מערכת COL
|
יום ט"ז ניסן ה׳תשע״ה
05.04.2015
לאו דווקא חומרא - אלא זהירות ● הרב דוד-מאיר דרוקמן
לא בכדי, מנהג ישראל הרווח מימים ימימה הוא לברך ולהתברך לא בסתם "גוט יו"ט" - אלא ב"פסח כשר ושמח"; כי רצון השי"ת הוא שהפסח על כל זהיריותיו והגבלותיו יהיה לדידנו 'תחביב', לא פחות מתחביב לכל מיני זוטות של ציצים ופרחים מיתבלים ה'הובי' של אם הבן 'המתחזק' דלעיל. אדרבה, עלינו להאהיב חבב את הידוריו אזהרותיו וענייני הזהירות המרובים של מועד זה, כי כל אלה במפורש 'עושים טוב על הלב', ומביאים לידי שמחה וחדווה, שלא לדבר על סיפוק רוחני עצום לאו דווקא חומרא - אל זהירות
צילום אילוסטרציה (אין קשר בין התמונה לנאמר בטור...)
הרב דוד מאיר דרוקמן
מעשה בצעיר 'שהשחיר' - בלשון עם זה, היינו שעשה 'סוויץ', ומתוך מצב של 'דתי-לייט' – 'השחיר' כלומר, התחרד, לא חזון נפרץ במחוזותינו, וניתכרמו פניה של אמו נוכח ההידורים שהלה הביא עמו לבית הוריו. זאת האחרונה, בצר לה, ביקשה אפוא את 'עזרתי' כדי "לייצב את הבחור", וטענתה עימה: "לשם מה הצורך בכל 'השגעונות' האלה? האם לא דיי בשמירת מצוות אלמנטרית?", ועוד ועוד כיוצא בטענות כגון אלה הבאות מבתי החינוך בהם צמחה.
כדי לפתוח עמה בשיחה – החלתי לדבר בכבוד אכסניה, ושיבחתי אותה על אוצר הקישוטים, הציורים והפסלונים אשר עיטרו את כל פינות הבית. והיא בגאווה בלתי מוסתרת העידה על עצמה כי היא 'חולה' על כל אלה. "אני מסוגלת לשוטט ולפשפש ימים ולילות בחנויות ודוכנים בכל מרחבי תבל, כדי להגדיל את אוצר 'הצעצועים' שיש לי".
ואני, עושה עצמי תם, פתי ובער שאינו מבין דבר, ואני בשאלתי: "וכי ממש מוכרחים להדר בכל זה? האם לא די בעציץ, אגרטל אחד או שניים בפינות הסלון? מאין נובעת 'החומרא' של ריבוי התמונות והציורים עד בלי די?". "מה אתה לא מבין כבוד הרב? זה התחביב שלי. כשאוהבים משהו, זה עושה טוב על הלב, ואין הנפש יודעת רוויה ".
קוראיי החביבים והמשכילים בודאי כבר מבינים, שהאמא כבר ענתה במקומי. מכאן, כבר לא היה קשה לבאר לה שהבן שלה פשוט 'התאהב' בקיום תורה ומצוות, קורה. ואשר לכן כל הידור נוסף אינו לדידו מעמסה או נטל. הוא פשוט אוהב את זה. זה 'התחביב' שלו.
* * * * *
ישראל קדושים מאמצים בכל לב, בימים אלה, את דברי האריז"ל ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". ומסר הגה"ח רבי יעקב לנדא זצ"ל רבה של בני ברק בשם רבו כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע מליובאוויטש שאמר: "אני מפחד מחומרות". מה הפשט? לכאורה בבית אדמו"ר הרש"ב כידוע רבו גם רבו החומרות בפסח, נסתפק רק בדוגמא שרבנו היה מגעיל מחדש כל שנה את כלי הפסח, ועוד ועוד. ויכלה העט מלפרט את ריבוי הזהירות שהתקיימו בבית רבי.
אלא שזאת למודעי; יש להבדיל בין "מחמיר" ל"נזהר". "חומרה" זה משהו שיש לו קשר והקשר עם מתח, סבר פנים עמומות וחמורות, ואילו 'זהירות' הוא מלשון זוהר ואור.
יש המכינים ומכשירים את הבית ואת המטבח, כאשר הכעס והרוגז חוגגים ועובדים 'שעות נוספות' (בתקווה שאף אחד לא שומע; עבדכם הנאמן נכשל בזה לא מעט, אבל זה בינינו), ויש אשר מפעילים, תוך כדי עבודה וטרחה, מוסיקת רקע של נגינות חסידיות שמחות ומפעימות.
