את הגללים שלהן על הקברים והם רוצים להעביר אותם. התקשרתי לרב שלי בישראל, והוא אמר שמותר להזיז את הקברים, אין ברירה. קיבלתי מראש העיר שירות VIP. הוא גם תרם לבית הקברות החדש שיש שחור. הכי יקר. איכשהו, עיתונאים בישראל שמעו על זה. מתקשרת אלי עיתונאית ואומרת, 'נכון שחיללו את הקברים בלינקרן?'. אמרתי לה 'להיפך!' אז היא אמרה, 'למה אתה מגן על השלטון, בגלל שאתה מפחד?'". באזרביג'אן יש גם מוסלמים אחרים, קיצוניים. בשבועות שלפני פסח האחרון קיבל ברוק את מה שהוא מכנה "שלושה אותות אזהרה". "חודש לפני פסח שמו רימון ללא נצרה בכניסה לבית הספר. "חודש לפני כן, כשיצאתי מהבית לתפילת מנחה מישהו חיכה לי ברחוב ונתן לי מכה. אני לא רזה, יש לי יציבות, והמכה הזאת הפילה אותי על הכביש. ראיתי רק מישהו רץ, ומהגב היה אפשר לראות שיש לו זקן. הפעלתי את כל הקשרים שלי במשטרה אבל לא תפסו אף אחד". האות השלישי היה מכתב מנומס מארגון "האחים המוסלמים" שבו הודיעו לברוק שיבואו לבקר בסעודת ליל הסדר החגיגית שהוא מתכנן לערוך לקהילה ויסגרו באותה הזדמנות חשבון על חיסול השייח אחמד יאסין בעזה. "אחרי המכתב הזה, אף אולם אירועים לא הסכים לקבל אותנו. בסוף עשינו את הסדר בבית הכנסת". מאז נלווה לברוק שומר ראש אזרי ענק, אבל מעבר לכך לא שינה דבר בהרגליו. הוא מתרוצץ ברחובות והזקן והמגבעת החב"דניקית מאפשרים לזהות אותו ממרחקים. בערב היום הראשון של ביקורו באזרביג'אן, הגיע לבייב לצפות בהצגת חנוכה של ילדי בית הספר "אור אבנר". ההצגה התקיימה בבניין התיאטרון הלאומי של אזרביג'אן. הבניין הוא מזכרת מהעידן הסובייטי, שימי תהילתו מאחוריו: הטיח על הקירות מתקלף, מוטות פליז עדיין קבועים במדרגות שכבר מזמן אינן מכוסות בשטיחים. לפני ההצגה הושמע כמתחייב ההמנון האזרי, שמזכיר בסגנונו הפומפוזי עידן שחלף. ההצגה עמדה בניגוד גמור לכל אלה: היא נפתחה בווידיאו קליפ קצבי של ילדי בית הספר והמשיכה בריקודים סוערים ומעורבים. מאות בלונים ירדו על הקהל מהתקרה וזמר אזרי ביצע גרסת ראפ ברוסית לשיר חב"דניקי לפי לחן ישראלי. הילדים שרו בשלוש שפות: רוסית, אזרית ועברית. ברוק הלחין את השירים והעיבודים וליווה בקולו ובגיטרה. הקהל התמוגג. לבייב עולה לבמה ושלא כהרגלו אילתר נאום ממושך. "אצלנו בעולם ה'ביזנס' רק חלק קטן מהרעיונות מצליחים", הוא אמר לילדים, "אבל כמו שאתם רואים הרעיון של הרבי מלובביץ' הצליח יותר מכולם. בסוכנות אולי לא יאהבו לשמוע את זה, אבל היום טוב כאן ליהודים. זאת עובדה". ברוק, במחווה משולבת לרבי מלובביץ' ולמסורת הסובייטית, בחר לסיים את ההופעה במארש. מארש חב"ד. *