המכתב הבא כנראה נכתב לאישה שסבלה מחרדות חברתיות ובחרה להתבודד ולהמעיט במגע עם אנשים. הוא מופיע כאן בעיבוד חופשי (לחצו כאן לקריאת המכתב המקורי).
 
כתבתי כמה פעמים את דעתי – וראיתי כי היא התגשמה בשטח – כי בטבעו של האדם, כל אחד זקוק לקשרים חברתיים, מי יותר ומי פחות. כאשר האדם מתכחש לטבע הזה ומנתק מגע עם החברה, הדבר יביא לסיבוכים ולתוצאות לא חיוביות.

אם יש כאלו שמאיזו סיבה שלא תהיה מתקשים להיות בחברת בני אדם אחרים, אין להם ברירה אלא להתחיל לעשות זאת עד שהם יתרגלו.

משל למה הדבר דומה? ללימודי שחייה. אדם שרוצה ללמוד שחייה לא יכול לעשות זאת מחוץ לבריכה, או אפילו על שפת הבריכה. הוא חייב לקפוץ לתוך המים והדבר יכריח אותו להתחיל ללמוד עד שהוא ידע לשחות היטב. אם הוא יעמוד על שפת הבריכה ויחשוב זמן רב כיצד ואיך לשחות, הוא יבזבז את זמנו לריק שכן המקום היחיד בו ניתן ללמוד שחייה הוא במים.

אני מבקש את סליחתך, אך כך בדיוק כתוב מכתבך: את מביאה טענות בעד ונגד שהייה בחברת בני אדם, אבל כל הדיון הזה מתרחש בחדרך או בפינתך האישית.

כמובן שאין בכוונתי להטיף מוסר, אלא אני מנסה שוב; אולי הפעם דבריי יועילו ותקפצי לתוך משהו שיכריח אותך להיות מחוץ לבית במגע עם אנשים אחרים. אני מקווה שתוך זמן קצר תחושת ההכרח תתחלף בהכרת התועלת שתפיקי מכך, שהרי לא סתם ברא הקדוש ברוך הוא את האדם עם הצורך החברתי.

כמה נפלאים הם דברי רבותינו זכרונם לברכה, המופיעים גם בהלכה למעשה בחיי היומיום, שדברים קדושים צריכים להיעשות דווקא במניין – בקבוצה של עשרה בני אדם. וידוע גם כן פתגם החסידות המובא בשם גדולי החסידות ש"יותר גרוע להיות יחידי בגן עדן, מאשר להיות ב... יחד עם עוד יהודים". (הרבי כדרכו נמנע לכתוב מילה שלילית ולהשתמש במילה גיהנום. המערכת).

הרבי מסיים את מכתבו בברכה ש"תתחיל הזזה מוחלטה לטוב ותבשר טוב בזה".

לחצו כאן להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר בית חב"ד.