יש האופים את המצות, ובאוויר נרגשת חלילה כמו עננה, ויש אומרים ואף שרים הלל תוך כדי אפיה.
* * * * *
הפסח, יותר מכל מועד אחר עומד בסימן של "והגדת לבנך", היינו, העברת הרגשת הקדושה והתרוממות הרוח לילדים, לדורות הבאים.
ובכן, מה ואיזה מסר אנו אמורים להעביר לילדינו?
אם נשדר 'נערווען' ואווירת נכאים, אם הביטוי והמוטו של ערב פסח יהיה אך "אוי", וכפי שאמר אותו המוני ורחובי "עברנו את פרעה – נעבור גם את הפסח..". זו גישה אחת.
אבל יש גם אופן אחר:
והוא, על-דרך אותה גברת הנ"ל שפשוט אוהבת להדר ולהרבות במה שיותר 'צאצקעס' שיקשטו את החורים והסדקים שבדירתה. אם גם אנו נשדר לילדינו - כי ריבוי מה שנקרא 'חומרות' זה לא אך בגלל יראת הגהנום, מפחד עונש 'הכרת' רח"ל שקשור בחמץ – אלא עוד יותר בגלל שאנו פשוט אוהבים את השי"ת, ובמילא חפצים ורוצים אנו להרגיש בתוככי הנפש רוח ונשמה שלנו את עוצמת הקדושה החופפת עלינו ושוטפת אותנו בימי ניסן ובחג הפסח במיוחד – אי לכך אנו אכן לא מסתפקים במועט, אלא 'משתגעים' כביכול מה שיותר.
'חולי אהבה' אנו. ובמפורש עקב כך מרבים בהידורים, וזאת, במטרה להסיר ולסלק את 'החציצות' שעלולות להפריע את המגע של ה"וזרקתי עליכם מים טהורים" שמתקיים בנפשותינו ובגופותינו בימי טהרה וצחצוח הנפש אלה.
וכן כתב, רבנו הגדול בספר תניא קדישא: "וגם משהו חמץ....פוגם בקדושה שעל נפשו". יהודי, עקב רצונו העז לזכות להידבק לאסתאב ולהיכלל בגופא דמלכא קדישא, זה בדיוק מה שמביא אותו להיזהר אף מ'משהו חמץ' וכמו שכתב הזוהר הקדוש (מתורגם): "הכל צריכים להיות שמורים ונטורים ...בחמץ ושאור בכל שהוא. והנשמר מחמץ – גופו יהא שמור מיצר הרע, ונשמתו למעלה".
* * * * *
ימי ניסן הם בבחינת "דודי לי ואני לו" (להבדיל מחודש אלול שהוא בבחינת "אני לדודי ודודי לי") .
"דודי" היינו אבינו האהוב שבשמים, מתקרב אלינו, מחבקנו בחיבוק עוצמתי וכך שואב אותנו אליו ית'.
"קדש ורחץ", קודב"ה שבשמים ממשיך עלינו בשפע רב את ה"קדש", ואנו מצידנו צריכים לקיים את ה"ורחץ" - להתנקות ולהזדכך מכל הסיגים, על דרך מ"ש "אם רחץ ה' צואת בני ציון". וזאת, כדי שלא יהיה דבר המונע, החוצץ והמפריע מלהתחבר לקדושה העליונה.
כתבו בספרים הקדושים, כי 'הבן הרשע' בטענתו בליל הסדר "מה העבודה הזאת לכם" – כוונתו לא לעצם עריכת שולחן הסדר, אלא לכל התכונה ו'הרעש' שמסביב להכנות לחג הפסח, שבעיני אותו "בן הרשע" וראייתו המעוותת, כל אלה, אינן אלא מטרד, אנשקינעש בלע"ז.
ולכאורה, מה החשיבות היתירה לתת ביטוי ובימה לבן הרשע בשולחן הסד הטהור, ובכך להעניק בכך מעין לגיטימציה לטענות ההבל שלו?
אלא, ייתכן, שכך הם פני הדברים;
אם "זכינו" ויש לנו בן שמעלה טענות שכאלה – מי יודע אם לא פגמנו משהו בחינוך שלו. אנו צריכים לשאול את עצמנו שמא לגבי ה'תכשיט' הזה לא השכלנו להעביר לו באופן הראוי את תוכנו הפנימי של הפסח ואת פשר התכונה שסביבו. מי יודע אם האווירה העצבנית של ערבי פסחים בבית הוריו, גרמה לו שהדברים ייקלטו ויתפרשו אצלו באופן הלא הראוי.
