שאלה: מה נדרש מהאורח כ'דרך ארץ' כלפי המארח?

תשובה: אמרו חז"ל: "לעולם אל ישנה אדם אכסניה שלו", ואפילו אם התאכסן שם באקראי, לסעודה או ללון. לומדים זאת מאברהם אבינו, שנאמר בו (בראשית יג,ג) "וילך למסעיו". הסיבה היא, שאם ישנה את אכסנייתו הרי הוא "פוגם ונפגם", פוגם – שיאמרו שבעל-הבית אדם קשה הוא ולא נוח להתאכסן אצלו, ונפגם – שיאמרו הבריות: כמה קשה האורח שאין בעל-הבית יכול לדור עמו.

אם יש סיבה מוצדקת שלא להתאכסן שוב באותו מקום, אין חשש להחליף את האכסניה. וכמו-כן אם לבעל-הבית יש סיבה שאינו יכול לארח אורחים הוא רשאי להשתמט מכך, ואם בפרסום הסיבה יש חשש לפגיעה באורח או במארח, אפשר לשנות מן האמת ולתת הסבר אחר (ורק בהוראת חכם וכדי למנוע מכשול מותר לפרסם את הסיבה האמיתית).

אמרו חז"ל: "כל מה שיאמר לך בעל הבית – עשה, חוץ מצא", ובפשטות הכוונה שעל האורח אפילו לסייע למארח בדבר שאין בו לאורח כבוד כל-כך (אבל לא בדבר של ביזיון), אבל לא לצאת לשוק בשירות המארח. ויש המפרשים בשם הגר"א, שהכוונה שאם יבין את מחשבתו של המארח שרצונו בכך – לא ימתין לדברים מפורשים, אלא יצא מיד מעצמו.

אם האורח מחמיר על עצמו בדבר שלדעתו יש בו חשש איסור והמארח מקל בזה, הוא רשאי שלא לאכול מה שמציעים לו, ובפרט להימנע מלאכול מסעודה שאינה מספקת לבעליה. גם אם הוא יודע שהמארח צר-עין הוא יכול להימנע מלאכול, אלא שינסה להשתמט מזה בתירוץ בריאותי או אחר.

מקורות: פסחים פו,ב (וזוהר ח"ג רמד,א). ערכין טז,ב. או"ח סי' קע, מג"א ס"ק י ופסקי תשובות ס"ק ו, וש"נ. וראה אג"ק ח"ג עמ' קמו.