בפעם הראשונה: ה'חוזר' ר' יואל כהן כותב 'מבוא' למאמרי הרבי
הרב יואל כהן שליט"א
הספר שלפנינו ["ביאורים במאמרי רבינו", בעריכת הרב מנחם מענדל אשכנזי] עוסק בביאור מאמריו של הרבי זי"ע. ידוע ומפורסם, שמאמריו ושיחותיו של הרבי מתאפיינים בהסברה בהירה, תוך ניתוח המושגים לפרטים ופרטי פרטים. כך שגם המושגים העמוקים והמופשטים ביותר בתורת-החסידות מתבארים בהיגיון ובהסברה, וניתנים להבנה בשכל כל אדם.
לאור זאת, סוגיות שלמות בתורת-החסידות מתבארות באור-חדש על-פי ביאורי הרבי, ובשורות הבאות נעמוד על כמה דוגמאות לכך.
***
מבואר במאמרי חסידות, שהקשר בין ישראל לקב"ה הוא קשר עצמי. דבר זה מבוסס על דברי הזוהר "ישראל וקודשא-בריך-הוא כולא חד". הדוגמה המובאת לכך בחסידות היא מהקשר העצמי בין אב לבנו. ובלשון אדמו"ר מוהרש"ב בהמשך יו"ט של ר"ה תרנ"ט : "שורש נשמות ישראל הוא בבחינת פנימיות ועצמות אור-אין-סוף, וכמו שכתוב בנים אתם לה' אלקיכם, כמו שהבן שנמשך מעצמות מוח האב, כמו כן נשמות-ישראל הם מבחינת פנימיות ועצמות אור-אין-סוף".
ליתר ביאור: הקשר בין שני חברים איננו קשר עצמי. כשראובן אוהב את שמעון, זו אהבה הנובעת משכלו והבנתו של ראובן אל מעלותיו של שמעון. וכיוון שהתכונות והמעלות של האדם הן החיצוניות שלו (ביחס למהותו העצמית, שאינה ניתנת לשינויים ותמורות), אם-כן הקשר הוא חיצוני בלבד (מחיצוניותו של שמעון לחיצוניותו של ראובן); שונה היא אהבת אב לבנו, מקורה איננו בראיית מעלותיו של הבן, אלא מהיותו קשור אליו בעצם מציאותו (מעצם הבן לעצם האב). לפיכך, אהבת חברים היא ברת-חלוף. שכן אם שמעון "יהפוך עורו" לפתע, אהבת ראובן אליו תחלוף גם היא – "בטל דבר, בטלה האהבה"; אולם אהבת האב אל בנו היא נצחית, שכן אין היא מבוססת על מעלות כאלה או אחרות, אלא זו אהבה עצמית .
בדומה לכך, הקשר בין הקב"ה לבני-ישראל אינו בנוי רק מכך שבבני-ישראל ישנן מעלות עצומות ונפלאות; וכן לאידך, הקשר של ישראל לקב"ה אינו תלוי רק בכך שהיהודי מכיר בגדולת הבורא. הקשר ביניהם עמוק יותר ופנימי יותר, זהו קשר עצמי. הקב"ה אומר על ישראל "בין כך ובין כך בני הם" , שכן תהיה אשר תהיה התנהגותו, היהודי נשאר בנו של הקב"ה; וכך הוא גם מצידו של היהודי – "אף על גב דאזיל הכא והכא דיוקנא אשתאר בך לעולם" , יהודי יכול לפנות לכיוונים שונים ומשונים, אבל זהו רק בחיצוניות, ואילו בפנימיותו, החותם האלוקי, "דיוקנא", נשאר בו לעולם.
במאמרי חסידות מובא בהקשר זה עניין הבחירה של הקב"ה בישראל, שכן הוא מבטא את הקשר העצמי ביניהם: בחירה-חופשית אמיתית היא כאשר מונחים לפני האדם שני דברים שווים, שמצד מעלותיהם אין כל סיבה להעדיף את האחד על חברו, ובכל זאת בוחר האדם דווקא באחד מהם (כי אילו היתה בדבר מעלה כלשהי בגללה הוא נבחר, אין זו בחירה אלא הכרח. כפי שהרבי התבטא, שאצל אדם שכלי, מעלה מכריחה אף יותר מהלקאה בשוט). בחירה-חופשית זו נובעת מעצמותו של האדם. משכך, הבחירה מבטאת קשר בין עצמותו של הבוחר לעצמותו של הנבחר. זהו אם-כן תוכנה של בחירת הקב"ה בישראל – ביטוי הקשר העצמי של הקב"ה עם נשמות-ישראל.