ולפיכך, אנו מאפשרים לבן הזה לשחרר את מה שמעיק על ליבו, אנו נותנים לו 'לשפוך את מה שיש לו בבטן', וכך לנצל את ההזדמנות של השתתפותו עמנו בשולחן הסדר כדי לבוננו דעת, להשכילו, מה הרקע הרעיוני-מחשבתי של חג הפסח וכל מה שמסביבו, והכיצד כל ההידורים והזהירויות תכליתם בעצם להביא לשמחת הלב ולאושר יהודי אמיתי.
לא בכדי, מנהג ישראל הרווח מימים ימימה הוא לברך ולהתברך לא בסתם "גוט יו"ט" - אלא ב"פסח כשר ושמח"; כי רצון השי"ת הוא שהפסח על כל זהיריותיו והגבלותיו יהיה לדידנו 'תחביב', לא פחות מתחביב לכל מיני זוטות של ציצים ופרחים מיתבלים ה'הובי' של אם הבן 'המתחזק' דלעיל.
אדרבה, עלינו להאביב חבב את הידוריו אזהרותיו וענייני הזהירות המרובים של מועד זה, כי כל אלה במפורש 'עושים טוב על הלב', ומביאים לידי שמחה וחדווה, שלא לדבר על סיפוק רוחני עצום.
לפני הכל, זאת נעשה על ידי דוגמא אישית שלנו; לא רק 'לראות' את עצמנו בליל התקדש חג, כבני חורין, אלא, כלשון הרמב"ם ושולחן ערוך הרב – 'להראות' את עצמנו כבני חורין. דוגמא חיה.
כשנעיין, למשל, במאמרי תורת החסידות בנושא זה, נשכיל, כי דווקא על ידי כל אלה נזכה "לצאת ממצרים" מן 'המצרים' האישי - הלא הם המצרים והגבולים שבתוככי כל אחד מאיתנו, המסתירים ומאפילים על הנשמה, ומכאן נעלה נבוא ונגיע בעזר ה' לחוג את חג המצות מתוך שמחה ודיצה..
הוא שאמרנו; לא סתם חומרות ועול, לא 'קשיים' גרידא, אלא עדיף שנגדיר את כל אלה בהגדרה של 'אתגרים' - האמורים לרומם אותנו אל פסגות על, לגבהים של ניסי ניסים הן בגשמיות והן ברוחניות. לטהרנו ולנקותנו מכל סיג ופגם ולטהרנו לקדשנו בקדושה העליונה. אמן כי"ר!
מעשה בצעיר 'שהשחיר' - בלשון עם זה, היינו שעשה 'סוויץ', ומתוך מצב של 'דתי-לייט' – 'השחיר' כלומר, התחרד, לא חזון נפרץ במחוזותינו, וניתכרמו פניה של אמו נוכח ההידורים שהלה הביא עמו לבית הוריו. זאת האחרונה, בצר לה, ביקשה אפוא את 'עזרתי' כדי "לייצב את הבחור", וטענתה עימה: "לשם מה הצורך בכל 'השגעונות' האלה? האם לא דיי בשמירת מצוות אלמנטרית?", ועוד ועוד כיוצא בטענות כגון אלה הבאות מבתי החינוך בהם צמחה.
כדי לפתוח עמה בשיחה – החלתי לדבר בכבוד אכסניה, ושיבחתי אותה על אוצר הקישוטים, הציורים והפסלונים אשר עיטרו את כל פינות הבית. והיא בגאווה בלתי מוסתרת העידה על עצמה כי היא 'חולה' על כל אלה. "אני מסוגלת לשוטט ולפשפש ימים ולילות בחנויות ודוכנים בכל מרחבי תבל, כדי להגדיל את אוצר 'הצעצועים' שיש לי".
ואני, עושה עצמי תם, פתי ובער שאינו מבין דבר, ואני בשאלתי: "וכי ממש מוכרחים להדר בכל זה? האם לא די בעציץ, אגרטל אחד או שניים בפינות הסלון? מאין נובעת 'החומרא' של ריבוי התמונות והציורים עד בלי די?". "מה אתה לא מבין כבוד הרב? זה התחביב שלי. כשאוהבים משהו, זה עושה טוב על הלב, ואין הנפש יודעת רוויה ".
קוראיי החביבים והמשכילים בודאי כבר מבינים, שהאמא כבר ענתה במקומי. מכאן, כבר לא היה קשה לבאר לה שהבן שלה פשוט 'התאהב' בקיום תורה ומצוות, קורה. ואשר לכן כל הידור נוסף אינו לדידו מעמסה או נטל. הוא פשוט אוהב את זה. זה 'התחביב' שלו.
* * * * *
ישראל קדושים מאמצים בכל לב, בימים אלה, את דברי האריז"ל ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". ומסר הגה"ח רבי יעקב לנדא זצ"ל רבה של בני ברק בשם רבו כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע מליובאוויטש שאמר: "אני מפחד מחומרות". מה הפשט? לכאורה בבית אדמו"ר הרש"ב כידוע רבו גם רבו החומרות בפסח, נסתפק רק בדוגמא שרבנו היה מגעיל מחדש כל שנה את כלי הפסח, ועוד ועוד. ויכלה העט מלפרט את ריבוי הזהירות שהתקיימו בבית רבי.
אלא שזאת למודעי; יש להבדיל בין "מחמיר" ל"נזהר". "חומרה" זה משהו שיש לו קשר והקשר עם מתח, סבר פנים עמומות וחמורות, ואילו 'זהירות' הוא מלשון זוהר ואור.
יש המכינים ומכשירים את הבית ואת המטבח, כאשר הכעס והרוגז חוגגים ועובדים 'שעות נוספות' (בתקווה שאף אחד לא שומע; עבדכם הנאמן נכשל בזה לא מעט, אבל זה בינינו), ויש אשר מפעילים, תוך כדי עבודה וטרחה, מוסיקת רקע של נגינות חסידיות שמחות ומפעימות.
יש האופים את המצות, ובאוויר נרגשת חלילה כמו עננה, ויש אומרים ואף שרים הלל תוך כדי אפיה.
* * * * *
הפסח, יותר מכל מועד אחר עומד בסימן של "והגדת לבנך", היינו, העברת הרגשת הקדושה והתרוממות הרוח לילדים, לדורות הבאים.
ובכן, מה ואיזה מסר אנו אמורים להעביר לילדינו?
אם נשדר 'נערווען' ואווירת נכאים, אם הביטוי והמוטו של ערב פסח יהיה אך "אוי", וכפי שאמר אותו המוני ורחובי "עברנו את פרעה – נעבור גם את הפסח..". זו גישה אחת.
אבל יש גם אופן אחר:
והוא, על-דרך אותה גברת הנ"ל שפשוט אוהבת להדר ולהרבות במה שיותר 'צאצקעס' שיקשטו את החורים והסדקים שבדירתה. אם גם אנו נשדר לילדינו - כי ריבוי מה שנקרא 'חומרות' זה לא אך בגלל יראת הגהנום, מפחד עונש 'הכרת' רח"ל שקשור בחמץ – אלא עוד יותר בגלל שאנו פשוט אוהבים את השי"ת, ובמילא חפצים ורוצים אנו להרגיש בתוככי הנפש רוח ונשמה שלנו את עוצמת הקדושה החופפת עלינו ושוטפת אותנו בימי ניסן ובחג הפסח במיוחד – אי לכך אנו אכן לא מסתפקים במועט, אלא 'משתגעים' כביכול מה שיותר.
'חולי אהבה' אנו. ובמפורש עקב כך מרבים בהידורים, וזאת, במטרה להסיר ולסלק את 'החציצות' שעלולות להפריע את המגע של ה"וזרקתי עליכם מים טהורים" שמתקיים בנפשותינו ובגופותינו בימי טהרה וצחצוח הנפש אלה.
וכן כתב, רבנו הגדול בספר תניא קדישא: "וגם משהו חמץ....פוגם בקדושה שעל נפשו". יהודי, עקב רצונו העז לזכות להידבק לאסתאב ולהיכלל בגופא דמלכא קדישא, זה בדיוק מה שמביא אותו להיזהר אף מ'משהו חמץ' וכמו שכתב הזוהר הקדוש (מתורגם): "הכל צריכים להיות שמורים ונטורים ...בחמץ ושאור בכל שהוא. והנשמר מחמץ – גופו יהא שמור מיצר הרע, ונשמתו למעלה".
