משה בן-חיים 

העיר לגונסק נצורה. כוחות פרו-רוסים בתוכה, ומבחוץ צרים עליה כוחות הצבא האוקראיני. אין מים, חשמל, טלפון, דרכי הגישה לעיר חסומות. מידי פעם נוחתים פגזים על העיר. פגזי טנקים, מרגמות וקטיושות. ערב-רב של לוחמים מסתובבים חמושים ברחובות, חלקם לובשי מדים חלקם לא. ההרס והחורבן נראים היטב, מעט אזרחים זקנים וחולים, או כאלו שאינם יכולים לצאת מהעיר, נשארו בה. מתוך כ-600000 תושביה קודם המהומות, נותרו רק כ-100000 איש.

המצילה האלמונית

בתוך כל התופת, בין כדורים ופגזים השורקים שריקת מוות, מסתובבת אישה יהודייה מסתורית ברחובות לוגנסק ההרוסים למחצה. האישה, צועדת בצעדים מהירים ושפופים, בעקבותיה שני דמויות נוספות. בידיהם, חבילה חשובה. חבילה המכילה מטען שחשוב מאוד שיגיע ליעדו במהירות האפשרית.

והנה, מה שהיה נשמע קודם כרעש רקע בלבד, הפך למוקד ירי. הסתבר, שהכתובת שהיתה ביד האשה הובילה שלא ביודעין למוקד ירי של שני כוחות לוחמים! המצב נהיה קשה מרגע לרגע, וצרורות ירי ארוכים חלפו מעל ראשם. לעצור? הם מסכנים עצמם יותר. להתקדם? הם עלולים להתקרב ללוע הארי. אחרי דקות ארוכות ומלאות מתח, נכנסו למקלט בתוך בניין, עד שהדי היריות שככו.


מבצע תפילין עם יהודים שנמלטו

המשימה עדיין לא הושלמה, חיי רבים תלויים בה. האישה, נציין, דבקה במטרתה ולא מוכנה לעזוב את העיר, כל עוד יהודים זקוקים לעזרה. מסירות נפש תשע"ד.

שלושת הדמויות מגיעות למבנה בן עשר קומות, ומטפסות במהירות בחדר המדריגות, או מה שנשאר ממנו, לעבר הקומה התשיעית, לפי כתובת הרשומה בידיהם. בדירה נמצאת אישה מבוגרת, הזקוקה לתרופות, מים, כסף ומזון. כשאשה הזקנה קיבלה את כל צרכיה לקיום במשך התקופה הקרובה, סבורה היתה שהיא רואה במו עיניה את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.

החילוץ מהתופת

להלן עדות אישית של יורי, יהודי תושב לוגנסק, המגולל את חילוצו מהתופת, בסיוע השליחים, ו'המצילה המסתורית' (מתוך העיתון "עולם האישה היהודיה" שיוצא לאור ע"י השליחה גב' חני גופין):

תשע בבוקר. דפיקות עזות נשמעות בשער החלוד של הבית ברחוב צ'ילוסקינצב 3. לבו של יורה נרעד. מי יכול לבקר בימים כה טרופים? חברים בעיר – ברחו. משפחה – ברחה. רק סבא וסבתא המבוגרים נשארו איפשהו בקצה השני של העיר, והם בטח יושבים ספונים במרתף כבר שבועיים. הדפיקות נשנו וגברו.

יורה במחשבה מהירה סקר את ביתו הדל, מנסה לאתר פינה בטוחה להתחבא, בטוח שהלוחמים עומדים לפלוש לביתו ולפגוע בו. הרגעים נדמו לו לנצח. הוא לרגע דמיין שצעדים מתרחקים מהבית, אך הדפיקות חזרו ונשנו והפעם בקצב גובר. מישהו מנסה לנענע את השער, לנתק אותו ממקומו? הוא שמע שקוראים לו ולבו נרעד – מי קורא לו? מי מחפש אותו? האם הגרוע מכל קרוב היום יותר מתמיד? האם גם אותו ייקחו המורדים לדרך אל חזור?