המשמעות הכללית בתורת-החסידות, ששני המשלים הללו (אהבת האב לבנו והבחירה-החופשית) מכוונים לעניין אחד - הקשר העצמי בין ישראל אל הקב"ה.
כך עולה מרצף העניינים בספר המאמרים תרנ"ט, שבהמשך למבואר בעניין "בנים אתם לה' אלוקיכם", מבואר בקצרה עניין הבחירה, וז"ל : "זהו מה שבחר [הקב"ה] בנשמות-ישראל דוקא, הבוחר בעמו ישראל, וכתיב יבחר לנו את נחלתינו כו', דכח הבחירה היא מאין-סוף עצמות ומהות, דשם הוא השרש האמיתי דנשמות-ישראל".
אמנם, הרבי במאמריו ובשיחותיו מעמיק מאוד בנושא זה, ומפרט ומחלק את הדברים לשתי דרגות שונות. כך שהקשר המתבטא בעניין הבחירה נעלה הרבה יותר מהקשר של אב ובן ; ומאידך, בעומק הדברים מתברר שבאב ובבן מצויה דרגה חדשה של התקשרות, הנעלית יותר מהקשר המתבטא בבחירה .
ביאור הדברים:
הקשר של האב אל בנו, על-אף היותו קשר חזק ועצמי, הרי סוף-סוף הוא נוסף על מציאותו. שכן לפני שהבן נולד הקשר לא היה קיים, ומציאותו היא חידוש והוספה כביכול על עצם מציאותו של האב. יתירה מזו: עצם העובדה שקשר זה הוא טבעי, משמעו שהקשר אינו מעצמותו של האבא ממש. שכן כל עוד ישנה הגדרה כיצד על האדם לנהוג ולבחור, ההגדרה היא הסיבה לבחירה ולא האדם עצמו. דווקא כאשר האדם חופשי לגמרי וביכולתו לבחור אפילו נגד טבעו – אזי הבחירה נובעת מעצמותו ממש. ולכן כאשר ישנו טבע מסוים בנפש שכביכול מכריח את האדם לאהוב (אפילו את עצמו), האהבה אינה נובעת מעצמותו של האדם אלא מהטבע המכריח.
בעומק יותר: כשם שבאהבה שכלית הקשר עם הזולת אינו נובע מעצמותו של האדם אלא ממעלותיו של הזולת המושכות את האוהב אליו, כך אהבת האב אל בנו נובעת מהעובדה שהבן הוא המשך מציאותו של האב. שכן בנפש האדם ישנן דרגות רבות זו לפנים מזו: ישנה דרגה שלגביה גם דבר חיצוני ממש תופס מקום ומעורר אהבה; ישנה דרגה פנימית יותר שמציאות של "זולת" ממש אינה תופסת מקום שם. אך מציאות של בן, שהוא "כרעא דאבוה" , כן תופסת שם מקום; אך גם דרגה זו אינה עצמותו של האב ממש. משום שסוף כל סוף הבן בא בגוף ונפש נבדלים מהאב, ואילו לגבי עצמות הנפש ממש מאומה אינו קיים, ישנו רק האדם עצמו והכול נובע ממנו.
נמצא שגם אהבה שכלית וגם אהבת הבן הטבעית נובעות מדרגת הנפש בה מציאות חיצונית יכולה לעוררה (אלא שישנו הבדל: אהבה שכלית מעוררת את חיצוניותו בלבד, ואילו אהבת הבן מעוררת את פנימיותו); מה-שאין-כן הבחירה מבטאת את הנפש עצמה. את הדרגה העצמית שבה הכול נובע מהבוחר ולמאומה מבחוץ אין שום תפיסת-מקום.
