"על השקט הזה" ● טור מרגש של אורח
ק. פרידמן
"לפני שלוש שנים אם הייתם אומרים לי שאני יהיה ב'כינוס השלוחים העולמי', הייתם צוחקים בעצמכם... אברך חסידי, מקושר לחצר חסידית, שלא חסר לו כלום.
בשנים האחרונות ייסד ר' מ. ב. בעירנו ביתר שיעור חסידות מדי שבוע, מה שפתח בפנינו עולם מופלא. וכך, מצאנו את עצמנו השנה טסים לרבי ולכינוס השלוחים כחלק מארגונו הענק של 'לימוד חסידות לנוער' בירושלים.
רישומים מהמסע, זה משפט שלא יכיל כלום ממה שחווינו... אני גם לא חושב ששייך לסכם זאת במילים. אבל על נושא אחד אני לא יכול לוותר, השקט.
הדוגמא הראשונה שהכי בולטת זה האוהל. הגעתי לאוהל ישר מהמטוס אחרי 20 שעות בדרך. ההתרגשות עצומה. טבלנו, למדנו חסידות, התפללנו, כתבתי פ''נ, חלצתי נעליים, פסעתי בשביל, שתי דפיקות, ואני בפנים. לפחות עשרים איש בפנים, ושקט. 
(ארכיון COL)
שקט חזק, נורא הוד. כל אחד והתהילים שלו, הפ''נ שלו, כשאני כותב את זה אני מתרגש...
אבל השקט הזה, זה המאפיין של חב''ד ועל זה אני רוצה לכתוב. השקט הזה הוא מאפיין, ומהותי.
לשם השוואה: בקברי צדיקים בכל מקום כשנכנסים לציון שומעים תפילה בקול רם בהתלהבות, ומפעם לפעם אפילו צעקות ובכיות בקולי קולות מתוך התלהבות. אבל באוהל, זה שקט דממה. הייתי במהלך השבוע גם כשהצטופפו עשרות רבות בפנים והיה שקט ששמעו רק את רעש הדחיפות והמלמולים.
כל אחד שגדל בחצר חסידית כזו או אחרת מלבד חב''ד, כשהוא נכנס לבית כנסת חב''די נוצר אצלו קונפליקט. מצד אחד לומדים חסידות וחיים אלוקות, ומצד שני אותו מבקר לא יראה אף פעם 'עויבד' שנעמד לתפילה בקול גבוה והתלהבות תוך שהוא מתנדנד הנה והנה בכל הכוח...
(צילום: ישראל בליזובסקי)
כשחזרתי מההתוועדות בליל שבת ב'אהלי תורה' קצת אחר חצות, הגיע מולי פיצ'ע אופן. כן... לא הרב, ולא יודע איך קןראים לו... פיצ'ע. משפיע מפורסם. אבל הוא יצא מ-770 באיטיות לכיוון הסעודה. עכשיו הוא סיים להתפלל. בשקט...
כשאני מדבר על פיצ'ע, אני נזכר ברב בית הכנסת חב''ד שליד ביתי. פגשתיו שם מחוץ ל-770 בפשטות אופיינית. ת''ח עצום, ידען לא מצוי, ומסתובב כאחד הפשוטים.
במטוס כשקיבלתי 'שולם עלייכם' חביב מאברך עדין ושקט שלא חלמתי לשמוע ממנו שהוא שליח בפיסגת זאב אחת השכונות הגדולות בירושלים. נזכרתי, שכשעמדתי נדחף בין כל מאות הממתינים בכניסה לאולם לסעודת ליל שבת, איך אברך מביתר פוגש אותי ומכיר לי ארבעה גיסים שלו, שוב שקטים כאלה, הוא מאור עקיבא והוא מהעיר הזו וההוא משם... נדחפים כאילו הם בחורים באיזה חסידות גדולה בכניסה לסטנציא. איזו פשטות.
(ארכיון)
ביום ראשון בערב כשהגעתי ל'באנקט' נעמדתי באחת הדלתות ואז הבנתי מה זה הביטוי 'נעתקה נשימתי'. פשוט הפסקתי לנשום ודמעות עלו לי בעיניים. דמעות אלו לא היו של התרגשות, אלא של תדהמה, של אי יכולת להכיל עוצמה שכזו. בדיוק אמרו תהילים, חתכתי לאמצע האולם למעבר שייקח אותי לשולחן ששמי רשום עליו.
עברתי בין אלפים שאמרו תהילים, אני בטוח שכולם התרגשו והרגישו קירבת אלוקים, ולו מפאת כמות האנשים והעוצמה וכו', אבל לא שמעתי אחד שפתאום צעק או הרים את הקול בהתלהבות. לא היה מישהו שחשב שככה הוא ייראה יותר 'חסידישער', הרגשת אמת באויר. פשטות. 
הבנקעט
החלק הכי יפה באירוע כולו זה מה שלא היה בו...
קשה להסביר. רק זר יבין זאת...
מאפשרים לכם לקבל
