ראיין: משה בן-חיים

"כפי שפורסם, מעת לעת מאפשרים לקבוצות מצומצמות ב'תאריכים מיוחדים', להכנס לבית הרבי, לבקר ולהתפלל שם. "אולם לא תמיד היה הדבר כך", מתחיל האברך בסיפורו.



היה זה בשנת תשנ"ח. כיומיים לאחר חג הסוכות, בסיום אחד מסדרי הלימוד, יצאנו אני ובחור נוסף מ-770, ופגש אותנו ר' שלום גאנזבורג שיחי' המשב"ק (משמש בקודש). הוא פנה לשנינו ושאל אותנו אם נוכל לעשות עימו טובה, למשך פחות משעה. אני רציתי לענות מיד כן, אולם לחברי היה חוש מפותח יותר ממני ב'משא ומתן'. הוא מיד הבין שיכול להיות כאן משהו מעניין, כי העיסוקים של המשב"ק, הם קשורים בוודאי לעניינים של הרבי, בצורה זו או אחרת.

המשב"ק הנאמן

"יש להקדים הקדמה קצרה", ממשיך האברך בסיפורו, "ר' שלום גאנזבורג היה נאמן ביתם של הרבי והרבנית, ולא אחת ניסו בחורים ואברכים "לדלות פנינים" על מה שראו עיניו, אך ר' שלום כחייל נאמן ממלא פיו מים, ולא מגלה דבר וחצי דבר."

"הרבי רוצה שאבנה הסוכה"

"נחזור לסיפורנו", ממשיך לספר האברך, "חברי שאל את ר' שלום "במה מדובר?" ור' שלום גאנזבורג החל להסביר את העניין: מאז פטירת הרבנית הצדקנית חיה מושקא ע"ה, היו שנים שהרבי היה ב-770 כל חג הסוכות, ולא היה כלל בביתו. הרבי ביקש מר' שלום עצמו, שיבנה בכל זאת את הסוכה בבית של הרבי (בנוסף לסוכה של הרבי שהיתה נבנית בכל שנה בחזית 770).


הבית של הרבי ברחוב 'פרזידנט' (ארכיון COL)

ועוד ביקש הרבי מר' שלום, שהוא – ר' שלום – יבוא לסעודה אחת לפחות לאכול בסוכה בבית של הרבי ברחוב פרזידנט. "כך אני ממשיך גם היום", אמר ר' שלום, בהתאם לרצונו של הרבי, שלמרות שהוא לא נמצא בסוכה, הוא רוצה שאבנה אותה. וכך כל שנה אני בונה את הסוכה, אוכל לפחות סעודה אחת בחג בסוכה, ולאחר החג – מפרק אותה בסיוע של אחד האברכים תושבי שכונת קראון הייטס. ואילו היום", המשיך ר' שלום, "האברך לא חש בטוב, ואני פונה אליכם בבקשת עזרה לעזור לפרק את הסוכה במרפסת החיצונית של בית הרבי ברחוב פרזידנט".

"חוצפה דקדושה"

חברי ענה לר' שלום מיניה וביה, אולי במעט "חוצפה דקדושה" במושגים חסידיים: "בתמורה לעזרה שלנו, תסכים להראות לנו את הבית של הרבי?" פה, נראה היה כאילו ביקשנו איזה משאלה לא ברת מימוש כלל וכלל. ר' שלום נהיה רציני, וניסה לחמוק מהדרישה המפתיעה.

"תראו, זה לא כל כך פשוט. הרבה אנשים חשובים ונכבדים מבקשים ממני לבקר בבית הרבי, ואני מסרב. מה אענה להם אחרי שישמעו שאתם ביקרתם שם?!" שאל. (כאמור, היה זה בזמן שעדיין בית הרבי לא נפתח למבקרים) לבסוף הוסכם שאחרי שנסיים לפרק את הסוכה ולאחסן אותה לאחר כבוד מתחת לבית הרבי, ניכנס ל"סיבוב קצר" בליווי ר' שלום, ומיד נצא.

"ניצוץ התלהבות"

אין מאושרים מאתנו אז, לפרק את הסוכה של הרבי, ולזכות בכזו זכות, שכאמור אז היתה ליחידי סגולה בלבד. הסוכה הקטנה יחסית פורקה בידינו חיש מהר, הקרשים הגיעו למקומם עד לשנה הבאה, ור' שלום לקח אותנו ל'סיור מודרך' בבית הרבי בכל הקומה הראשונה. ר' שלום, מלכתחילה לא אהב את הרעיון, אולם כשהתחיל להסביר מה ואיפה כל דבר, נדלק לפתע ניצוץ מיוחד בעיניו, ניצוץ התלהבות.


ר' שלום גאנזבורג שיחי', המשב"ק (צילום: מאיר דהן)

"הנה", הוא מצביע בחרדת קודש, "כאן הרבי היה יושב לומד וכותב", "וכאן הרבי ישב עם הרבנית בכל יום", והצביע על שולחן קטן שעמד במרכז המטבח.

"כאן ישבו הרבי והרבנית"

קשה להסביר את הרגשות המעורבים שהתרוצצו בתוכי פנימה. מצד אחד, אתה חש יראת כבוד מעין כאילו נכנסת ממש "לקודש הקודשים". מאידך, אולי אתה לא אמור כלל להיות כאן?... שני בחורים, והמשב"ק. את הדממה והשקט הרגשנו היטב.



פה, במשטח הקטן הזה הכינה הרבנית עשרות שנים אוכל מידי יום. כאן בתנור הזה, - שהיום כבר כנראה אי אפשר להשיג בשום חנות לא בגלל שהוא מיוחד, אלא בגלל גילו המופלג - הכינה בישלה ואפתה הרבנית לרבי.



כאן, ליד שולחן קטן וישן עם שני כסאות, ממש מולנו, ישבו הרבי והרבנית בכל יום. רק לחשוב על זה, הנך מצטמרר. הנה תנור קטן, שאולי שימש את הרבנית להכנת מאפים חלביים(?). והכל כה פשוט, עם צניעות והסתפקות במועט.



הקומקום המיועד לפעם אחת בשנה

על משטח במטבח, עמד קומקום. ר' שלום, הסביר מיוזמתו: "קומקום זה נועד לערב פסח בלבד. ממנו היו שותים הרבי והרבנית מים חמים. הכלים של חמץ, כבר היו סגורים ומכורים. והכלים של פסח, עדיין לא השתמשו בהם. וזה היה תפקידו של הקומקום הזה". לכל פרט יש חשיבות, ולו לפעם אחת בשנה.

'היינו כחולמים'

יצאנו מהבית של הרבי, מהורהרים. הרגשנו סוג של "יחידות" עם הרבי, דבר שלא חלמנו עליו שיקרה ביום מן הימים. לא חלמנו, אך בסוף זכינו. אצל חסידים אומרים כך: "הרבי לא נשאר חייב". בסיפור שלנו, קיבלנו פי כמה וכמה על ה'מאמץ' הקטן שעשינו...
ייתכן שהיום נכנסים לבית של הרבי מעת לעת, ואולי אנחנו אז הרגשנו שזה עניין יוצא דופן. "אך בכל זאת," ממשיך האברך, "אני סבור שכך צריך לחוש כל אחד שנכנס 'לקודש הקודשים' של הרבי", ומסיים את סיפורו.