מערכת COL
|
יום ד' חשוון ה׳תשע״ה
28.10.2014
"הגיע הזמן פשוט להתעלם מהגינויים ולנהוג כמדינה ריבונית"
"הלוא עינינו רואות כי הגינויים הצבועים מצד העולם אינם מבחינים בין יישובים מבודדים ובין גושי ההתיישבות, בין אריאל, אפרת וביתר עילית ובין ירושלים. הגיע הזמן פשוט להתעלם מהגינויים ולנהוג כמדינה ריבונית" ● הרב מנחם ברוד להתעלם מהגינויים
(צילום אילוסטרציה: COL)
הרב מנחם ברוד
לפני כשלושת-אלפים ושבע-מאות שנה נערכה על אדמת הארץ הזאת ברית מיוחדת במינה – בין בורא העולם ובין היהודי הראשון, אברהם אבינו. באותה ברית, שעליה מספרת פרשת השבוע, אמר הקב"ה לאברהם: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". בנקודה זו נוצר הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, קשר שאפילו גלות בת אלפיים שנה לא יכלה לנתקו.
בעלותו של העם היהודי על ארץ ישראל תקֵפה אלפי מונים מבעלותו של כל עם על ארצו. העמים האחרים יושבים בארצותיהם מכוח הסכמה שרירותית כלשהי, או מכוח חזקה שקנו אבותיהם. אלה דברים שיכולים להשתנות, ואכן השתנו, כשם שגם העמים עצמם השתנו. אבל בעלותו של העם היהודי על ארץ ישראל יונקת את כוחה מן ההבטחה האלוקית, והיא נצחית ובלתי-מעורערת. הקב"ה הוא הבעלים האמיתי של כל העולם, והוא הִקנה את ארץ ישראל לעם ישראל כנחלת עולם.
להתעלם ולבנות
לכל אורך ההיסטוריה היהודית ההיאחזות בארץ הייתה כרוכה במאבק. העם היהודי נדרש לנחישות, לאורך רוח, לאמונה איתנה ולאהבה גדולה לארץ. תמיד נשמעו קולות תבוסתניים של רכי-לב, שחששו מכל עימות ומאבק. אנחנו מכירים זאת כבר מפרשת המרגלים, שטענו "לא נוכל לעלות".
הטענה המקוממת ביותר היא זו המדברת על ה'עיתוי'. אותם אנשים, הרועדים מקול עלה נידף, מתביישים להודות כי נפשם הרכה אינה יכולה לעמוד מול לחצי העולם, ולכן הם מסתתרים מאחורי האמירה: "זכותנו לבנות, אבל למה עכשיו דווקא?".
יואילו-נא אותם אנשים להצביע על נקודת זמן כלשהי שלדעתם צריך היה לבנות בה. אין כזאת, כי תמיד יש לחצים או שיחות או ביקור מדיני או אירוע כלשהו. לו היינו מקבלים את עמדתם, שום בית לא היה נבנֶה, רק בגלל ה'עיתוי' כמובן.
אבל אם בכל-זאת צריך לבחור עיתוי, עכשיו הוא העיתוי הטוב ביותר לפתוח בתנופת בנייה גדולה. אין כרגע משא ומתן. אין אופצייה להסכם כלשהו עם ה'רשות' שכרתה ברית עם החמאס. העולם עסוק במלחמה בדאעש ובעניינים עולמיים אחרים. שונאי ישראל מסיתים ממילא נגדנו. לפחות נבנה ונפתח את ארצנו.
הלוא עינינו רואות כי הגינויים הצבועים מצד העולם אינם מבחינים בין יישובים מבודדים ובין גושי ההתיישבות, בין אריאל, אפרת וביתר עילית ובין ירושלים. המחאות האוטומטיות מונפקות גם כשבפועל לא הונחה אפילו אבן אחת. כל תזוזה של ועדת תכנון כלשהי מעוררת מיד גל גינויים. הגיע הזמן פשוט להתעלם מהגינויים ולנהוג כמדינה ריבונית.
מעשים ולא דיבורים
הכניעה ללחצי העולם לא הניבה תועלת כלשהי לישראל. בדיוק להפך, היא לימדה את העולם שאפשר ללחוץ עלינו גם בדברים הבסיסיים ביותר, כמו בנייה בירושלים בירתנו. הדרך האחת והיחידה להדוף את הביקורת העולמית היא לדחות אותה על הסף ולהוכיח במעשים – לא בדיבורים ובהצהרות – כי אנחנו נוהגים כריבון, בונים ומפתחים את הארץ, ואיננו מוכנים לקבל תכתיבים מאיש.