סיפורים מסמרי שיער מסתובבים בעיר על גברים שיוצאים לדרך עם משפחתם או בגפם ונעלמים איפשהו. הם נחטפים לשירות המורדים, והמשפחה מתיישבת אבלה. תמונות חייו עלו בדמיונו. הוא חשב על אשתו הצעירה ובתו בת ארבעה חודשים שנמצאות מחוץ לעיר, גם הן באזור לא בטוח בעיירה מחוז לוגנסק, ונשא תפילה שבעוד רגע קצר יקיץ מחלום בלהות זה.


לוגנסק בוערת

אבל אז  מישהו בעט בשער בחוזקה, כמעט ניתק אותה ממקומה:

"יורה, זה אנחנו מבית כנסת. באנו לחלץ אותך. תפתח מהר את השער".

הוא ניסה להתעשת, מבית כנסת? מגיעים לחלץ? הוא מכיר את בית הכנסת בעיר, ממוקם די רחוק  ממנו, במרכז העיר רח' 20 לט אברזוונייע. הוא גם מגיע מפעם לפעם להתפלל. מעניין אם נשאר שלם. מגיעים מבית כנסת לחלץ? זה כנראה פעולת הסחה, כדי שייצא החוצה.

כן-ולא, לא-וכן, וצד התקווה התגבר. הוא החליט, שאולי יש בזה קורטוב של אמת, ואסור לו לפספס את ההזדמנות. מבטו נפל על הקטניות במדף שהולכים ונעלמים, על מיכלי המים שאוזלים, על ירקות טריים שלא טעם כבר שבוע וחצי. "לו הייתי חופשי, הייתי צועד לאטי בשוק ובוחר אבטיח משובח... איפה הימים האלו"? מה יש לו להפסיד?

הוא אזר אומץ, יצא מהבית בצעדים חרישים והתקרב לשער. הם עדיין עמדו שם. "מי אתם"?, שאל בחשש. "יורה, למה אתה מתמהמה? באנו להציל אותך. מחר בתשע בבוקר ימתין לך כאן רכב ויוציא אותך מהתופת".

"איך הגעתם אליי? מי אמר לכם שאני פה?", שאל, כמעט צעק. "יש לך דוד מסור ואוהב בארץ ישראל, אולג, שכבר שבוע איתנו בקשר ומנסה בכל דרך לאתר אותך".

עוד לפני שהספיק להשיב שמע את עצמו צועק חרישית: "אבל גם סבא וסבתא פה, אני לא עוזב אותם לבד בעיר". הוא ידע על מה הוא מדבר. אלפי זקנים וזקנות נותרו נטושים בעיר ללא קרובי משפחה, שיסייעו להם בימים קשים אלו. רבים מהם במצב רפואי ירוד, זקוקים לתרופות, וספק אם ישרדו את הימים הקשים האלו, כשבתי המרקחת סגורים ובתי החולים ריקים מציוד רפואי.

"יורה, כבר היינו אצלם. קיבלנו את הכתובת שלהם מהקהילה ומחר בבוקר הם איתנו בשיירה. אל תרבה בחבילות , גם אל תרבה בשאלות, חבל על הזמן שלך ושלנו, עבודה רבה לפנינו. להתראות מחר".

הם טרקו את הדלת ונעלמו בתוך מכונית לאדה לבנה, והוא עדיין מסומר למקומו. האם אמת היא או שהיה זה חלום? בצעדים מרחפים חזר לביתו והחל אורז תיק קטן עם מעט מטלטלים ומסמכים מזהים, לכל צרה שלא תבוא. או, מי יודע, אולי את הצרות הוא משאיר מאחור?

באותו לילה הוא לא עצם עין. הוא התנדנד בין תקווה לאכזבה, סופר את הדקות, מחכה שיאיר היום, שישנה את חייו. רק אתמול זה קרה. הוא נפרד בלבו מאשתו המסורה. הוא רצה לבקש ממנה בטלפון שתשמור על נסטיה הקטנה ושתגדל אותה מתוך שמחה. אבל גם זה לא התאפשר לו כי כבר שבוע הוא ללא קליטה, חי את חייו בין ארבעה קירות, אינו יודע מה עולה בגורלם, גם אינו מעודכן במצב בעיר רק שומע כל העת הפצצות ויכול לדמיין את הגרוע מכל. והיום פועמת בו רוח של תקווה.

