סיפור לחנוכה: "עוגת תפוזים", פרק ב'
אלה וורזוב
פרק ב'
חלפו שנים. ג'ניפר נישאה לבחור שהכירה בעיר הולדתה, נולדה לה בת ולאחריה בן. הם עברו לעיר אחרת, בדרום פלורידה, וגרו בבית ששכן מול בית הכנסת הקהילתי... היא המשיכה ללמוד עריכת דין, לעבוד, להיות אמא.
בכל אותן השנים היא המשיכה להרגיש כמיהה ליהדות, והצטערה צער גדול על מצבה. בכל עת שחשה קושי או שמצב רוחה היה ירוד – רצתה ללכת להתפלל. לתדהמתה, למרות שמעולם לא סיפרה לילדיה על רצונה להתגייר בעבר, אף הם הביעו את רצונם ללכת להתפלל בבית הכנסת. אך באי בית הכנסת לא קיבלו אותם בעין יפה. פעמים רבות הייתה ג'ניפר יושבת על יד החלון וצופה אל עבר בית הכנסת, נזכרת בגעגועים בתקופה היפה שהייתה לה, ואיננה עוד.
הדרך מביתה של ג'ניפר לבית הוריה עוברת בעיר טאלאהאסי. בכל פעם שנסעה לביקור בבית הוריה וסבתה – היתה עוברת דרך טאלאהאסי ומגיעה לביקור בבית השלוחים, שבאותה עת כבר רכשו בית חב"ד נפרד. בכל פעם, לפני שיצאה לדרך, היא היתה מתקשרת לשאול את חנה במה אפשר לעזור להם, איזה מוצרים כשרים להביא, וחנה ידעה שהיא עושה עמה חסד כשאומרת לה מה להביא, ונותנת לה סיבה טובה להגיע.
בסיום החופש הגדול של שנת תשע"ג, לקראת שנת הלימודים האחרונה של ג'ניפר באוניברסיטה, עברה משפחתה לטאלאהאסי. בתה הבכורה הייתה כבר כמעט בת 7 והבן – בן 4. כמעט מדי שבוע נפגשו חנה וג'ניפר – אם בבית, אם בגינה עם הילדים. כמובן, לשבתות ולחגים לא הגיעה ג'ניפר, אך לאירועים שונים, כמו הפנינג בחג הסוכות או אירועים חברתיים שארגן בית-חב"ד, הגיעה ואף הביאה את ילדיה.
תשרי תשע"ד. טאלאהאסי, פלורידה
היה זה בחג הסוכות האחרון, ביום טוב ראשון של חג. הרב שניאור והילדים הלכו לבית חב"ד לתפילת החג, וחנה נשארה בבית עם תינוקה, שמולי, שהיה בן שלושה ימים. לפתע גילתה, שהאוכל החם שמיועד לסעודה נשאר בתוך התנור החשמלי, והיא אינה יכולה לפתוח את דלתו. היא הייתה זקוקה לגוי של שבת שיפתח את התנור, אך לא יכלה לצאת ולחפש אחד כזה עם תינוקה הרך. לפתע נשמעה דפיקה מוכרת בדלת, ואל הבית נכנסה ג'ניפר.
"איזה יופי! טוב שבאת..." – אמרה חנה. ג'ניפר מעולם לא הגיעה בשעה מוקדמת כזו. כשגילתה שחנה היתה אכן זקוקה לה, לא היה גבול לשמחתה. כמובן, דבר ראשון היא פתחה את התנור והוציאה ממנו את המאכלים.
"את יודעת, חנה, פתאום הרגשתי שאני צריכה להגיע, שהיום זה יום מיוחד. לא ידעתי מה מושך אותי. כעת אני יודעת. היום חג הסוכות. אני כל כך שמחה שבאתי!"
ג'ניפר נשארה לשבת ולשוחח, וחנה הרגישה שלמרות המרחק ביניהן, יש לה חברה קרובה.
תחילת כסלו, תשע"ד. טאלאהאסי, פלורידה
סבתא של ג'ניפר, אמנדה, נפטרה לפני חודשים מספר. פעם, בעת שיחה עם חברה ממוצא אינדיאני, סיפרה ג'ניפר לחברתה על כך שסבתה האינדיאנית נפטרה.
"אם כן, את מצאצאי הילידים האינדיאניים?! האם ידעת שאת יכולה לקבל מענק ממשלתי, שמגיע על פי חוק לכל אחד מהצאצאים?"