עכשיו הזמן וה'עיתוי' לאשר את תכניות הבנייה המצפות כבר שנים לאישורן, ולפתוח בתנופת בנייה גדולה, ויפה שעה אחת קודם.
(באדיבות 'שיחת השבוע')
לפני כשלושת-אלפים ושבע-מאות שנה נערכה על אדמת הארץ הזאת ברית מיוחדת במינה – בין בורא העולם ובין היהודי הראשון, אברהם אבינו. באותה ברית, שעליה מספרת פרשת השבוע, אמר הקב"ה לאברהם: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". בנקודה זו נוצר הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, קשר שאפילו גלות בת אלפיים שנה לא יכלה לנתקו.
בעלותו של העם היהודי על ארץ ישראל תקֵפה אלפי מונים מבעלותו של כל עם על ארצו. העמים האחרים יושבים בארצותיהם מכוח הסכמה שרירותית כלשהי, או מכוח חזקה שקנו אבותיהם. אלה דברים שיכולים להשתנות, ואכן השתנו, כשם שגם העמים עצמם השתנו. אבל בעלותו של העם היהודי על ארץ ישראל יונקת את כוחה מן ההבטחה האלוקית, והיא נצחית ובלתי-מעורערת. הקב"ה הוא הבעלים האמיתי של כל העולם, והוא הִקנה את ארץ ישראל לעם ישראל כנחלת עולם.
להתעלם ולבנות
לכל אורך ההיסטוריה היהודית ההיאחזות בארץ הייתה כרוכה במאבק. העם היהודי נדרש לנחישות, לאורך רוח, לאמונה איתנה ולאהבה גדולה לארץ. תמיד נשמעו קולות תבוסתניים של רכי-לב, שחששו מכל עימות ומאבק. אנחנו מכירים זאת כבר מפרשת המרגלים, שטענו "לא נוכל לעלות".
הטענה המקוממת ביותר היא זו המדברת על ה'עיתוי'. אותם אנשים, הרועדים מקול עלה נידף, מתביישים להודות כי נפשם הרכה אינה יכולה לעמוד מול לחצי העולם, ולכן הם מסתתרים מאחורי האמירה: "זכותנו לבנות, אבל למה עכשיו דווקא?".
יואילו-נא אותם אנשים להצביע על נקודת זמן כלשהי שלדעתם צריך היה לבנות בה. אין כזאת, כי תמיד יש לחצים או שיחות או ביקור מדיני או אירוע כלשהו. לו היינו מקבלים את עמדתם, שום בית לא היה נבנֶה, רק בגלל ה'עיתוי' כמובן.
אבל אם בכל-זאת צריך לבחור עיתוי, עכשיו הוא העיתוי הטוב ביותר לפתוח בתנופת בנייה גדולה. אין כרגע משא ומתן. אין אופצייה להסכם כלשהו עם ה'רשות' שכרתה ברית עם החמאס. העולם עסוק במלחמה בדאעש ובעניינים עולמיים אחרים. שונאי ישראל מסיתים ממילא נגדנו. לפחות נבנה ונפתח את ארצנו.
הלוא עינינו רואות כי הגינויים הצבועים מצד העולם אינם מבחינים בין יישובים מבודדים ובין גושי ההתיישבות, בין אריאל, אפרת וביתר עילית ובין ירושלים. המחאות האוטומטיות מונפקות גם כשבפועל לא הונחה אפילו אבן אחת. כל תזוזה של ועדת תכנון כלשהי מעוררת מיד גל גינויים. הגיע הזמן פשוט להתעלם מהגינויים ולנהוג כמדינה ריבונית.
מעשים ולא דיבורים
הכניעה ללחצי העולם לא הניבה תועלת כלשהי לישראל. בדיוק להפך, היא לימדה את העולם שאפשר ללחוץ עלינו גם בדברים הבסיסיים ביותר, כמו בנייה בירושלים בירתנו. הדרך האחת והיחידה להדוף את הביקורת העולמית היא לדחות אותה על הסף ולהוכיח במעשים – לא בדיבורים ובהצהרות – כי אנחנו נוהגים כריבון, בונים ומפתחים את הארץ, ואיננו מוכנים לקבל תכתיבים מאיש.
עכשיו הזמן וה'עיתוי' לאשר את תכניות הבנייה המצפות כבר שנים לאישורן, ולפתוח בתנופת בנייה גדולה, ויפה שעה אחת קודם.
(באדיבות 'שיחת השבוע')
למקרה שפספסתם
הוסף תגובה
0 תגובות