אם-כן, משל הבחירה ומשל האב והבן מבטאים שתי דרגות שונות בהתקשרות העמוקה של הקב"ה עם ישראל. משל האב והבן עוסק בדרגת אלוקות מצומצמת במידת-מה, בה מציאות ה"בן", נשמות ישראל שנמשכו מפנימיות האלוקות, תופסת מקום; ואילו משל הבחירה מבטא את הקשר של ישראל עם הקב"ה הקיים בעצמותו ממש, עליו נאמר "גם בן ואח אין לו". שגם בדרגת האלוקות כפי שהיא מופשטת לגמרי, בבחינה בה אין שום הגדרות והגבלות ומאומה אינו תופס מקום – גם שם בחר הקב"ה לרצות בישראל ולהתקשר עמם בקשר עצמי.
*
לכאורה הגענו כבר לתכלית העילוי. הקב"ה עצמו, כפי שהוא מופשט ומרומם מהכול, בחר להתקשר עם נשמות-ישראל – "ישראל ומלכא בלחודוהי" , ונראה שמעבר לכך אין מה להוסיף. אך הרבי ממשיך ומבאר עומק נוסף בקשר זה.
למרות מעלתה העצמית של הבחירה, הרי סוף-כל-סוף הבחירה אינה עוסקת במהות האדם עצמו, אלא עניינה הוא לבחור במה לרצות (או יותר מכך: האם לרצות או לא לרצות). עצם עניין הבחירה הוא איך להתייחס אל המציאות שבחוץ. אמנם המציאות שבחוץ אינה תופסת-מקום כלל לגביו, שכן הוא עצמו הקובע האם לרצות ובמה לרצות, אבל בחירה זו עצמה היא כלפי המציאות שמחוץ הימנו. כיצד יהיה ייחסו אל הזולת. כלומר, האדם עצמו הוא הקובע כיצד להתייחס, אבל המדובר הוא על יחס עצמות האדם אל המציאות החיצונית.
אך הקשר של בני-ישראל עם הקב"ה אינו מתחיל בעצמותו של הקב"ה כפי שהוא מתבטא כלפי חוץ; הקשר הוא עם עצמותו ממש, כפי שהוא ביחס לעצמו.
על עניין זה לאמיתתו אין משל מכוון בגדרי הנבראים, אך אפשר לקרב זאת קצת אל השכל על-ידי הבנת המהות הפנימית של הקשר בין האב לבנו כפי שהוא בא לידי ביטוי בהלכות התורה, בדיני ירושה.
הרבי מביא בהקשר זה את דברי הגאון הרוגוצ'ובי , שישנם שני אופנים לבאר את גדרה של הירושה: האחד, בשייכות לנכסים – מצד קרבתו של היורש עוברים לרשותו נכסיו של המוריש; אך ישנו אופן נעלה הרבה יותר, ומבלי שנדרשת פעולה כלשהי של העברת הנכסים - היורש עומד במקום המוריש עצמו, וכתוצאה מכך ובדרך ממילא, הוא יורש את נכסיו. לפיכך נאמר "תחת אבותיך יהיו בניך", שכן הבן אכן עומד תחת אביו והופך להיות עצם מציאותו; ואילו העברת הנכסים אל הבן אינה אלא תוצאה צדדית מכך שנכנס תחת מציאות האב.
וכך גם בנמשל, בקשר של יהודים עם הקב"ה: הקשר של נשמות-ישראל עם אביהם שבשמים הוא לא רק עם הקב"ה כפי שהוא מתייחס לפעולה כלשהי; נשמות-ישראל קשורות עם הקב"ה כפי שהוא בעצמותו, למעלה מהיותו בתואר "אב" ואף למעלה מהיותו בבחינת "בוחר". התואר "אב" מתאר שישנה מציאות של "בן" והאהבה אליו אינה נובעת מבחירתו החופשית, מעצמותו של האוהב ממש, אלא זו אהבה טבעית כביכול; יתירה מזו, גם התואר "בוחר", המתייחס אל הבחירה החופשית של העצמות, מתאר את יחס עצמותו של הבוחר אל הדבר הנבחר, אל המציאות שבחוץ; אך ישראל קשורים עם הקב"ה כפי שהוא בעצמותו ממש. ובלשון הרבי: "ישראל מושרשים בהעצמות עצמו", וכביכול הקב"ה נתן והעניק לנו את כל-כולו.
