בנימין ליפקין

הדלת במשכן הנשיא נפתחת ולתוך החדר נכנסת בצעדים מדודים חבורת ילדים. רובי ריבלין, נשיא המדינה, צוהל לקראת הילדים. הוא יודע היטב מי הם ולרגל מה הם הגיעו הנה בבוקר סתמי של חודש אייר.

אלה ילדי משפחת ליפשיץ. אבא ואמא נשארו שם בנפאל, להמשיך להיות אבא ואמא של מאות ישראלים שתקועים שם מאז שהאדמה רעדה. הילדים הובאו ארצה וכעת הם בבית הנשיא.

ידו של הנשיא מושטת בחום.

מי את? הוא שואל את הילדה הקטנה. איך קוראים לך?

והיא עונה בתום: רבקי.

"רבקיל'ה", צוהל הנשיא, "גם לי יש בת שקוראים לה רבקי".

וידו עוד מושטת אך נותרת באוויר.

רבקי בת הארבע, זו שגדלה כל שנותיה הצעירות לא בכפר חב"ד או בירושלים, אפילו לא בקראון הייטס או בלונדון, אלא בקטמנדו בירת נפאל, לא הושיטה את ידה. היא הנהנה בראשה ובתום טהור ציפתה כי הדוד הגדול הזה יבין שילדה חסידית לא מושיטה יד גם אם הדוד הזה הוא מאוד חשוב, גם אם הם נסעו לירושלים במיוחד כדי לפגוש אותו וגם אם כל המצלמות מתעדות את המפגש הזה.



הבטתי בילדה הזו ובבת אחת, כמו משום מקום, נזרקו לנגד עיניי מראות מן העבר. נזכרתי בך חזקי ובי, כנערים החולקים את אותו חדר בפנימיית הישיבה בלוד. היינו קצת יותר גדולים מרבקי שלך. היא בת ארבע ואנו היינו אז בני ארבע-עשרה וחצי, אולי חמש-עשרה.

האם יכולנו אז, באותה משובת נעורים שהייתה מנת חלקנו, לשער לעצמנו היכן נהיה בעוד כמה עשורים? האם יכולנו להעלות אז על דעתנו שהגלובוס כולו יישא את שמותיהם של שני אנשים, חזקי וחני ליפשיץ, יישא אליהם את עיניו ויראה בהם את האור הבוקע ומגרש בעוצמתו את כל החושך והכאוס?

התבוננתי שוב בדו-שיח המתוק הזה שם בבית הנשיא והפלגתי למחוז אחר. ראיתי את דמותו הטהורה, הייחודית במינה, של סבך הגדול, הגאון החסיד, חכימא דיהודאי, רבי יצחק ליפשיץ זצ"ל. זקנו הצחור כשלג היורד על פי מידותיו. אמירותיו הדקיקות והחכמות. התוועדויותיו. נועם שיחו.

האמת היא, חזקי, שכשאני מתבונן בך שוב, אתה נראה לי כל כך טבעי למקום הזה וגם להשתלטות טבעית על האנדרלמוסיה הלא נורמלית שהשתררה שם. תמיד ידעת להתייחס בענייניות, שלא לומר בציניות, גם לאסונות שהיו חולפים על ידך או מגיעים עד למפתנך. ההתרגשות כנראה בעבעה בתוכך פנימה אבל היא לא פרצה החוצה. הארשת החיצונית ביטאה זרימה שגרתית.

אולי כבר אז, בימי ולילות ההתמודדות הגיבורה והבלתי מובנת מאליה שלך על היתמות הפתאומית שנפלה עליך, בהילקח ממך אביך ע"ה, נבטו בך הכוחות לימים שלהם נועדת אי שם בקטמנדו. היינו אז קרובים זה לזה אבל גם כלפיי כמי שהיה קרוב אליך, אולי יותר מאחרים, לא הרשית לעצמך לרגע להיות מושא לרחמים. אם היה רגע שבו הוקרן כלפיך כזה סוג של יחס, התפרצת בצחוק מתריס ששם ללעג את מי שהתיימר לרחם עליך או לעודד אותך וטעה בכתובת.