אחר הצהריים יצא יורה בשיירה של ארבע מכוניות אל החופש, כשהוא ממלמל תודה, אינו יודע למי להודות.

עשרות שעות של נסיעה מעייפת הביאו את יורה לנקודת היעד. זמנית בינתיים אך בטוחה. הוא מסתובב במחנה נופש בזריצ'ני, שהוקם במיוחד בשבילו ובשביל יהודים נוספים כמוהו, שמסייעת רבות לאלפי פליטים ממזרח אוקראינה. הוא אוכל, ישן, מסתובב, משוחח ושואף לריאותיו עמוק עמוק את אוויר החופש.

לא עברו יומיים ולתיבת המייל של הקהילה היהודית בלוגנסק הגיע המכתב הבא: "תודה רבה לכם על העזרה. עדכנו אותי שיורי וסבא וסבתא שלו הצליחו לצאת מהעיר. הצלתם את חייהם! דיברתי עכשיו עם יורה הוא מתקשה לדבר. נראה שלא מאמין שזה קרה לו. הוא דואג עדיין לאשתו ובתו בת 4 חודשים, שעדיין נמצאים במחוז לוגנסק ומתקשים לצאת. תנסו לעזור לו בבקשה. אולג".

מצווה גוררת מצווה, מבצע חדש בדרך. הקהילה היהודית מתארגנת לחילוץ המשפחה, כדי שהשמחה תהיה מושלמת.

"עקפנו את כולם בצרות ובסבל"

ובחזרה אל האישה המסתורית, שמסכנת חייה בעבור יהודים שנשארו בלוגנסק. אמש שוחחנו בהרחבה עם שליח הרבי בלוגנסק, הרב שלום גופין.

הרב גופין מספר בגילוי-לב על המצב בלוגנסק, מקום שליחותו, על הקהילה היהודית, ועל ההיערכות המיוחדת לעזרה להמוני הפליטים היהודים, בפרט כעת לפני תקופת החגים:

"המצב של הקהילה היהודית בלוגנסק, הוא הקשה ביותר מכל קהילות מזרח אוקראינה. עקפנו את כולם בצרות ובסבל. כ-40 יום שאין חשמל מים וטלפון ואין דרכי גישה. אכן לפני ארבעה ימים הפסיקו היריות בגלל נסיון להשכין סדר במקום. כרגע העיר בשליטה של פרו רוסים, והאוקראינים צרים מבחוץ. לפני כחודשיים הופצצו תחנות הרכבת. הבית שלי הופגז (פגז נחת בחצר) כמעט ולא נשארו אזרחים בלוגנסק, רק חולים וזקנים שאינם יכולים לעזוב.


מעבר ספרי-התורה שחולצו לחרקוב

"מהקהילה שלנו ברחו כמעט כולם לרחבי אוקראינה. אלו שנשארו בעיר, חיים במקלטים יותר מחודש ימים".

איך אתם מסייעים ליהודים?

"עזרה למי שנמלט: אנשים לא קיבלו מתחילת המהומות משכורות ופנסיה. הקמנו קרן מיוחדת שמשלמת 190 דולר לנפש. לשכירות דירה, ולקניית מזון. אם נאמר שלוש נפשות סה"כ 600 דולר, באוקראינה כיום זהו סכום מכובד לקיום. ויש כאלה אלפים שמקבלים סיוע.

"עזרה לאלה שנשארו בלוגנסק: קיבלנו מאות פניות מכל העולם, מקרובי משפחה שנמלטו מלוגנסק, ונשארו להם קרובי משפחה במקום, עם כתובות.

"'האישה המסתורית' היא בעלת תשובה מהקהילה, שמקבלת סיוע רב משני יהודים נוספים. היא מקבלת מאיתנו רשימת כתובות, לצד מצרכים, תרופות וכסף. כך, האישה הזו ועוזריה, נכנסים מבית לבית, עוברים עשרות ק"מ ברגל, ואם יש צורך מטפסים לבנייינים של עשר קומות, או מקלטים עזובים, לסייע לאלו שנשארו. במסירות נפש בל תתואר היא עוברת מבית לבית, לעיתים גם נקלעת לקרב יריות מסוכן. היה מקרה שבקושי הצליחה לצאת משם בחיים", מספר הרב גופין.

