בכ"ג מנחם אב תשל"ו (1976), הגיעה לביקור אצל הרבי קבוצת נכים מישראל. הם הגיעו אל בית-מדרשו של הרבי 770 באמצעות עשרה רכבים גדולים, שנשאו אותם בכסאות-הגלגלים מבית-המלון.

בבואם אליו, הרבי צעד בין כסאות-הגלגלים, לחץ את ידיהם, חייך אליהם בלבביות והחליף עמם מלות היכרות וברכה, ולאחר-מכן הרבי נשא לפניהם דברים - לא לפני שהתנצל על שהוא מדבר אתם בהברה אשכנזית.

וכך אמר להם הרבי (בתרגום חופשי):

"התנהלותכם היא הוכחה שה' נתן לכם כוחות מיוחדים להתגבר על מגבלותיכם ולעלות בכך על הישגיהם של אנשים אחרים. אינכם נכים או מוגבלים אלא אנשים מיוחדים, כיוון שיש לכם פוטנציאל שאין לאף אחד מאיתנו. לכן אני מציע, שמהיום והלאה יקראו לכם 'מצוינים מישראל".

באותה שנה, גישה זו לא היתה עדיין מקובלת והיה על הרבי לעשות צעדים משמעותיים כדי לקבעה. יחסם הרשמי של רופאים והמטפלים הרפואיים אל החולים, היה מוגדר עדיין במונחים שליליים, אבל הרבי יישם בהחלטיות את המשנה החסידית רבת השנים - "חשוב טוב יהיה טוב".

היחס שהרבי הראה לנכים שאיבדו איברים מגופם או נפצעו בהגנתם על עם ישראל, היה שמח ואופטימי. אחדים מהם סיפרו לאחר-מכן, שהיתה זו הפעם הראשונה שלא נפגשו ברגשי רחמים או אשמה מצד הזולת, אלא בתגובה טבעית חמה וכנה.

עם-זאת, כאשר הרבי חזר אל חדרו, מזכיריו האישיים ראו עליו את הרושם הקשה והכאב שנותר בו מהפגישה. רק לאחר שבוע, סיפר המזכיר, התאושש הרבי מחוויית המפגש.