ג'ניפר לא שמעה על כך מעולם, וכמובן מיהרה לברר אם יש דברים בגו. הסתבר שכן, כל אחד שהוא צאצא לילידים האינדיאנים זכאי למענק ממשלתי מממשלת ארצות הברית. סבתא אמנדה לא רשמה את בתה מעולם כאינדיאנית ובמקרה זה, הסביר לה הפקיד, התנאי לקבלת המענק – בדיקת ד.נ.א. המגלה את מוצאו של הנבדק, שתוכיח כי אכן זורם בעורקיה דם אינדיאני.
ג'ניפר פנתה לערוך את הבדיקה.
היה זה בוקר רגיל לחלוטין, שבועות מספר לפני חנוכה. חנה התיישבה להכין את השיעור בפרשת השבוע, כשלפתע נפתחה הדלת בחבטה. ג'ניפר פרצה לביתם של השלוחים כרוח סערה. היא נחתה על אחד הכיסאות, כולה מתנשפת, ורק אחרי כוס מים הסדירה את נשימתה והצליחה לדבר. נסערת לחלוטין, היא סיפרה לחנה שבאותו בוקר היא קיבלה תוצאות של בדיקת הד.נ.א.
אף אחד לא הכין אותה למסקנה, שהייתה כתובה שחור על גבי לבן, במילים לאקוניות ויבשות, על גבי הטופס הרשמי:
מוצא מצד האב: אירי.
מוצא מצד האם: יהודי, מאזור צפון אפריקה....
ג'ניפר סיפרה בהתרגשות ובדמעות כי התקשרה מיד למכון בו ערכה את הבדיקה, וטענה בפניהם כי מדובר בטעות, ולא ייתכן כי מוצאה מיהודי צפון אפריקה, והרי אמה לא יהודיה כלל! הם השיבו לה שאין כאן צל של טעות, התוצאות קרובות למאה אחוזי דיוק, ואכן, מוצאה מצד האם הוא מן היהודים".
ג'ניפר ישבה נסערת והמומה, וחנה לא פחות.
לאחר שהתאוששה מההלם הראשוני, יצרה ג'ניפר קשר עם אמה, סוזן, ונסעה אליה, לפנסקולה. היא סיפרה לאמה על התגלית המרעישה, והסיפור חזר על עצמו. סוזן לא האמינה, ראתה את התוצאות ונזעקה: הרי אמה אינדיאנית ואביה אירי, כיצד יכולה היא, סוזן, להיות ממוצא יהודי? היא החליטה, כשכולה נסערת, לפנות לאביה הזקן, סבה של ג'ניפר, אולי הוא יוכל לספר משהו שהיא לא יודעת ולשפוך אור על התעלומה.
הסבא לא שש לשתף פעולה, ובתחילה טען כי אינו יודע דבר. אך לאחר בכי ותחנונים, סיפר לבתו, כי יום אחד חזרה אמא הביתה עם תינוקת קטנה בזרועותיה, ואמרה לו כי מעתה היא שלהם.
"לא, סופי, אינני יודע מאין הביאה אותך אמא. לא, אינני זוכר מי מסר לה את התינוקת. תביני, הרי עברו כבר מעל לחמישים שנה! רגע, רגע, תפסיקי לבכות. תני לי להיזכר... בעצם, נדמה לי שאני נזכר. שמה היה סופי. סופי וויליס."
סופי. השם צלצל באוזניה של סוזן כאלפי פעמונים. תמונות ילדות נשכחות החלו לצוף בראשה בזו אחר זו.
אמא מסרקת את שיערה, מסדרת את שמלתה ושמה את ידה בידה. יחד צועדות הן אל הפתח וליבה מתרונן. אבני החצץ שתחת רגליה כמו משמיעים צלילים עליזים, ואפילו הציפורים מזמרות זמר מיוחד ומלוות אותה ברינה. כולם מרגישים כמה שמחה היא ושמחים יחד איתה. הרי היום זהו היום של סופי.
אמא וסוזן הקטנה צועדות על השביל, פותחות את השער, חולפות על פני הרחובות המוכרים. הנה, כבר רואה היא מרחוק את ביתה של סופי, והיא, כמו תמיד בשעה זו, עומדת בפתח החצר, נשענת על שער הכניסה.