"לצד זה, הקמנו בחצר בית-הכנסת מחסן אוכל ותרופות, וגם מים. לצערנו גם מים אין שם. סוג של 'תחנת חלוקה'. אותה אישה, הצליחה עד עתה, כמו בסיפור של יורי, להציל קרוב למאה יהודים, ולחלץ אותם מהמצור!

"מה שקורה היום בלוגנסק בפרט ובמזרח אוקראינה, לא היה ממלחמת העולם השנייה. יהודים ביום אחד נשארו בחוסר כל, כשרק בגדיהם לגופם ומזוודות, ולא ידעו מתי יראו שוב את ביתם".

החילוץ הדרמטי

הרב גופין סיפור דרמטי ומצמרר שקרה בשבוע האחרון, ועדיין לא הסתיים:

"השליחה שלנו למקום, הלוא היא 'האישה המצילה', נשלחה השבוע בשליחות חשובה מאין כמותה: הצלת שני ספרי-התורה שלנו בעיר.

הרב שלום גופין בהכנסת ספר תורה חדש בלגונסק לפני כארבעה חודשים

בעזרת רכב פרטי עם שני מלווים ובחשאי, חולצו ספרי התורה במבצע מסוכן, שברוך השם הצליח, והם הגיעו ליעדם למשמרת בבית הכנסת בחרקוב.

"'האישה המצילה', לא סיימה את תפקידה בכך. היא נשארה בלוגנסק, להמשיך לאתר ולסייע ליהודים שנשארו במקום ולסייע להם בכסף, אוכל מים ותרופות".

האם תוכלו לחזור ללוגנסק לחודש החגים?

"אנשים לא מבינים לאשורו את המצב שם. כל יום נהרגו שם אנשים ונהרסו בתים - כאמור עד לפני מספר ימים. אי-אפשר לשהות שם כלל. יש חיילים ואזרחים חמושים, יש שוד וביזה. עד שהמצב לא יירגע, אנשים לא יחזרו לשם. אנחנו מתכננים בעז"ה בחגים לארגן תפילות וסעודות חג עם הפליטים, בקייב או בחרקוב. אם העניין יוכרע ותפסק המלחמה בלוגנסק נחזור לשם, אך כרגע זה לא ריאלי, כרגע העיר הרוסה לגמרי".

 הרב שלום גופין עם אחד מילדי הגן היהודי שאמו וסבתו נהרגו בהפצצה

דאגה של אמא יהודייה

מספר הרב גופין: "משפחה מסויימת בקהילה, גרה במרחק קצר מאיתנו. הבן שלהם לומד בישיבה במוסקבה. עקב הצטיינותו בלימודים, קיבל מהנהלת הישיבה כרטיס טיסה לרבי. אימו, נאלצה להשאר בלוגנסק, כדי לשמור על הסבתא חולת הסכרת. 'האישה המצילה', ביקרה לפני כשבוע וחצי את האמא הזו בלוגנסק, באחד מ'סיבובי החסד' שלה.


צילום מהעיתון היהודי לנשים

"כשהגיעה אליה 'האישה המצילה' לשאול בשלומה, היא פרצה בבכי תמרורים. מה התברר? היא יצאה להשיג אוכל ברחוב, ונפצעה קל יחסית, מרסיסי פגז שנחת בסמוך. מה הפריע לה, הפציעה שלה? היא בכתה שבגלל שהיא מרותקת לאמה החולה, ואינה יכולה לנסוע למוסקבה להסדיר לבנה את המסמכים הדרושים לו לנסוע לרבי!".

עולם האישה היהודית

הבאנו למעלה סיפור הלקוח מהעיתון "עולם האשה היהודייה" שרעייתך מוציאה. תספר לנו על העיתון.

"יש ירחון שאנו מוציאים לנשים בשפה הרוסית ונקרא 'עולם האשה היהודייה'. הוא צבעוני, מרתק ומודפס באלפי עותקים. שלוחים רבים ברוסיה ובאוקראינה מנויים עליו, ויש לו השפעה חיובית חשובה. יש לציין שאשתי תחי', למרות שהצוות שהשתתף בעריכה נמלט מלוגנסק, המשיכה להוציא את העיתון כסדרו".

