מזמזם את המנגינה העתיקה של סבתא ● בלוג מקטמנדו
חני ליפשיץ, קטמנדו
אגלי זיעה גדולים ניקוו על פניו של קרישנה בשעה שהוא דיווש בריקשת האופניים שלו אל השביל המוביל לבית חב"ד. השמש קפחה בעוז על פניהם של המתפללים הרבים שפקדו את בית הכנסת. על מזגנים אי אפשר היה לחשוב בכלל. החשמל שוב קרס בכל קטמנדו ואין לדעת מתי ישוב לפעול.
מהריקשה קיפץ בקלילות איש עם פני ילד נרגש. רק דרך על המרצפת והנה רוח קלילה נשבה פתע בינות לאנשים, טפחה על הטליתות וליטפה את פניהם. אני, שגם ככה הייתי בחוץ בניסיון להעסיק את השובב הקטן שלי, ניגשתי אליו. העיניים שלו צחקו אלי כשהוא סיפר לי באנגלית שהשם שלו הוא מייקל. הוא הגיע לפני יומיים ממיזורי שבארצות הברית לקטמנדו במטרה לטפס על פסגת האיילנד פיק. יש לו עוד כל כך הרבה דברים לארוז ולסדר ועליו להספיק ולקנות כובע ומעיל רוח. שלו כבר ישן וקרוע.
זו סבתא שביקשה ממנה להזכיר לו. היא עצמה כבר לא הולכת לבית הכנסת בשל דלקת פרקים קשה הפוקדת אותה חדשים לבקרים אבל היא לא שוכחת לבקש מאמא שתזכיר למייקל שלה שיום כיפור היום . כמה היא אוהבת את הנכד הזה עם עיני התכלת וגומות החן השוחקות אז נכון שהוא כבר בן שלושים ושמונה אבל בשבילה הוא יישאר תמיד מייקל הקטן שנהג להניח את ראשו בחיקה בכל פעם שהבדידות והקושי העיקו על המשפחה הקטנה שלהם. כשלאמא לא הייתה הסבלנות ולא הזמן בשבילו הייתה סבתא עוטפת אותו בזרועותיה ושרה לו שיר ערש בשפה לא מוכרת. 'אידיש' היא קראה לזה. מאז שהוא זוכר עצמו הם היו תמיד יחד. מייקל אמא וסבתא הטובה עם ריח הזעפרן והתבשילים בשמלתה.
כעת הוא כאן. קמטי הזמן חרשו אותות בפניו אך בנפשו הוא חסין מתמיד. הוא עומד לכבוש את ההר. גם בשבילו וגם בשביל סבתא. על השולחן הגדול שבכניסה יש מחזורי תפילה. אני רואה אותו מתלבט בין החום לשחור כשלבסוף הוא ניגש לסלון של בית חב"ד. הוא יוצא משם כעבור מספר שניות עם ספר צבעוני. על הכריכה בוהקת לה שמש צהובה ואנשים באדום ובוורוד מטפסים עד אליה. כל שהם רוצים הוא לגעת בה. אני מטיבה את מבטי ומזהה את הספר. הוא מגיע מהמדף של ספרי הפנאי למטיילים. 'העיקר החיוך שבלב- מדריך חייכני לחיים אופטימים'. מייקל מהלך בין המתפללים. נעלי הספורט שלו מותירות שבילים צהובים על רצפת הפרקט החומה. לבסוף נעמד לצד החזן. מאיר אליו בגומתיו.
הקהל מתיישב ומייקל איתם. הקהל נעמד ומייקל גם כן. "אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול" שרים כולם יחד. והנה בדמיונם מהלך כהן בהילוך אצילי בין קרנות המזבח, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו. זהו הרגע בו אני מרשה לעצמי להביט בפניהם של הצעירים. כל כך הרבה שנים אנו כאן, ואני עדיין נרגשת בכל פעם מחדש לגלות את הניצוץ שנדלק. את היחידה שבנפש, זו שמתעוררת בכל פעם מחדש כשצריך אותה. נוגעת בשמש הצהובה. נושקת לשמיים. הנה יערה שרק אתמול ניהלנו שיחה ערה אל תוך הלילה, "עזבי יום כיפור, חני", היא אמרה, "אני כבר לא מאמינה בכלום", הבהירה על רקע שריקתה של מכלית המים המרוקנת מים אל הבור של בית חב"ד. "תבואי" ביקשתי אותה, "בשבילי. אני רוצה שתהיי איתי", אז היא באה. דוק של דמעות מכסה את עיניה כעת וגם אם אינה מאמינה - כהן גדול מאיר את ליבה ברגע זה ממש. הכהן הגדול מבקר גם אצל "אלון הגבוה" , "ארין המתולתלת", ו"חיליק השקט". הכהן הגדול עוטף את עמק קטמנדו כולו. מחכה לו למייקל על פסגת האיילנד פיק ,כדמות הקשת מתוך הענן.
מייקל מחזיק את הספר הקטן באותו העמוד בדיוק. כשכולם שרים הוא מזמזם את המנגינה העתיקה של סבתא עם המילים בשפה הלא מוכרת. כשמשתחווים הוא מניח לרגע את הספר על ספסל העץ וכורע אף הוא. "אשמנו. בגדנו. גזלנו. דיברנו דופי", מכים כולם על חטא ואני מביטה סביבי ורק חושבת על כל הדברים הטובים שעשינו יחד כעם: "אהבנו . בטחנו, גישרנו, דיברנו טוב". כל כך הרבה טוב עשינו יחד .
מייקל נפרד מאיתנו לשלום . מניח את הספר לצד מחזורי התפילה. לא לפני שהוא מבטיח לנו שישוב לבית חב"ד בערב לאכול ארוחה חמה. הוא יעזור גם לבנות את סוכת המטיילים הגדולה. תמיד אהב עבודת כפיים. כעת הוא יוצא לחפש לו כובע ומעיל רוח, הרי שלו ישן וקרוע. דפי הספר הקטן קוראים לי. אני קרבה לראות את העמוד של מייקל. זה שהיה פתוח אצלו בשעות האחרונות. זה שלא הסיר את עיניו הצוחקות ממנו בלי הבן מילה: "אל תשפטו אנשים לפי מראה, לב עשיר עשוי להסתתר מאחורי מעיל זול". נכתב שם. רוח קלילה נשבה פתע בינות לאנשים. טפחה על הטליתות. ליטפה את פני כולנו.
מאפשרים לכם לקבל
