מי היה הרב אזימוב? ● פרופיל מיוחד מתוך מוסף 'החלוצים'
השנה – תשכ"ד. המקום – 770. מולע אזימוב, בחור חסידי צעיר מפאריס, עומד ב"יחידות" בחדרו הקדוש של הרבי; זוכה לשמוע מפיו הק', לקראת שובו לפאריס, שפע ברכות ועידוד להמשיך "ללמוד עם הבחורים שהתחלת נגלה חסידות ויראת שמים". היחידות נגמרת. הוא כבר עומד לצאת, מתחיל לפסוע אחורנית, כשלפתע מרים הרבי את עיניו הקדושות ואומר לו בהתרגשות:
"תהיה לך הצלחה רבה, ופירושה של הצלחה רבה היא הצלחה שאין לשער"...
הרב מולע (שמואל) אזימוב זכה להיות השליח שנבחר לפני חמישים שנה לחולל את הפלא הגדול, את ה'עשיה' היהודית-רוחנית הגדולה, הפלאית והמהפכנית ביותר בדורות האחרונים.
עיר מלאה ביראת-שמיים...
על פאריס נהגו לומר בדור הקודם, בהלצה, כי היא העיר המלאה ביותר בעולם ביראת-שמים – כל יהודי שהיה מהגר אליה מאיזשהו מקום בעולם, והיתה בו הרבה או מעט יראת שמים – היה מוציאה ומשאירה בפאריס...
בדורנו, על אותו משקל, ניתן לומר כי בפאריס כבר לא נשאר אפילו פירור אחד של יראת שמים... היא נחטפה כולה, כל מה שהצטבר בה במשך דורות של "משאירים", בידי אלפי ורבבות יהודים מקומיים. "פאריס של מעלה".
'המהפכה הצרפתית' של הרבי, שהיום נוטלים בה חלק מאות שלוחים בכל רחבי צרפת, החלה עם מי שנבחר להיות החלוץ הראשון, הרב שמואל אזימוב.
עשר שנים בלבד לאחר שהוטלה עליו השליחות באותה יחידות, כבר התגבשה קהילת הפלא של "אין לשער".
מאות אברכים ומשפחותיהם, קהילה שלמה – 'גרופ' בלע"ז – שהייתה למעשה הקהילה החסידית הגדולה, המופלאה והפעילה ביותר. אורחים שביקרו ונתקלו לראשונה בפלא הזה שאלו את עצמם: "מי ילד את אלה"; כיצד נהפכה העיר הזאת, שהיתה הזרה, הרחוקה והמנוכרת ביותר לכל הקשור בדת וביהדות, לאחד המוקדים הגדולים והמפוארים שבעולם של הרבצת תורה וחסידות ויראת שמים טהורה?!"
הפריצה לאוניברסיטאות
שלב מרכזי במהפכה הגדולה היתה ה'פריצה לאוניברסיטאות'. ההתחלה היתה קשה. מדובר בסוף שנות השישים, מיד לאחר מרד הסטודנטים המפורסם. האווירה ברחוב הצרפתי בכלל, ובתוך האוניברסיטאות במיוחד, היתה סוּפֶּר-חילונית. מי שלא חי אז בצרפת לא יבין זאת. בכל צרפת היו אז בין 50 ל-100 משפחות דתיות, לא יותר. הדתיים בצרפת היו שולחים את בניהם לאוניברסיטאות, ושם באוניברסיטה אפילו אותם סטודנטים שהיו נחשבים לדתיים הלכו בלי כיפה, ועל זקן לא היה מה לדבר. לא היה שייך בכלל לחשוב אחרת, זה היה מופרך מעיקרו. קשה למצוא דוגמה לבושה גדולה יותר, אז, מאשר ללכת עם כיפה ברחוב, על אחת כמה וכמה באוניברסיטה, ולפתע-פתאום 'צונחים' בכמה אוניברסיטאות בפאריס סטודנטים מזוקנים וציציותיהם בחוץ, כמו באו היישר מאיזשהו כוכב-לכת שלא מן העולם הזה...
אחד המקורבים הראשונים של ר' מולע, הרב חיים ניסנבוים, סיפר על אותם ימים:
" כל הנושא של התקרבות ליהדות שלמה – או כפי שזה כונה מאוחר יותר "תנועת החזרה בתשובה" – היה כה מופרך, לא רק בעיני לא דתיים – הוא היה מושלל לחלוטין גם בעיני אותם רבנים חרדיים יחידים שהיו אז בפאריס. כיום המושג של "חוזרים בתשובה לא רק מקובל כי אם אפילו פופולארי, על כן קשה לתאר ולהמחיש אילו קיתונות של בוז ולעג ספג אז כל מי שעסק בעניין הזה.
אנו מצידנו, בהדרכתו של ר' מולע, נהגנו בעצמנו כבחורים מ'תומכי תמימים'. היו לנו שיעורי לימוד בנגלה ובחסידות מידי יום ביומו. כל רגע פנוי ניצלנו ללימוד. יתירה מכך: דווקא משום שהרבי "לקח על כתפיו" את המשך לימודנו שם – חשנו והרגשנו את הימצאותנו באוניברסיטה כשליחות מיוחדת. היינו בטוחים שלרבי יש בזה כוונה מיוחדת הן כלפי עצמנו, לשמש דוגמא חסידית חיה, והן בפעילות הגדולה שמולע הטיל עלינו לבצע שם. ומעניין שכל הבוז והלעג בתקופה הראשונה כאשר כולם חשבו אותנו שם למשוגעים בגלל הזקן והכיפה (ועוד כיפה שחורה...) לא רק שלא גרמו לנו איזשהו רפיון, אדרבה: הם חיזקו וחישלו אותנו עשרות מונים.
התנופה הגדולה
התנופה העיקרית החלה לאחר שה'קבוצה' הראשונה של ר' מולע נסעה לרבי. רק כעבור שנים, כשנוכחו במהפך הרוחני שאין לו אח ורע בעולם, שהם זכו להיות "חיל החלוץ" שלו – או-אז הבינו גם את פשר הוראתו "המפתיעה" של הרבי לאחדים מהם באותו חודש תשרי: להמשיך את הלימודים באוניברסיטה...
במרץ חסידי בלתי-מצוי, חדורי תודעת שליחות מיוחדת במינה, חזרה הקבוצה הקטנה לפאריס, כדי להסתער יחד עם 'מפקדם', מולע, על "מבצרי ההשכלה" של "עיר האורות", האוניברסיטאות הרבות, בפאריס וסביבתה.
הדרך שבה הדריך אותם ר' מולע – ואשר התברר כי היא זו שהביאה לפריצת הדרך הגדולה – היתה לארגן כמה שאפשר שיעורי לימוד. מלבד עשרות רבות של סטודנטים שהיו 'סוחבים' מידי שבוע לביתו של ר' מולע ולהתוועדויות שלו, התחילו לארגן ולמסור בעצמם הרבה שיעורים בתורה וחסידות בתוך האוניברסיטאות.
כעבור כשנה וחצי הגיעו למצב שבו אורגנו ונמסרו על ידם למעלה מחמישים(!) שיעורים בשבוע, באוניברסיטאות השונות בפאריס ובסביבתה, בעיר עצמה ובעיירות הסמוכות אליה.
אט-אט החלו להיראות כיפות, זקנים וציציות בחוצות פאריס. התחושה שמשהו היסטורי ומהפכני עומד להתחולל כאן העניקה לכולם, לקבוצה הראשונה ולרבים שהצטרפו אליהם, מרץ ודחיפה בממדים שקשה לתארם.
וכל השאר – היסטוריה...