להלן קטע מ"דבר העורך" של העיתון, על רקע המשבר בלוגנסק:

"יש לך סיבה טובה לכעוס עלינו. קיבלת את המגזין מאוחר. ואת צודקת. זה מרגיז, אולי לא בסדר. אבל יש עוד דברים שהם לא בסדר. מה למשל? שהעיר לוגנסק נצורה כבר חודשיים בלי מים, חשמל וקליטת טלפונית. מה עוד לא בסדר? שהמעצב כמעט סיים את העבודה על הגיליון, אך הכל נצור אי שם בעיר, ונאלצנו להתחיל את הכל מחדש. ומה עוד? שאנחנו עוברים ונודדים כמעט כמו עם ישראל במדבר. מקווים שלא נגיע ל-42 תחנות, אך נראה שמתקדמים לא רע.

ואחרי שסיימתי לשחרר, ואולי את כבר לא כועסת, בואי נספר שאנחנו במלחמה, ובמלחמה הכל משתנה. מתהפך, מטלטל, מפר את הכללים, גם את מועד סגירת המגזין. אבל מה זה משנה. העיקר שאנחנו כאן. בזמן או באיחור. איפה זה "כאן"? אני, למשל, יושבת על כורסא אי שם במרכז ישראל, כותבת לך באהבה גדולה וחושבת מה צופן לי ולנו העתיד הקרוב. איפה נהיה בראש השנה – בישראל או באוקראינה? מתי אראה את הבית שלי בפעם הבאה - את המטבח שעיצבתי, את הרהיטים? מתי יתרפקו ילדיי על הכריות האהובות עליהן, מתי אדפדף שוב באלבומי התמונות, שלא ראיתי כבר שלושה חודשים? ומתי כבר אזכה לטעום את הטעם ולהריח את הריח של מה שקוראים לו כולם "בית".

עם ישראל מאחל כבר שנים את אותם האיחולים. בלי שינוי מהותי, גם לא שיפוץ קוסמטי. אבל המתיקות חדשה ומרגשת, פורטת על נימים עדינים ומעוררת את הלב בכל פעם מחדש. והיום יותר מתמיד. שנה טובה חברות, כתיבה וחתימה טובה".

מה בעניין הזוית האישית? יש הרגשת צער וייאוש?

אומר בגילוי לב: השארתי שם הכל. יצאתי רק עם שש מזוודות. השארתי דירה מרוהטת, שאינני יודע אם שרדה ההפצצות או לא, ומה נשאר בה. גרנו שם 15 שנה, בנינו שם 'משהו' ביזע. בית הכנסת נפגע מרסיסים, בית הספר היהודי שלנו, נהרס בחלקו. ברגע אחד אתה מפסיד הכל, עמל של שנים. יכלנו להכנס חלילה ל"מרה שחורה", אבל הקב"ה ומי ששלח אותנו הרבי, זה נותן לנו כוחות".  

אוכל, תרופות, כסף. מניין מגייסים הסכומים האדירים הללו?

"שאלה מצויינת. רק חלוקת תרופות בשבוע, מדובר באלפי דולרים. ויש את הקרן שאנו משלמים 190 דולר לנפש. היות ואנשים נמלטו כשרק בגדיהם לגופם, אנו מארגנים קרן עזרה למתן כסף לקניית בגדים לחורף, בסך כמאתיים דולר לנפש, לפחות שיועיל לתחילת החורף לקניית סוודרים, ומעילים קלים.

"חלק מהכסף מגיע מקרנות שונות, קרן מרומים, קרן אור אבנר וקרן ידידות. ברצוני לציין במיוחד את העזרה המיוחדת של הרב דוד מונדשיין, הרב שלמה פלס, והרב השליח בנצי ליפסקר מפטרבורג. בזכותם ובזכות שלוחים נוספים ומסורים אנו מצליחים להוציא פעולות של הצלת נפשות כפשוטו. אבל היות וההוצאות עצומות, אנחנו זקוקים באופן דחוף לעזרה וסיוע, וכל מי שיעזור בכך הוא שותף ממש לפעולות הצלת נפשות אלו!".

לסיוע והעברת תרומות: