מערכת COL
|
יום י"ז טבת ה׳תשע״ה
08.01.2015
תשובה בעליית הגג ● סיפור לשבת
"פתחתי את החלון, אך כשהבטתי למטה צנח ליבי בקרבי. אם אקפוץ מגובה כזה אין סיכוי שאשאר בחיים, ואף לקבר ישראל לא אזכה לבוא. הדחף לברוח מן המקום היה חזק, אך הפחד הכריע אותי. כמה פעמים ניסיתי לקפוץ ונרתעתי... ● כמידי שבוע, סיפור לשבת באדיבות 'שיחת השבוע' תשובה בעליית הגג
(צילום אילוסטרציה: מנדי הכטמן, COL)
לוי שייקביץ
קול של התייפחויות ואנחות יגון לכד את אוזניו של רבי שניאור-זלמן, תלמידו של המגיד ממזריטש. הוא נדרך והִטה את אוזנו, וזיהה שהקולות באים מביתה של האלמנה שהתגוררה בסמוך לאכסנייתו. הוא התקרב אל הבית, והמחזה שהתגלה לעיניו היה קורע לב.
האלמנה ישבה על הארץ ומיררה בבכי. "מה קרה?", נזעק רבי שניאור-זלמן. "בני יחידי, מחמד עיני...", האלמנה התקשתה לעצור את בכייה ולהוציא משפט רצוף מפיה, "הוא... החליט... להשתמד!".
אך יצאו המילים מפיה ושטף דמעות פרץ מעיניה, כאילו זה עתה נתבשרה בבשורה האיומה. כשנרגעה מעט סיפרה לרבי שניאור-זלמן כי בנה היחיד עזב את הבית והלך אל הכנסייה. בעוד כמה ימים ימיר את דתו, השם ישמרנו. רחמיו של רבי שניאור-זלמן נכמרו על האישה האומללה.
"אל תדאגי", דיבר אל ליבה, "בנך יישאר יהודי, בעזרת השם". במוחו כבר נרקמה תכנית פעולה. באותם ימים קשה היה להיכנס אל מורו רבי דובער, המגיד ממזריטש. המשרת שעמד בפתח עמד על המשמר שאיש לא יתפרץ אל החדר בחטף. ובכל-זאת מצא רבי שניאור-זלמן פתרון. "מחר", אמר לאלמנה, "ביום שישי, גשי אל בית הצדיק אחרי חצות היום, בשעה שהמשרת יוצא לבית המרחץ. אני אפתח בעבורך את דלת חדרו של הרבי, ואת תשטחי את הדברים לפני הצדיק".
כך היה. בצהריים, כשעזב המשרת את עמדתו, נכנסה האלמנה מרת הנפש אל המגיד כשהיא שרויה בסערת רגשות עזה. מרוב בכי לא הצליחה לפצות את פיה. המגיד פטר אותה לדרכה במחוות יד, והאישה עזבה את חדרו של הרבי בלי ששטחה את בקשתה ובלי שהשיב לה דבר. כאשר חזר המשרת מבית המרחץ הורה לו המגיד לכנס מיד את התלמידים כדי לקבל את השבת.
הלה התפלא. קבלת שבת בשעה מוקדמת כל-כך? התמיהה גברה כאשר אחרי התפילה ערך המגיד את סעודת השבת וניהל אותה במהירות. התלמידים יכלו להבחין שהוא שרוי בעולם רוחני עליון.
את ברכת המזון אמר המגיד בהתלהבות ובקול רם, ולאחר מכן נשא דברי תורה באוזני התלמידים, כשהוא מכריז כמה פעמים: "שמעו נא, אחיי, את מתיקות התורה!". התלמידים הביטו זה בזה בהשתאות, אולם רבי שניאור-זלמן ידע כי הדבר קשור למצוקתה של האלמנה.
פתאום האדימו פניו של המגיד ועיניו בערו כשני לפידים. באותו רגע השתנה מזג האוויר ורוח סערה החלה לשרוק מבעד חלונות הבית. כעבור שעה קלה נשמע קול חבטה ליד הדלת. המגיד פנה אל משרתו והורה לו בבהילות: "קח מיד את הסוס והעגלה והבא אותו אל המלון הסמוך לעיר".
סימני השאלה בקרב הנוכחים התרבו. את מי ציווה המגיד לקחת? המשרת יצא מיד החוצה ומצא שם את בנה של האלמנה מוטל על הארץ, ממרר בבכי. מיד הבין שהוא האיש שאותו יש לקחת אל בית המלון, ועשה כפי שנצטווה.
