מערכת COL
|
יום כ"ט טבת ה׳תשע״ה
20.01.2015
הרב מנחם ברוד: לא, אני לא 'שרלי הבדו' ● דעה
כעת, אחרי שנרגעה מעט סערת הרגשות שהתעוררה בעקבות אירועי הטרור המזוויעים בצרפת, חשוב להציב קו גבול ברור בין הוקעה חד-משמעית של מעשי הרצח האכזריים ובין הזדהות שאינה במקומה עם אותו שבועון סאטירי ● ביזוי קודשי הזולת איננו חלק מוויכוח. זו רשעות ופגיעה גסה ובוטה ברגשות בני-אדם. הדבר חמור שבעתיים כשהוא מתרחש במוסדות ציבוריים ● מאמרו של הרב מנחם ברוד ב'שיחת השבוע' אני לא שרלי הבדו
(צילום: ישראל ברדוגו)
הרב מנחם ברוד
כעת, אחרי שנרגעה מעט סערת הרגשות שהתעוררה בעקבות אירועי הטרור המזוויעים בצרפת, חשוב להציב קו גבול ברור בין הוקעה חד-משמעית של מעשי הרצח האכזריים ובין הזדהות שאינה במקומה עם אותו שבועון סאטירי. ההזדהות הטבעית עם הקרבן אינה צריכה להפוך לתמיכה אוטומטית במעשיו.
בשבוע שעבר קראנו את תשובת משה רבנו לפרעה על הצעתו: "לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". פרעה טען: אתם רוצים לצאת ממצרים כדי להקריב קרבנות? עשו זאת כאן, במצרים. השיב לו משה: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֵינוּ; הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!". הואיל והצאן נחשב אליל במצרים אמר משה שלא יהיה נכון לשחוט את הצאן בתוך מצרים, דבר שייתפס בעיני המצרים כפגיעה בקודשיהם.
חופש השיסוי?
אותו שבועון צרפתי התהדר בפגיעה השיטתית שלו בכל אמונה דתית. הוא לעג לא רק לקודשי האסלאם, אלא גם לקודשי היהדות. רבנים וסמלים יהודיים הוצגו בו בצורה המשפילה והפוגענית ביותר, אלא שיהודים אינם מאיימים במעשי נקם, ולכן הדברים קיבלו פחות תהודה.
הטיעון בדבר 'חופש הביטוי' אינו אמור להצדיק פגיעה בוטה וגסה באמונתם של בני-אדם אחרים. זכות הבעת דעה אין פירושה זכות להעליב ולפגוע. בכל מדינה מתוקנת יש חוקים המגבילים את חופש הביטוי, שכן מולו עומדים ערכים חשובים לא פחות, כמו כבוד הזולת.
אנחנו חיים בעולם פתוח, שבו מותר למתוח ביקורת ולהתווכח על כל דבר, אבל ביזוי קודשי הזולת איננו חלק מוויכוח. זו רשעות ופגיעה גסה ובוטה ברגשות בני-אדם. וזו למעשה מטרתם המכוּונת של אותם 'יוצרים' – להכאיב, לקומם, לחולל פרובוקציה. יש כאן הפיכת חופש הביטוי לחופש השיסוי.
הדבר חמור גם כשהוא נעשֶה בעיתון פרטי. אם החוק לא יצר כלים להגבלת הפגיעה השיטתית הזאת ברגשות הזולת, ראוי שגינוי ציבורי יאלץ את עורכיו לרסן את עצמם. אבל הדבר חמור שבעתיים כשהוא מתרחש במוסדות ציבוריים.
לא מכבר נחשפנו לתערוכות ולמיצגים במכללת ספיר, שגם הם עוברים כל גבול בפגיעתם הגסה והמכוערת בקודשי ישראל. שוב ושוב נשמעים אותם דקלומים על 'חופש הביטוי', אבל מעניין מאוד שה'חופש' הזה מתקיים רק כשמדובר בפגיעה בקודשי היהדות.
אותה מקהלה צדקנית, שיודעת לדבר גבוהה-גבוהה על 'חופש הביטוי', מתגייסת כאיש אחד לסתום פיות של מי שמשמיעים קולות שאינם ערבים לאוזנה. כאן אין מקום לזכות הבעת הדעה. כאן תשמעו את המילים 'הסתה', 'לסגור', לפטר', 'להעמיד לדין', ודוגמאות לכך מצויות בשפע.