"הו, הנה את, חמודה! בואי, בואי, היכנסי!" – מכריזה סופי בחדווה. היא מעניקה לסוזן חיבוק חם ואוהב ומובילה אותה אל תוך הבית. כבר בכניסה עולה באפה של סוזן הניחוח המוכר. ניחוח עוגת תפוזים שזה עתה נאפתה. הכסא הגבוה עומד במרכז המטבח, כאילו מחכה רק לה. סופי מרימה את סוזן ומושיבה אותה עליו. סוזן יושבת בסבלנות וממתינה בשעה שסופי פורסת מעוגת התפוזים, מניחה את הפרוסות בצורה מסודרת על צלחת חרסינה מעוטרת.
"תאכלי, חמודה, תאכלי!" – מבקשת סופי. "תאכלי כמה שאת רוצה, עד שתשבעי".
"אבל סופי" – אומרת סוזן בפה מלא בעוגה – "העוגה כל כך טעימה, אני אף פעם לא אשבע ממנה!"
סופי צובטת את לחייה בחיבה. עיניה נוצצות. היא אומרת לה כמה מילים בשפה לא מובנת, ואחר אומרת באנגלית: "אם כך, תאכלי כמה שאת רוצה. אל תדאגי, אם ייגמר – אני אאפה עוד!"
זיכרון הביקורים אצל סופי מציף את סוזן געגועים עזים. היא זוכרת כמה חום ואהבה קיבלה בביתה של האישה.
התמונה הבאה העולה בזיכרונה היא בלתי נעימה בעליל. היא זוכרת מריבה. מריבה איומה ונוראה שכוללת צעקות הדדיות, כעס גדול ובכי. סופי בוכה ואמה מושכת אותה אחריה, חזרה הביתה. היה זה כשסוזן הייתה בת חמש שנים. ומאז, לא ראתה את סופי עוד. ניסתה לבקש פעם ופעמיים מאמה שתיקח אותה לסופי, אך קיבלה בתגובה התפרצויות זעם וצעקות: "אין יותר סופי! ואל תבקשי שוב, זה נגמר!"
כברק הכתה בה ההכרה: אמנדה כלל לא אמי האמיתית! גדלתי אצל אישה זרה, והאישה שכל כך אהבתי, האישה שכל כך אהבה אותי, סופי, כנראה היתה אמי!
באותו רגע גם הבינה, מדוע היא כלל אינה דומה לאמה. ולמה קיבלה יחס שונה מאחיה האחרים. היא תמיד הייתה זו שהוכרחה לנקות אחרי כולם, עליה הוטלו המשימות שאף אחד אחר לא רצה לעשות, ומעולם לא קיבלה בבית יחס חם ואוהב.
היא שבה הביתה, חשה כלאחר מהלומה. שיתפה את ג'ניפר בתה בחדשות, תוך שהיא מדלגת על המסקנות המתבקשות, עוד לא מעכלת. צריכה לבדוק, להבין.
ג'ניפר שמעה את הסיפור, נדהמת. היא הבינה כעת, מדוע כה התנגדה סבתה לתהליך הגיור שלה. היא הייתה זו שנלחמה בכל תוקף, ובעת ביקורה של ג'ניפר אצלה בתקופת לימודיה במכון חנה – השתוללה ברוב זעם, הפכה כסאות ואיימה שלא להכיר בה כבת משפחתם.
" – אמא, צריך למצוא את סופי!" – מתנערת ג'ניפר מקטעי המחשבות המבולבלות המציפות אותה. בעת כזו, של הלם ובלבול, טוב להיתפס במשהו מעשי, פיזי, כדי לחזור למציאות. יחדיו הן מחפשות את שמה של סופי וויליס בספר הטלפונים של פלורידה. ואכן, יש אחת כזו, וידה הרועדת של סוזן אוחזת בשפופרת הטלפון, מחייגת את הספרות.
"- שלום, אפשר לדבר עם סופי?" – שואלת סוזן בקול רועד.
"- מי מבקשת?" – שואל קול של אשה מעבר לקו.
"- זאת סוזן"
"- איזו סוזן?"
" – הבת של אמנדה סמית....." – עונה סוזן ובתגובה שומעת קול חבטה.
האישה שמעבר לקו, שרה – אחותה של סופי, נפלה מתעלפת.
_________________
בקרוב בע"ה: פרק ג' ואחרון
מאפשרים לכם לקבל