אולי כבר אז, בשילוב הבלתי מצוי שהקרנת באישיותך כלפי כל הקרוב והסובב אותך, שילוב שמאחד לבביות וחברה'מניות זורמת עם זרימה טבעית וחלקה, ניטעו בך כל אותן תכונות שלימים הפכו אותך לחזקי הגדול ששמו נישא בפי כל בהערצה בלתי מסויגת.


ר' חזקי ליפשיץ בנפאל, היום (צילום: COL)

ימים נקפו, דרכינו נפרדו וביום מן הימים שמועה טובה דישנה את עצמותיי. שמעתי שבאת בקשרי שידוכין עם בתו של המוהל הנודע, החסיד בעל קול הבריטון הקטיפתי, רבי מנחם פליישמן הי"ו.

בשלב מסוים לאחר נישואיך בשעה טובה ומוצלחת, אם זכרוני אינו מטעני, אף הצטרפת אליו ואולי אף למדת ממנו את מלאכת הקודש. אם העולם נוהג לומר כי "איידעם איז א שטיק שווער" (בתרגום לא מוצלח לעברית, חתן הוא חתיכת חותן), דומה כי ההתאמה ביניכם זועקת.

באישיותו הנפלאה מבטא ר' מנחם (במרוצת השנים התיידדנו, אני כאב והוא כמוהל בלעה"ר) במזגו המיוחד את האיש בעל החושים המחודדים שיודע לזרום ולהתנהל בלי טיפה של לחץ, בלי שמץ של היסטריה, בלי כל נתינת מקום לפאניקה.

כשהשילוב המנצח של ליפשיץ ופליישמן עם כל העוצמות שהביאו מהבית יצא לשליחות בקטמנדו, לא בדיוק ידעתי כחבר-חדר לשעבר, מה הוא יטמון בחובו אבל הייתי בטוח שלגדולות נוצרת. את השם קטמנדו הכרתי בעיקר בזכות אסי שפיגל חברי, שהיה הראשון שערך שם סדר פסח המוני ואף זכה לקבל בתגובה לדו"ח שהגיש על כך, תשובה מאלפת ומדהימה במיוחד מהרבי.

לא ארכו הימים ודרישות השלום שהחלו להגיע מהמזרח הרחוק הלמו את הציפיות. בתווך דלפו כל העת זרזיפי מידע. איך למשל נחלצת חושים כשמשלוח ענק וקריטי לקראת אחד החגים אבד כלא היה בדרכו אל כתובתכם. איך יותר ויותר יהודים גילו את הניצוץ האבוד דווקא בביתך ובהשראתך. אפילו בחושך הנורא שהשתרר, לאחר הטבח האיום בבית חב"ד במומביי, הייתה רעייתך מקור של אור עם היוודע הקשר המופלא ששרר בינה, תבלחט"א לבין השליחה רבקי הולצברג ע"ה.

הגיעו הדברים לידי כך שגם התקשורת לא יכולה הייתה לעמוד מנגד ועל זרי ההצלחה הכובשת שלך ושל רעייתך הופקה סדרה שקידשה שם שמים והעניקה צוהר לעולמם של שלוחים בתנאים-לא-תנאים.

● ● ●

השבוע הזה השם שלך, חזקי, מלווה את העשייה העיתונאית שלי. לא היה יום במשך כל ימי השבוע הזה שבו שמך לא כיכב בידיעות ובאייטמים שקיבלתי מכתבים שונים וראו אור בעיתון 'המבשר' בעריכתי. תחושה של גאווה ממלאת את לבי בכל פעם שאני עושה זאת. והתחושה הזו התעצמה בסרטון הווידיאו הזה מבית הנשיא שאני לא חדל להפיץ אותו כל הבוקר הזה.

אתה בטח שומע את צמד המילים הזה הרבה ומן הסתם מגחך בצחוק האופייני שלך אבל דע לך, חזקי, שאני מתכוון באמת לכל אות כשאני אומר זאת: אנו גאים בך. גאים בך ואוהבים אותך!