באותם רגעים נהרו פניו של המגיד, הוא סיים את דברי התורה ופנה לחדרו. רבי שניאור-זלמן שם את פעמיו לעבר המלון, שהיה בתוך תחום העיר. כשנכנס לחדרו מצא את בן האלמנה בוכה בדמעות שליש.
"ספר לי מה אירע לך", ביקש רבי שניאור-זלמן. "זה היה היום אחרי הצהריים", פתח הצעיר וסיפר. "שכבתי על מיטתי בעליית הגג שבכנסייה. החדר היה נעול ולא הייתה לי דרך לצאת ממנו. באותה שעה מנוי וגמור היה עמי להמיר את דתי חס ושלום.
"אך פתאום תקפו אותי הרהורי תשובה עזים, שלא ידעתי מניין התעוררו בקרבי. גל של געגועים לאלוקי ישראל מילא אותי. פרצתי בבכי והחלטתי לברוח מן הכנסייה.
"פתחתי את החלון, אך כשהבטתי למטה צנח ליבי בקרבי. אם אקפוץ מגובה כזה אין סיכוי שאשאר בחיים, ואף לקבר ישראל לא אזכה לבוא. הדחף לברוח מן המקום היה חזק, אך הפחד הכריע אותי. כמה פעמים ניסיתי לקפוץ ונרתעתי.
"ולפתע הרגשתי כי כוח בלתי-נשלט מניע את גופי קדימה, אל החלון הפתוח – וקפצתי. חשתי זעזוע קל במגע עם האדמה, אולם במהרה עמדתי על רגליי, בריא ושלם.
"אך הסכנה לא חלפה. כלבי פרא שוטטו בחצר. אם אשרוד מנשיכותיהם, הרי שנביחותיהם יסגירוני. החלטתי בכל-זאת ללכת לעבר היציאה.
"למרבה הפלא, הכלבים לא השמיעו קול ולא זזו ממקומם. הגעתי אל החומה החיצונית, שגובהה כשני מטרים והיא חלקה לגמרי. כאן כבר לא יכולתי לעשות מאומה. לא נותר לי אלא לשאת את עיניי למרום. 'אנא, ריבון העולמים', התפללתי, 'עשיתי כל שבכוחי כדי לשוב בתשובה שלמה, אולם כעת אין לאל ידי לעשות דבר'.
"עודני מדבר", סיים בן האלמנה את סיפורו, "והנה נשאה אותי רוח עזה ומצאתי עצמי מרחף עד שהוטחתי ליד דלת בית מדרשו של הצדיק".
קול של התייפחויות ואנחות יגון לכד את אוזניו של רבי שניאור-זלמן, תלמידו של המגיד ממזריטש. הוא נדרך והִטה את אוזנו, וזיהה שהקולות באים מביתה של האלמנה שהתגוררה בסמוך לאכסנייתו. הוא התקרב אל הבית, והמחזה שהתגלה לעיניו היה קורע לב.
האלמנה ישבה על הארץ ומיררה בבכי. "מה קרה?", נזעק רבי שניאור-זלמן. "בני יחידי, מחמד עיני...", האלמנה התקשתה לעצור את בכייה ולהוציא משפט רצוף מפיה, "הוא... החליט... להשתמד!".
אך יצאו המילים מפיה ושטף דמעות פרץ מעיניה, כאילו זה עתה נתבשרה בבשורה האיומה. כשנרגעה מעט סיפרה לרבי שניאור-זלמן כי בנה היחיד עזב את הבית והלך אל הכנסייה. בעוד כמה ימים ימיר את דתו, השם ישמרנו. רחמיו של רבי שניאור-זלמן נכמרו על האישה האומללה.
"אל תדאגי", דיבר אל ליבה, "בנך יישאר יהודי, בעזרת השם". במוחו כבר נרקמה תכנית פעולה. באותם ימים קשה היה להיכנס אל מורו רבי דובער, המגיד ממזריטש. המשרת שעמד בפתח עמד על המשמר שאיש לא יתפרץ אל החדר בחטף. ובכל-זאת מצא רבי שניאור-זלמן פתרון. "מחר", אמר לאלמנה, "ביום שישי, גשי אל בית הצדיק אחרי חצות היום, בשעה שהמשרת יוצא לבית המרחץ. אני אפתח בעבורך את דלת חדרו של הרבי, ואת תשטחי את הדברים לפני הצדיק".
