מערכת COL
|
יום כ"ג אלול ה׳תשע״ד
18.09.2014
תקיעת הניצחון ● סיפור לשבת
פייביש ציווה על בנו לתמוך בו בדרכו לבימה. בקושי רב טיפס במדרגות, הצמיד את השופר לשפתיו, ותקע בו במלוא כוחו. קול התקיעה נישא ברמה. זו הייתה תקיעה ממושכת, רמה ואיתנה. פייביש תקע עד שאזל האוויר בריאותיו. כשסיים, הסב את פניו לעבר בנו. עיניו ברקו באור חדש. "זה הניצחון שלי על הגרמנים!" ● כמידי שבוע, סיפור לשבת באדיבות 'שיחת השבוע' תקיעת הניצחון
(צילום אילוסטרציה: מנדי לואיס)
לוי שייקביץ
פייביש קרמר היה בן עשר כאשר כאבי אוזניים עזים תקפו אותו. הכאבים גברו והלכו והרופאים לא מצאו להם מזור. הרופאים המליצו על תרופות חזקות יותר – ללא הועיל.
משפחתו של פייביש התגוררה בעיר שאץ שברומניה. אביו של פייביש החליט שזה הזמן לשלוח את הילד אל הרבי, ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ. למרבה השמחה באותה עת בא הרבי לבקר בעיירה הסמוכה, ופייביש נשלח לבדו, בעגלת נוסעים, אל הרבי.
זה היה בשנת תרצ"ב. פייביש בא מצוייד בפתקת בקשה מאביו, כדי לקבל את ברכת הצדיק. בליבו חשש כיצד יעמוד לבדו מול הרבי ומניין ישאב עוז לפצות את פיו. בלילה לן אצל קרובי משפחה, ולמחרת יצא לבית הכנסת להתפלל שחרית במחיצת הרבי.
בית הכנסת היה מלא מפה אל פה בחסידים ובאורחים. כולם רצו את קרבת הרבי, והצפיפות הגדולה הקשתה על פייביש לגשת אל הרבי. בסוף התפילה זיהה פתאום הזדמנות להסתנן אל חדרו של הרבי בשעה שהצדיק נכנס להחליף את תפילין של רש"י בתפילין של רבנו תם.
ליבו הלם בפראות. עכשיו עמד לבדו מול הרבי בחדרו. הצדיק פנה אל הילד בחיוך מרגיע. "למה אתה בוכה?", שאל ברוֹך.
פייביש הושיט ברעד את הפתקה והצליח ללחוש: "כואבות לי האוזניים".
הניח הרבי את שתי ידיו על אוזניו של פייביש ובירכו: "מעתה – לעולם לא תבכה!".
כעבור רגע הוסיף ושאל: "מה שמך, יקירי?".
"פייביש", ענה הילד.
"הקשב לי, פייביש", הרצינו פניו של הרבי, "שמי ישראל בן ציפורה הגר, ראשי התיבות של מילות הפסוק 'יענך ה' ביום צרה'. בכל פעם שתחוש כאב או תהיה בצרה – תאמר 'ישראל בן ציפורה הגר, יענך ה' ביום צרה' – והכול יסתדר".
פייביש הנהן בראשו בהתרגשות ומיהר להיפרד מן הרבי. הוא שב לביתו וכאב האוזניים חלף כלא היה.
חלפו השנים. עבים שחורים התקדרו מעל שמי אירופה. השואה האיומה התנהלה במלוא עוצמתה. פייביש נלקח למחנה כפייה סמוך לעיר מוגילב.
ייסורים רבים עברו עליו בגיהינום הנאצי, אך תמיד הייתה סגולתו של הרבי לנגד עיניו והגנה עליו. לא אחת היה שרוי בסכנת חיים מידית וניצל בדרך נס.
יום אחד התרחש אחד הניסים הבולטים שחווה. אחד ממפקדי המחנה היה קצין ושמו קרייטשמר. משום מה 'זכה' פייביש להתחבב על חיית האדם זו, ומדי פעם בפעם היה מטיל עליו משימות אישיות.
באותו יום הורה לו קרייטשמר לזמֵן אליו יהודי פלוני, כדי שהלה יטפל בניקוז בור הביוב העמוק של המחנה. היהודי נדרש לרדת לתחתית הבור, שהיה מלא רפש טובעני, ולנקז את תכולתו לבור סמוך.
קרייטשמר עצמו פיקח על המלאכה. היהודי ירד לעומק הבור באמצעות סולם נייד, ואחז בו לבל ישקע. כשהחל במלאכתו, הורה הנאצי לפייביש בחיוך שטני: "משוך את הסולם".