* * * * *
ימי ניסן הם בבחינת "דודי לי ואני לו" (להבדיל מחודש אלול שהוא בבחינת "אני לדודי ודודי לי") .
"דודי" היינו אבינו האהוב שבשמים, מתקרב אלינו, מחבקנו בחיבוק עוצמתי וכך שואב אותנו אליו ית'.
"קדש ורחץ", קודב"ה שבשמים ממשיך עלינו בשפע רב את ה"קדש", ואנו מצידנו צריכים לקיים את ה"ורחץ" - להתנקות ולהזדכך מכל הסיגים, על דרך מ"ש "אם רחץ ה' צואת בני ציון". וזאת, כדי שלא יהיה דבר המונע, החוצץ והמפריע מלהתחבר לקדושה העליונה.
כתבו בספרים הקדושים, כי 'הבן הרשע' בטענתו בליל הסדר "מה העבודה הזאת לכם" – כוונתו לא לעצם עריכת שולחן הסדר, אלא לכל התכונה ו'הרעש' שמסביב להכנות לחג הפסח, שבעיני אותו "בן הרשע" וראייתו המעוותת, כל אלה, אינן אלא מטרד, אנשקינעש בלע"ז.
ולכאורה, מה החשיבות היתירה לתת ביטוי ובימה לבן הרשע בשולחן הסד הטהור, ובכך להעניק בכך מעין לגיטימציה לטענות ההבל שלו?
אלא, ייתכן, שכך הם פני הדברים;
אם "זכינו" ויש לנו בן שמעלה טענות שכאלה – מי יודע אם לא פגמנו משהו בחינוך שלו. אנו צריכים לשאול את עצמנו שמא לגבי ה'תכשיט' הזה לא השכלנו להעביר לו באופן הראוי את תוכנו הפנימי של הפסח ואת פשר התכונה שסביבו. מי יודע אם האווירה העצבנית של ערבי פסחים בבית הוריו, גרמה לו שהדברים ייקלטו ויתפרשו אצלו באופן הלא הראוי.
ולפיכך, אנו מאפשרים לבן הזה לשחרר את מה שמעיק על ליבו, אנו נותנים לו 'לשפוך את מה שיש לו בבטן', וכך לנצל את ההזדמנות של השתתפותו עמנו בשולחן הסדר כדי לבוננו דעת, להשכילו, מה הרקע הרעיוני-מחשבתי של חג הפסח וכל מה שמסביבו, והכיצד כל ההידורים והזהירויות תכליתם בעצם להביא לשמחת הלב ולאושר יהודי אמיתי.
לא בכדי, מנהג ישראל הרווח מימים ימימה הוא לברך ולהתברך לא בסתם "גוט יו"ט" - אלא ב"פסח כשר ושמח"; כי רצון השי"ת הוא שהפסח על כל זהיריותיו והגבלותיו יהיה לדידנו 'תחביב', לא פחות מתחביב לכל מיני זוטות של ציצים ופרחים מיתבלים ה'הובי' של אם הבן 'המתחזק' דלעיל.
אדרבה, עלינו להאביב חבב את הידוריו אזהרותיו וענייני הזהירות המרובים של מועד זה, כי כל אלה במפורש 'עושים טוב על הלב', ומביאים לידי שמחה וחדווה, שלא לדבר על סיפוק רוחני עצום.
לפני הכל, זאת נעשה על ידי דוגמא אישית שלנו; לא רק 'לראות' את עצמנו בליל התקדש חג, כבני חורין, אלא, כלשון הרמב"ם ושולחן ערוך הרב – 'להראות' את עצמנו כבני חורין. דוגמא חיה.
כשנעיין, למשל, במאמרי תורת החסידות בנושא זה, נשכיל, כי דווקא על ידי כל אלה נזכה "לצאת ממצרים" מן 'המצרים' האישי - הלא הם המצרים והגבולים שבתוככי כל אחד מאיתנו, המסתירים ומאפילים על הנשמה, ומכאן נעלה נבוא ונגיע בעזר ה' לחוג את חג המצות מתוך שמחה ודיצה..
הוא שאמרנו; לא סתם חומרות ועול, לא 'קשיים' גרידא, אלא עדיף שנגדיר את כל אלה בהגדרה של 'אתגרים' - האמורים לרומם אותנו אל פסגות על, לגבהים של ניסי ניסים הן בגשמיות והן ברוחניות. לטהרנו ולנקותנו מכל סיג ופגם ולטהרנו לקדשנו בקדושה העליונה. אמן כי"ר!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