כך היה. בצהריים, כשעזב המשרת את עמדתו, נכנסה האלמנה מרת הנפש אל המגיד כשהיא שרויה בסערת רגשות עזה. מרוב בכי לא הצליחה לפצות את פיה. המגיד פטר אותה לדרכה במחוות יד, והאישה עזבה את חדרו של הרבי בלי ששטחה את בקשתה ובלי שהשיב לה דבר. כאשר חזר המשרת מבית המרחץ הורה לו המגיד לכנס מיד את התלמידים כדי לקבל את השבת.
הלה התפלא. קבלת שבת בשעה מוקדמת כל-כך? התמיהה גברה כאשר אחרי התפילה ערך המגיד את סעודת השבת וניהל אותה במהירות. התלמידים יכלו להבחין שהוא שרוי בעולם רוחני עליון.
את ברכת המזון אמר המגיד בהתלהבות ובקול רם, ולאחר מכן נשא דברי תורה באוזני התלמידים, כשהוא מכריז כמה פעמים: "שמעו נא, אחיי, את מתיקות התורה!". התלמידים הביטו זה בזה בהשתאות, אולם רבי שניאור-זלמן ידע כי הדבר קשור למצוקתה של האלמנה.
פתאום האדימו פניו של המגיד ועיניו בערו כשני לפידים. באותו רגע השתנה מזג האוויר ורוח סערה החלה לשרוק מבעד חלונות הבית. כעבור שעה קלה נשמע קול חבטה ליד הדלת. המגיד פנה אל משרתו והורה לו בבהילות: "קח מיד את הסוס והעגלה והבא אותו אל המלון הסמוך לעיר".
סימני השאלה בקרב הנוכחים התרבו. את מי ציווה המגיד לקחת? המשרת יצא מיד החוצה ומצא שם את בנה של האלמנה מוטל על הארץ, ממרר בבכי. מיד הבין שהוא האיש שאותו יש לקחת אל בית המלון, ועשה כפי שנצטווה.
באותם רגעים נהרו פניו של המגיד, הוא סיים את דברי התורה ופנה לחדרו. רבי שניאור-זלמן שם את פעמיו לעבר המלון, שהיה בתוך תחום העיר. כשנכנס לחדרו מצא את בן האלמנה בוכה בדמעות שליש.
"ספר לי מה אירע לך", ביקש רבי שניאור-זלמן. "זה היה היום אחרי הצהריים", פתח הצעיר וסיפר. "שכבתי על מיטתי בעליית הגג שבכנסייה. החדר היה נעול ולא הייתה לי דרך לצאת ממנו. באותה שעה מנוי וגמור היה עמי להמיר את דתי חס ושלום.
"אך פתאום תקפו אותי הרהורי תשובה עזים, שלא ידעתי מניין התעוררו בקרבי. גל של געגועים לאלוקי ישראל מילא אותי. פרצתי בבכי והחלטתי לברוח מן הכנסייה.
"פתחתי את החלון, אך כשהבטתי למטה צנח ליבי בקרבי. אם אקפוץ מגובה כזה אין סיכוי שאשאר בחיים, ואף לקבר ישראל לא אזכה לבוא. הדחף לברוח מן המקום היה חזק, אך הפחד הכריע אותי. כמה פעמים ניסיתי לקפוץ ונרתעתי.
"ולפתע הרגשתי כי כוח בלתי-נשלט מניע את גופי קדימה, אל החלון הפתוח – וקפצתי. חשתי זעזוע קל במגע עם האדמה, אולם במהרה עמדתי על רגליי, בריא ושלם.
"אך הסכנה לא חלפה. כלבי פרא שוטטו בחצר. אם אשרוד מנשיכותיהם, הרי שנביחותיהם יסגירוני. החלטתי בכל-זאת ללכת לעבר היציאה.
"למרבה הפלא, הכלבים לא השמיעו קול ולא זזו ממקומם. הגעתי אל החומה החיצונית, שגובהה כשני מטרים והיא חלקה לגמרי. כאן כבר לא יכולתי לעשות מאומה. לא נותר לי אלא לשאת את עיניי למרום. 'אנא, ריבון העולמים', התפללתי, 'עשיתי כל שבכוחי כדי לשוב בתשובה שלמה, אולם כעת אין לאל ידי לעשות דבר'.
"עודני מדבר", סיים בן האלמנה את סיפורו, "והנה נשאה אותי רוח עזה ומצאתי עצמי מרחף עד שהוטחתי ליד דלת בית מדרשו של הצדיק".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