קשר עמוק זה הוא גם מצידו של היהודי. כל עצמותו קשורה אל הקב"ה. משמעות הדברים בעבודתו היא, שבכוח נשמתו יהודי יכול להגיע לדרגה כזו שאין לו בעולמו שום דבר אחר אלא רק הקשר החזק והעצמי עם הקב"ה עצמו.
הרי לפנינו דוגמה לסוגיא המופיעה בתורת החסידות תחת כותרת כללית אחת – הקשר העצמי בין ישראל לקוב"ה, ובתורת הרבי נושא עמוק ומופשט זה נפרט לפרטי פרטים, מתוכם עולה הסברה בהירה לנושא המדובר. דבר זה כמובן מקרב גם את רגש האדם אל הנושא המדובר. הפרטים נותנים לאדם "כלי אחיזה" לתפוס את העניין ולקרבו אל מציאותו.
***
ומכאן לדוגמה נוספת, העוסקת גם היא בעניין כללי בתורת החסידות וממנה ניתן ללמוד הסתכלות מעמיקה בתחומים רבים נוספים בחסידות.
מבואר במאמרי חסידות, ששתי ההנהגות האלוקיות של נס וטבע שייכות לשני השמות הוי' ואלוקים. הנס נמשך משם הוי', והטבע – משם אלוקים. שני שמות אלה מבטאים שתי דעות שקיימות כביכול באלוקות: "דעת עליון" ו"דעת תחתון". "דעת עליון" היא ה"דיעה" כפי שהיא מצד דרגת האלוקות שלמעלה לגמרי משייכות לבריאה, שם הוי', שהכול כלא חשיב לגביו ואין לעולם שום תפיסת מקום – "למעלה יש ולמטה אין"; ואילו "דעת תחתון" היא ה"דיעה" בדרגת האלוקות הנעשית מקור לבריאה, שם אלוקים, שלגבה לעולם יש תפיסת מקום – "למטה יש ולמעלה אין" ("אין" על שם שאינו מושג בנבראים). ומבואר במאמרים, שגם הנס והטבע, הנמשכים מהשמות הוי' ואלוקים, שייכים לשתי הדעות הללו באלוקות: הנס שייך לבחינת "דעת עליון", והטבע שייך לבחינת "דעת תחתון".
הרבי מביא את הנושא הזה באחר המאמרים ומוסיף בזה עומק רב. לכל לראש מסביר הרבי קשר מהותי בין נס וטבע לשתי הדעות. שתי הנהגות אלה לא רק נמשכות משתי הדעות – הנס משם הוי' שהוא "דעת עליון", והטבע משם אלוקים שהוא "דעת תחתון", אלא שתי הנהגות אלה מבטאות את עניינם של שתי דעות אלה: עניינה של הנהגת הטבע הוא – שהקב"ה מנהיג כל נברא לפי עניינו. דבר זה מורה שבהנהגה זו הנבראים תופסים מקום לגביו – למטה יש; ואילו הנהגה ניסית היא – שהקב"ה מנהיג את העולם כפי רצונו ולא לפי תכונת וטבע הנבראים. דבר זה מורה, שבהנהגה זו הנבראים אינם תופסים מקום – למטה אין.
אך עיקר העניין הוא בהמשך דבריו. במאמרים מבואר שתכלית העילוי של "דעת תחתון" הוא כאשר נעשה חיבור בינו ובין "דעת עליון". וכלשון הזוהר: "למהוי אחד באחד" . דבר זה נעשה באמצעות הניסים הנעשים במציאות העולם, הטבע, שעל-ידם נמשך בטבע הגילוי האלוקי שלמעלה מהטבע. דבר זה מחבר בין שתי הדעות "למהוי אחד באחד".
במאמר, הרבי מבהיר מהו העילוי הגדול שנעשה על-ידי החיבור, ותוך כדי הדברים מתבאר עומק חדש בכללות הסוגיא.
