מערכת COL
|
יום ד' טבת ה׳תשס״ה
16.12.2004
יארצייט להרה"ח ר' יוסף שמואל ע"ה גולדשטיין
במלאות שנה להסתלקותו של הרה"ח ר' יוסף שמואל גולדשטיין תתקיים בעז"ה ביום חמישי בשעה 20:30 לימוד משניות בביתו קרית חב"ד 220/72 צפת ולאחר מכן התוועדות בבית הכנסת "היכל לוי יצחק". העליה לקברו ביום שישי ה' טבת בשעה 10:00 נפגשים ליד השער בבית העלמין בצפת.
COL מפרסם מאמרים לזכרו שנכתבו על-ידי ידידי המשפחה ב'כתבה מלאה'
הרה"ח ר' יוסף שמואל גולדשטיין ע"ה
איש חסיד היה
ירמי זלמנוב
צפת
אינני יודע אם הייתה זו ארשת פניו שתמיד שידרה רצינות, או שמא החיוך הרך וסבר הפנים היפות שליוו כל מפגש מזדמן איתו (כאילו אין צרות בעולם); או אולי העובדה שבשיחות שניהל לא נשמעה ולו מילה אחת של לשון הרע או טרוניה על מאן דהו. אפשר שהיה זה עצם המפגש איתו שכמעט תמיד היה בבית הכנסת, בהתוועדות חסידית או באחד משיעורי התורה השונים, אינני יודע!
יודע אני רק דבר אחד – כשפגשתי בו, ראיתי מולי חסיד! חסיד מסוג שקשה למצוא היום! חסיד של 'ביטול'!
על אף היכרותי איתו וההזדמנויות הרבות בהן נוכחתי לראות אותו פועל ללא כל התחשבות בעצמו ומבלי הבט על מצבו, התקשיתי להאמין בראותי אותו מופיע שדוף, כעלה נידף, חלוש ומוכה סבל, כאשר בא להשתתף בשמחתו של ידיד שהתקיימה ביום בו שוחרר מבית הרפואה במרכז הארץ, בתום אחת מאותן סדרות טיפולים קשות.
כששאלתי אותו, השיב בפשטות: "ידיד ותיק, שכן קרוב, מעורב מאוד בתהליכי הטיפול הרפואי – האם אני יכול לוותר על השתתפות בשמחתו, יהא המצב אשר יהא?!" – כך חסיד שכמותו ראה את הדברים. זה היה ר' יוסף שמואל ע"ה.
בתקופה שלאחר הטיפולים דובר על הצלחה והשתלטות על המצב. באחת השבתות של ראשית שנת תשס"ד, ישבנו יחד בהתוועדות חסידית שהתקיימה בביתו של אותו ידיד. כטוב ליבו של הידיד ביין (ב'משקה', לשם דיוק) ומתוך השתתפות כנה בשמחה על ההתקדמות החיובית, קרא לר' יוסף שמואל ע"ה: "עליך לנסוע לרבי ולהודות לו על ברכותיו! סע לכנס השלוחים, ושם ניפגש ונתוועד יחד בביתו של... (כאן נקב בשם של קרוב משפחה משותף).
זה היה נשמע כפנטזיה טובה. הדבר לא היה נראה כמציאותי. ר' יוסף שמואל ע"ה מצדו הגיב בחיוך. הנוכחים כולם שכחו מן העניין, אך, כעבור מספר שבועות, בכנס השלוחים, הגיע אותו חסיד אל הרבי, וגם ר' יוסף שמואל ע"ה הגיע!
ת.נ.צ.ב.ה.
צלילים של דממה
הרב שלמה רסקין
מהשלוחים הראשונים לצפת, ראש מוסדות 'בית חנה' וחבר מועצת עיריית צפת
שמיל – כך קראנו לו.
שמיל – קראנו לו בנעוריו.
שמיל – קראנו לו במשך כל שלושים השנים בהם זכה להיות שליח הרבי לצפת, וכך קוראים לו גם היום, לאחר שהלך לבית עולמו בדמי ימיו.
תמיד היה בין הראשונים לדבר מצווה. היית מוצא אותו בין משכימי קום לבית הכנסת. פגשת בו כמעט בכל השיעורים הקבועים בבית הכנסת. לעולם לא סירב להיות שליח ציבור, גם כשהיה עייף, כטענת כל המסרבים. בקיצור: תמיד היה היכן שצריכים להיות - אבל בשקט.
השקט הזה, אולי, זו התכונה שתפסה אותי באישיותו של שמיל. לשקט הזה היו הרבה צלילים. תפילתו הייתה שקטה, אך צליל קולו הדק והערב הגיע עד לקצה בית הכנסת וחדר גם את לוח הלב. שקט מרעיד!
עוד בימי ה'בראשית' בכולל "צמח צדק" שבעיר העתיקה, לא נטל חלק בויכוחים. הייתה לו אמרה שברבות הימים, כשהיינו חוזרים עליה (אנו החברים מאותם ימי בראשית) היינו אומרים אותה בשם אומרה: "וואס דארף מען זיך קריגען?" (למה צריכים להתווכח?) אמר את פסוקו ולא יסף. לא מפני שלא היה לו מה לומר או שהיה חסר דעה בעניין - אלא כי גם אם הייתה לו דעה בוויכוח כלשהו, היה צמוד לעיקרון: ויכוח? – לא! וויכוח זה שני צדדים, זה כעס, זה מחלוקת. את כל זה שמיל היה מונע מראש באומרו "וואס דארף מען זיך קריגען?!" שקט נחרץ!
להתרחק ממחלוקת כמפני אש
פעם פרץ וויכוח בבית הכנסת בין שני מתפללים, וכדרכם של וויכוחים, זה הלך והתלהט... ר' יוסף שמואל כדרכו, התרחק מענייני מחלוקת כמפני אש, ובתום התפילה הלך לדרכו מבלי להתערב.
ימים ספורים לאחר מכן, פגש בו אחד מאלו שניהלו את הוויכוח. הלה נזכר כי ר' יוסף שמואל היה נוכח בשעת הוויכוח, והוא ניגש אליו כדי "להסביר" לו עד כמה הצדק היה עמו. כשהבין זאת ר' יוסף שמואל, הקדימו במאור פנים ואמר לו בחיוך רחב "מה נרוויח מכך שנשמע לשון הרע? עזוב לא צריך לספר..." כך מנע מעצמו לשמוע לשון הרע, והכל בחיוך רחב כדי שלא לפגוע בעומד מולו...
ליל שבת אחד, באמצע מלחמתו במחלה, לא הגיע לתפילת קבלת שבת. אם שמיל לא הגיע – זה לא היה פינוק – סימן שלא יכול, ועל כן קפצתי לבקרו.
שמיל שכב-ישב על הספה וניסה למצוא תנוחה אפשרית שתקל על מכאוביו. דוממתי לנוכח הייסורים של שמיל חברי ולנוכח התכווצות פנימית שהשתלטה עלי. הוא הביט בי, קלט את המצב ומבלי להסיר את מבטו אמר בשקט: "יהיה בסדר, זה יעבור". הכל בשקט, שקט מנצח.
כעבור תקופה קצרה פגשתיו ב-770 כשעיניו בורקות. פקחתי זוג עיניים. "אני בריא!" אמר. "באתי להודות לרבי". שקט מנצח.
אני רואה אותך, שמיל, בעיני רוחי, קורא את השורות האלה, מיישר את עיניך, מעקם קצת את הפנים לאות חוסר שביעות רצון ואומר: מספיק כבר להשתטות.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