פייביש נחרד. משמעות הדבר הייתה מוות ודאי של היהודי האומלל בבור הביוב. באין ברירה משך את הסולם. היהודי החל לשקוע לאִטו.
לפתע באו שליחים מן המפקדה וזימנו בבהילות את קרייטשמר. פייביש ניצל את ההזדמנות ומיהר להחזיר את הסולם. היהודי, שכבר היה באפיסת כוחות, ניצל.
כעבור זמן ראה קרייטשמר את היהודי מתהלך במחנה, והבין מיד כיצד נחלץ מבור המוות. בו-במקום ירה ביהודי, וכעת התפנה לטפל בפייביש.
בפיק ברכיים הובל פייביש אל הנאצי, וזה הביט בו בעיניים מזרות אימה. "כרע על ברכיך", פקד ושלף שוב את אקדחו. פייביש הבין שבא קיצו. הוא כרע על ברכיו אך העמיד לנגד עיניו את דמותו של ה'אהבת ישראל', המברכו ומבטיחו שלעולם לא יבכה עוד.
הנאצי החליט להתעלל בטרפו ולשחק עמו ברולטה רוסית. הוא טען את אקדחו בכדור יחיד, גלגל את התוף באקראי, וסחט את ההדק בכוונו את הקנה לעבר ראשו של פייביש.
לחיצה ראשונה – לא-כלום. לחיצה שנייה – כקודמתה. גם בפעם השלישית ובפעם הרביעית לא נפלט כדור.
"פייביש!", קרא הנאצי המשועשע, "אלוקים אוהב אותך! אתה משוחרר".
פייביש ידע עוד תלאות רבות, אולם יד ההשגחה הצילה אותו. הוא נמלט מן המחנה, זכה לעלות ארצה והקים דור ישרים. "מאז ברכתו של הרבי", גילה לבני משפחתו, "מעולם לא פחדתי!".
עשרות שנים שימש תוקע בחודש אלול ובמוצאי יום הכיפורים בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים. לפני שלוש שנים כבר הגיע לגיל שיבה ונחלש מאוד. בנו ניסה להניאו מכוונתו לתקוע בשופר במוצאי יום הכיפורים.
פייביש ציווה על בנו לתמוך בו בדרכו לבימה. בקושי רב טיפס במדרגות, הצמיד את השופר לשפתיו, ותקע בו במלוא כוחו. קול התקיעה נישא ברמה. זו הייתה תקיעה ממושכת, רמה ואיתנה. פייביש תקע עד שאזל האוויר בריאותיו.
כשסיים, הסב את פניו לעבר בנו. עיניו ברקו באור חדש. "זה הניצחון שלי על הגרמנים!", אמר בהתרגשות. כעבור חודשיים השיב את נשמתו לבוראו, זקן ושבע ימים.
(תודה לבנו, ר' אריק קרמר)
פייביש קרמר היה בן עשר כאשר כאבי אוזניים עזים תקפו אותו. הכאבים גברו והלכו והרופאים לא מצאו להם מזור. הרופאים המליצו על תרופות חזקות יותר – ללא הועיל.
משפחתו של פייביש התגוררה בעיר שאץ שברומניה. אביו של פייביש החליט שזה הזמן לשלוח את הילד אל הרבי, ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ. למרבה השמחה באותה עת בא הרבי לבקר בעיירה הסמוכה, ופייביש נשלח לבדו, בעגלת נוסעים, אל הרבי.
זה היה בשנת תרצ"ב. פייביש בא מצוייד בפתקת בקשה מאביו, כדי לקבל את ברכת הצדיק. בליבו חשש כיצד יעמוד לבדו מול הרבי ומניין ישאב עוז לפצות את פיו. בלילה לן אצל קרובי משפחה, ולמחרת יצא לבית הכנסת להתפלל שחרית במחיצת הרבי.
בית הכנסת היה מלא מפה אל פה בחסידים ובאורחים. כולם רצו את קרבת הרבי, והצפיפות הגדולה הקשתה על פייביש לגשת אל הרבי. בסוף התפילה זיהה פתאום הזדמנות להסתנן אל חדרו של הרבי בשעה שהצדיק נכנס להחליף את תפילין של רש"י בתפילין של רבנו תם.
ליבו הלם בפראות. עכשיו עמד לבדו מול הרבי בחדרו. הצדיק פנה אל הילד בחיוך מרגיע. "למה אתה בוכה?", שאל ברוֹך.
פייביש הושיט ברעד את הפתקה והצליח ללחוש: "כואבות לי האוזניים".
הניח הרבי את שתי ידיו על אוזניו של פייביש ובירכו: "מעתה – לעולם לא תבכה!".
כעבור רגע הוסיף ושאל: "מה שמך, יקירי?".
"פייביש", ענה הילד.
