בבני ברק התקיימה השבוע סעודת בר המצווה לנער שמואל אהרן נ"י, נכדו של הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א, בן בנו הרה"ג משה חיים שליט"א. סב החתן, כמיטב כשרונו הווירטואוזי, ריתק את קהל השומעים בדברי טעם כדרכו. בתוך דבריו סיפר סיפור מרטיט שאירע עמו לפני כשלושים שנה בימי מלחמת יום הכיפורים, עת הגיע כרב מקומי בתל אביב לבית החולים איכילוב, מרכז רפואי לנפגעי המלחמה באותם ימים קשים, על דש בגדו של הרב הודבקה מדבקה זעירה עליה נכתבו המילים "רב בית החולים". תוך כדי הילוכו של הרב במסדרונות ניגשה אליו אשה אחת ובפיה משאלה קטנה. "בני החייל מאושפז אחרי ניתוח ראש במחלקה הסמוכה והוא מבקש מאוד לראות רב". הרב ניגש מיד אל מיטת חוליו של החייל ומתוך ערפול מוחלט פנה אליו החייל כשראשו חבוש כולו ולבד משלושה אשנבים שגילו את עיניו, אפו ופיו, לא נראה דיוקן. אט אט הניע החייל את זרועו השמאלית הרפה, חילצה מתחת לשמיכה ושאל: מה השעה. השעה שתים-עשרה בצהרים, השיב הרב, כולו תמיהה. וכי שאלת השעה שאלת חכם היא שלשמה זקוקים לרב. אך החייל המשיך, ניתן עוד להניח תפילין בשעה זו? והרב השיב, בוודאי. ואם לא ניתן להניח תפילה של ראש מחמת מצבי, שזה עתה יצאתי מניתוח ראש של שעות, אקיימנה בתפילה של יד בלבד? בוודאי שכן, פסק לו הרב על אתר. וקישר את הקטע הזה בסיפור, עם חלק ההלכה בדרשתו האם תפילה אחת מעכבת את חברתה. ענני הכבוד מכאן ואילך גולל הרב התרחשות מרטיטה על מוצאותיו וקורותיו של אותו חייל, יהודה שמו, בן למשפחה שאינה שומרת תורה ומצוות, שבמהלך שרותו הצבאי, בעודו יושב על הקומנדקר בסמוך לתעלת סואץ, ממתין להוראות תנועה ברשת הקשר, נצמדת אל הקומנדקר משאית פתוחה על גבה סוכה ניידת והחב"דניקים מאיצים בחיילים להיכנס לסוכה ולקיים שתי מצוות באחת, סוכה ונטילת ארבעת מינים בברכה. ניסינו להתנער, מספר יהודה. אך החב"דניקים לא הרפו. נותר לנו זמן כי הוראות בקשר עדיין לא הגיעו וקפצנו לרגע קל לקיום מצווה. רק נכנסנו בכנפיה של הסוכה המאולתרת ובום עז טלטלנו. הקומנדקר הזנוח ספג פגיעה ישירה והושמד לחלוטין. יהודה הנרגש כמו יתר חבריו אחוזי התימהון חוו על בשרם את האמרה "שומר מצווה לא ידע דבר רע". יהודה בהתרגשותו פנה לחבריו החדשים, או אם תרצו מושיעיו באותו רגע וביקש דעת איך יוכל להשיב לבורא עולם בגמול כלשהו, בקבלה כלשהי. ואז הציעו לו החב"דניקים שיקבל על עצמו מהיום והלאה להניח תפילין בכל יום. מצווה למחצה כולו נלהב ביקש יהודה בשקיקה לקיים את המצוה על אתר ולאכזבתו, נאמר לו כי היום אין מניחים תפילין, כי הימים הם ימי חולו של מועד הפטורים ממצוות תפילין. בסוף השבוע, הושענא רבא, למחרתו יום שמחת תורה ופירעון הקבלה הטובה יוכל להתבצע רק למחרתו של יום שמחת תורה, דהיינו באסרו חג של סוכות. זהו הזיכרון הראשון שניקר במוחו של יהודה בהקיצו מניתוח ראש של לילה שלם, ניתוח בו חילצו מראשו קליע שחדר אליו, ימים ספורים לאחר אותו מפגש, ביום הושענא רבא. בו ביום הועבר במסוק לבית החולים "איכילוב", למחלקה הנוירוכירורגית של פרופ' ברטל. הרב שליט"א שנקשר אליו בעבותות אהבה המשיך וטווה מכאן ואילך קשרים עמוקים עם יהודה, ומקבלה אחת קטנה של מצווה מעשית גדולה, שהחלה את דרכה לחצאין, שוקם עולם שלם. יהודה הוא היום יהודי שומר תורה ומצוות, מדקדק על קלה כבחמורה, שהקים בית נאמן בישראל. ללמדנו עד לאן מצווה גוררת מצווה. (מתוך 'מסתמא', טורו של הרב דוד זילברשלג, עיתון 'בקהילה')