מחוץ לגבולות השיח
חשוב להבהיר את המובן מאליו, כי הדרך להתמודד עם אותם 'יוצרים' הפוגעים בקודשי הזולת איננה באלימות ובמעשי טרור, אלא באמצעות החוק או על-ידי דעת קהל שתוקיע את המעשים האלה. אבל העובדה שטרוריסטים מוסלמים מגיבים על פגיעות כאלה במעשי רצח אינה הופכת את הפוגעים לצדיקים ולקדושים.
את הפגיעה בקודשי הזולת צריך להוציא אל מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי. פחות עלבונות וגסויות יהפכו את עולמנו למקום טוב הרבה יותר.
כעת, אחרי שנרגעה מעט סערת הרגשות שהתעוררה בעקבות אירועי הטרור המזוויעים בצרפת, חשוב להציב קו גבול ברור בין הוקעה חד-משמעית של מעשי הרצח האכזריים ובין הזדהות שאינה במקומה עם אותו שבועון סאטירי. ההזדהות הטבעית עם הקרבן אינה צריכה להפוך לתמיכה אוטומטית במעשיו.
בשבוע שעבר קראנו את תשובת משה רבנו לפרעה על הצעתו: "לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". פרעה טען: אתם רוצים לצאת ממצרים כדי להקריב קרבנות? עשו זאת כאן, במצרים. השיב לו משה: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֵינוּ; הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?!". הואיל והצאן נחשב אליל במצרים אמר משה שלא יהיה נכון לשחוט את הצאן בתוך מצרים, דבר שייתפס בעיני המצרים כפגיעה בקודשיהם.
חופש השיסוי?
אותו שבועון צרפתי התהדר בפגיעה השיטתית שלו בכל אמונה דתית. הוא לעג לא רק לקודשי האסלאם, אלא גם לקודשי היהדות. רבנים וסמלים יהודיים הוצגו בו בצורה המשפילה והפוגענית ביותר, אלא שיהודים אינם מאיימים במעשי נקם, ולכן הדברים קיבלו פחות תהודה.
הטיעון בדבר 'חופש הביטוי' אינו אמור להצדיק פגיעה בוטה וגסה באמונתם של בני-אדם אחרים. זכות הבעת דעה אין פירושה זכות להעליב ולפגוע. בכל מדינה מתוקנת יש חוקים המגבילים את חופש הביטוי, שכן מולו עומדים ערכים חשובים לא פחות, כמו כבוד הזולת.
אנחנו חיים בעולם פתוח, שבו מותר למתוח ביקורת ולהתווכח על כל דבר, אבל ביזוי קודשי הזולת איננו חלק מוויכוח. זו רשעות ופגיעה גסה ובוטה ברגשות בני-אדם. וזו למעשה מטרתם המכוּונת של אותם 'יוצרים' – להכאיב, לקומם, לחולל פרובוקציה. יש כאן הפיכת חופש הביטוי לחופש השיסוי.
הדבר חמור גם כשהוא נעשֶה בעיתון פרטי. אם החוק לא יצר כלים להגבלת הפגיעה השיטתית הזאת ברגשות הזולת, ראוי שגינוי ציבורי יאלץ את עורכיו לרסן את עצמם. אבל הדבר חמור שבעתיים כשהוא מתרחש במוסדות ציבוריים.
לא מכבר נחשפנו לתערוכות ולמיצגים במכללת ספיר, שגם הם עוברים כל גבול בפגיעתם הגסה והמכוערת בקודשי ישראל. שוב ושוב נשמעים אותם דקלומים על 'חופש הביטוי', אבל מעניין מאוד שה'חופש' הזה מתקיים רק כשמדובר בפגיעה בקודשי היהדות.
אותה מקהלה צדקנית, שיודעת לדבר גבוהה-גבוהה על 'חופש הביטוי', מתגייסת כאיש אחד לסתום פיות של מי שמשמיעים קולות שאינם ערבים לאוזנה. כאן אין מקום לזכות הבעת הדעה. כאן תשמעו את המילים 'הסתה', 'לסגור', לפטר', 'להעמיד לדין', ודוגמאות לכך מצויות בשפע.
מחוץ לגבולות השיח
חשוב להבהיר את המובן מאליו, כי הדרך להתמודד עם אותם 'יוצרים' הפוגעים בקודשי הזולת איננה באלימות ובמעשי טרור, אלא באמצעות החוק או על-ידי דעת קהל שתוקיע את המעשים האלה. אבל העובדה שטרוריסטים מוסלמים מגיבים על פגיעות כאלה במעשי רצח אינה הופכת את הפוגעים לצדיקים ולקדושים.
את הפגיעה בקודשי הזולת צריך להוציא אל מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי. פחות עלבונות וגסויות יהפכו את עולמנו למקום טוב הרבה יותר.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