"הקשב לי, פייביש", הרצינו פניו של הרבי, "שמי ישראל בן ציפורה הגר, ראשי התיבות של מילות הפסוק 'יענך ה' ביום צרה'. בכל פעם שתחוש כאב או תהיה בצרה – תאמר 'ישראל בן ציפורה הגר, יענך ה' ביום צרה' – והכול יסתדר".
פייביש הנהן בראשו בהתרגשות ומיהר להיפרד מן הרבי. הוא שב לביתו וכאב האוזניים חלף כלא היה.
חלפו השנים. עבים שחורים התקדרו מעל שמי אירופה. השואה האיומה התנהלה במלוא עוצמתה. פייביש נלקח למחנה כפייה סמוך לעיר מוגילב.
ייסורים רבים עברו עליו בגיהינום הנאצי, אך תמיד הייתה סגולתו של הרבי לנגד עיניו והגנה עליו. לא אחת היה שרוי בסכנת חיים מידית וניצל בדרך נס.
יום אחד התרחש אחד הניסים הבולטים שחווה. אחד ממפקדי המחנה היה קצין ושמו קרייטשמר. משום מה 'זכה' פייביש להתחבב על חיית האדם זו, ומדי פעם בפעם היה מטיל עליו משימות אישיות.
באותו יום הורה לו קרייטשמר לזמֵן אליו יהודי פלוני, כדי שהלה יטפל בניקוז בור הביוב העמוק של המחנה. היהודי נדרש לרדת לתחתית הבור, שהיה מלא רפש טובעני, ולנקז את תכולתו לבור סמוך.
קרייטשמר עצמו פיקח על המלאכה. היהודי ירד לעומק הבור באמצעות סולם נייד, ואחז בו לבל ישקע. כשהחל במלאכתו, הורה הנאצי לפייביש בחיוך שטני: "משוך את הסולם".
פייביש נחרד. משמעות הדבר הייתה מוות ודאי של היהודי האומלל בבור הביוב. באין ברירה משך את הסולם. היהודי החל לשקוע לאִטו.
לפתע באו שליחים מן המפקדה וזימנו בבהילות את קרייטשמר. פייביש ניצל את ההזדמנות ומיהר להחזיר את הסולם. היהודי, שכבר היה באפיסת כוחות, ניצל.
כעבור זמן ראה קרייטשמר את היהודי מתהלך במחנה, והבין מיד כיצד נחלץ מבור המוות. בו-במקום ירה ביהודי, וכעת התפנה לטפל בפייביש.
בפיק ברכיים הובל פייביש אל הנאצי, וזה הביט בו בעיניים מזרות אימה. "כרע על ברכיך", פקד ושלף שוב את אקדחו. פייביש הבין שבא קיצו. הוא כרע על ברכיו אך העמיד לנגד עיניו את דמותו של ה'אהבת ישראל', המברכו ומבטיחו שלעולם לא יבכה עוד.
הנאצי החליט להתעלל בטרפו ולשחק עמו ברולטה רוסית. הוא טען את אקדחו בכדור יחיד, גלגל את התוף באקראי, וסחט את ההדק בכוונו את הקנה לעבר ראשו של פייביש.
לחיצה ראשונה – לא-כלום. לחיצה שנייה – כקודמתה. גם בפעם השלישית ובפעם הרביעית לא נפלט כדור.
"פייביש!", קרא הנאצי המשועשע, "אלוקים אוהב אותך! אתה משוחרר".
פייביש ידע עוד תלאות רבות, אולם יד ההשגחה הצילה אותו. הוא נמלט מן המחנה, זכה לעלות ארצה והקים דור ישרים. "מאז ברכתו של הרבי", גילה לבני משפחתו, "מעולם לא פחדתי!".
עשרות שנים שימש תוקע בחודש אלול ובמוצאי יום הכיפורים בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים. לפני שלוש שנים כבר הגיע לגיל שיבה ונחלש מאוד. בנו ניסה להניאו מכוונתו לתקוע בשופר במוצאי יום הכיפורים.
פייביש ציווה על בנו לתמוך בו בדרכו לבימה. בקושי רב טיפס במדרגות, הצמיד את השופר לשפתיו, ותקע בו במלוא כוחו. קול התקיעה נישא ברמה. זו הייתה תקיעה ממושכת, רמה ואיתנה. פייביש תקע עד שאזל האוויר בריאותיו.
כשסיים, הסב את פניו לעבר בנו. עיניו ברקו באור חדש. "זה הניצחון שלי על הגרמנים!", אמר בהתרגשות. כעבור חודשיים השיב את נשמתו לבוראו, זקן ושבע ימים.
(תודה לבנו, ר' אריק קרמר)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