הרבי מבאר שני אופנים בהבנת עניינם של שתי הדעות הללו: אופן ראשון הוא, ש"דעת תחתון", שלעולם יש תפיסת מקום, היינו מפני שלגבי דרגה זו "המטה מצד עצמו הוא מציאות". כיוון שמדובר על דרגה נמוכה, לכן לעולם יש תפיסת מקום אמיתית לגבה; ואילו ב"דעת עליון" נרגשת האמת האלוקית ש"כולא קמיה כלא חשיב", וההנהגה היא רק כפי שעולה ברצונו יתברך. לפי הבנה זו, שתי הדעות הפכיות וסותרות זו לזו: "דעת עליון" היא האמת האלוקית שהכול כ"לא חשיב" לגבי הקב"ה, ולשום דבר מלבדו אין שום ערך וחשיבות. אם-כן לעולם אין שום מציאות ותפיסת מקום כלל; מה-שאין-כן לפי "דעת תחתון" לעולם יש תפיסת מקום וחשיבות, דבר שנובע מכך שהאמת האלוקית מוסתרת ונעלמת.
אך ישנו אופן נוסף בהבנת העניין: "דעת תחתון", שלעולם יש תפיסת מקום ולכן מתחשבים כביכול בגדרי המציאות של כל נברא, היא לא מפני שהמטה מצד עצמו הוא מציאות קיימת, אלא עניין זה נעשה רק מפני שכך עלה ברצון הקב"ה – לגלות את היכולת שלו להוות עולם כזה שכביכול תופס מקום. זהו תוכן הנהגת הטבע: הקב"ה רצה לגלות את העדר ההגדרה שלו, ולכן נעשית דעה באלוקות ש"למטה יש" – שמתחשבים כביכול עם גדרי המציאות של כל נברא.
יתירה מזו אומר הרבי: כשם שב"דעת תחתון" יש שני אופנים (ש"למטה יש" מפני שהמטה באמת תופס מקום, או מפני שעל-ידי כך מתגלה הבלי-גדר של הקב"ה כנ"ל), כך גם ב"דעת עליון" יש מעין שני אופנים אלו. אפשר להבין שהסיבה לכך שב"דעת עליון" "למעלה יש ולמטה אין", הוא מפני שזו המציאות של דרגה זו – לגביה העולם הוא "כלא חשיב", "אין"; אך אפשר להבין בעומק יותר: הקב"ה אינו מוגדר במאומה, לא בכך שלמטה יש ואף לא בכך שלמטה אין; אלא שלהיותו בלתי-מוגדר, רצה שתתגלה "דעה" כזו שלמטה אין והכול "כלא חשיב" לגביו.
על-פי זה נמצא, שהחיבור בין שתי הדעות על-ידי הניסים, מביא עילוי לא רק ב"דעת תחתון", אלא גם ב"דעת עליון". על-ידי כך מתגלה שגם הדעה וההרגשה שהכול "כלא חשיב" לגביו ית' אינו אלא מפני שהקב"ה אינו מוגדר במאומה.
זהו עומק העניין של החיבור בין שתי הדעות. החיבור מגלה שההפכיות ביניהן היא רק בנוגע ל"ציור החיצוני" שלהן, אולם בעצם מהותן הן עניין אחד: עניינן של שתי ה"דיעות" הוא גילוי האין-סוף באופנים שונים.
הבנה מעמיקה זו, משנה את כל ה'תפיסה' של שתי ה"דעות" ואת החיבור ביניהן, אך מלבד זאת היא גם מגלה כיצד כל הדרגות בסדר השתלשלות קשורות עם העצמות ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו". כי סדר ההשתלשלות אינו אלא המשך וביטוי להעדר ההגבלה של הקב"ה עצמו, אלא שעניין זה מתגלה בכמה אופנים שונים, בכדי שתושלם כוונת הבריאה.
***
יה"ר שהופעת ספר זה, תוסיף חיות ו"קאך" בלימוד החסידות בכלל, ובמיוחד – בלימוד מאמריו ושיחותיו העמוקים של הרבי, ותזרז עוד יותר את ה"אתי מר", מלך המשיח, ונשוב ונתראה עם הרבי בקרוב ממש.
מאפשרים לכם לקבל
