מערכת COL
|
יום ט"ז אלול ה׳תשע״ד
11.09.2014
האם יצר המחלוקת נובע אכן מקנאות דקדושה? ● הרב דרוקמן
במילים אחרות, בחן את עצמך היטב ובאובייקטיביות; האם יצר המחלוקת נובע אכן מקנאות דקדושה, או שמא, זה מהווה פיצוי לקטנות ערכך. כי לא אחת, כשיחיד או ציבור אין להם 'מה למכור' מבחינה ערכית, הם מקוממם ומשקמים את הריסותיהם הרוחניות על ידי הסתה נגד חוג אחר. הם מלכדים את שורותיהם, הם יוצרים באופן מלאכותי תחושה של 'גאוות יחידה' באמצעות הנמכת הזולת ● כמידי שבוע, אנו מגישים את טורו השבועי של מד"א קריית מוצקין, הרב דוד-מאיר דרוקמן יצר המחלוקת
צילום: מאיר דהן
הרב דוד מאיר דרוקמן
ושוב היה מעשה בהאי גברא, שהסתובב אנה ואנה ב'בית המוסר', ומלמל לעצמו, באופן שלא רק אוזניו ישמעו את מה שפיו מדבר, אלא מלמולו נשמע לא במקרה בווליום כזה שאחרים גם יידעו איזה צדיק ועניו מתהלך בתוכנו. וכך הוא אומר: "היי חסיד היי עניו: דו ביסט א גארנישט – אתה אפס, ולא סתם אפס, אלא אפס מאופס".. שמע את הדברים האי חסידא, כנראה מבית קוצק, והפטיר לעומתו: "נו, מאי קא משמע לן?..".
ה'עולם' אומר: אל תעשה את עצמך כל כך קטן, כי אינך כל כך גדול..
וכן מצאתי סיפור בעל לקח נפלא בפירושו של הגר"ע יוסף זצ"ל 'ענף עץ אבות' לפרקי אבות, ודווקא מעשיה אשכנזית טהורה:
רבי יהונתן אייבשיץ, רבה של קהילת אלטונא והמחוז ה'ייקי', הזדמן פעם לאחת הקהילות שבמחוזו ושבת שם ביום הכפורים. הזדמן לו לעמוד בתפילת מנחה של ערב יום הקדוש, ליד ישיש אחד שהיה מתפלל קצת בקול רם, וכשהגיע ל"על חטא", היה מתרגם אותו זקן כל פיסקא לשפה המדוברת במדינה – גרמנית, "איש האב גיזינדיקט", ואומר הכל בבכיות ובדמעות שליש. ולבסוף הגיע ל"אלוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי, עפר אני בחיי, קל וחמר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה", ואז געה בבכי והוריד כנחל דמעה.
רבנו יהונתן מאד התרגש מתפילת הישיש, וכשהסתיימה תפילת מנחה של צהרי ערב היום הקדוש, שאל השמש את הרב איפה רצונו לשבת בבית הכנסת ביום הכפורים (המעשה היה לא באתרא דרבי יהונתן העיר אלטונא, אלא בעיירה אחרת הסמוכה לה). השיב רבי יהונתן שהוא מעוניין לשבת בתפילות היום הקדוש ליד הישיש הזה ש"אולי אבנה גם אנכי ממנו להתפלל בכזו כוונת הלב".
כך היה בתפילת כל נדרי, ערבית, שחרית, הכל היה בהתרגשות פלאית ובשפיכת דמעות כמים.
ויהי בעת קריאת התורה שחרית:
הגבאי העלה ארבעה אנשים לתורה, ניגש לזקן לכבדו ב'חמישי'. אלא שזה האחרון ..נעלב על זה שלא נתנו לו עליה מכובדת של 'שלישי', והחל לצרוח על הגבאי שהוא פוגע בכבוד התורה, איננו יודע לייקר ולהעריך את יראי ה' וחושבי שמו, "מי שמך לגבאי עלינו, התכבד ושב בביתך", וכהנה וכהנה צווחות הרעים בקולו על הגבאי הנבוך.
רבנו יהונתן, השתומם למראה עיניו ולמשמע אוזניו, האם זהו האיש שאמר אך עתה "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה"?
בהפסקה שבין מוסף למנחה, פנה רבי יהונתן לשכנו הישיש; "מדוע החרדת עלינו את החרדה הזאת, ופערת פיך על הגבאי? ואיה איפה פיך האומר 'הריני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה'? אמנם רבים אומרים כן, ללא שימת לב על מה שמוציאים בפיהם ומבטאים בלשונם, אבל אתה שתרגמת כל קטע מהתפילה לשפה המדוברת גרמנית, ובנחלי דמעות השתפכת, היאך זה עולה בקנה אחד, עם ההשתוללות הזו, נוכח פגיעה כביכול בכבודך?". ויען אותו הישיש לאמור; "תמהני על שאלת כבודו; הלא כשדיברתי בתפילה - עם הקב"ה דיברתי, שכן הנוסח מתחיל; 'אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי', ואכן, בעומדי לפני ה' – מה אני ומה חיי, והריני כחרס הנשבר, אבל בעומדי לפני הגבאי – ההדיוט הזה שלא הגיע לקרסוליי בחכמה ובמניין, הוא, החצוף הזה, במקום 'שלישי' ייתן לי 'חמישי'..? א חוצפה והעזה...".
* * * *
יש שקלא וטריא ידועה באחרונים האם 'תשובה' היא מצווה בפני עצמה, או שמא 'תשובה' היא אך אמצעי בלתי נמנע כדי לכפר על עוונות, ותמריץ אולטימטיבי להמשך קיום מצוות.
לא ניכנס במסגרת טור זה לצדדי החקירה, רק זאת נאמר, את מה שאמרו בעלי הדרוש: אילו הייתה התשובה 'מצוה' בפני עצמה – הייתה זאת יכולה להיות סיבה טובה לבעלי גאווה, להוסיף גאווה על גאוותם. לאמור, עתה אני כבר מושלם במצוות – שהרי גם את מצוות התשובה קיימתי.
לא אחת, יצא לי לשאול פלוני – מי אתה? במקום לענות לי מה שמו, מה עיסוקו וכל כיוצא בזה; הוא משיב לי בשיא הפשטות והענווה: "אני בעל תשובה". משל היה זה מקצוע, או תואר של חבר בקואופרטיב של 'בעלי תשובה'.
יש 'ביטול', ישנה 'ענוה' – שאינה אלא סיבה נוספת להתנפחות וגאווה. והמבחן לכך; רק תעז לתת איזה דקדוק קל לאותו עניו – אוי, איזה ארטילריה של חרפות תספוג על, ש"'סטייש', העזת לפגוע ב'כבוד התורה'".
שרויים אנו בעולם של חיצוניות, יחצנו"ת ורושם. סח לי לפי תומו יהודי, כי לעיתים הוא מיקל על עצמו, ובימים החמים הוא פושט את הטלית-קטן, עקב עומס החום. "תראה, קשה לי ללכת גם עם המעיל העליון, גם עם ה'וועסטל' והכובע על הראש, ובנוסף לזה 'ארבע כנפות' ועוד מצמר. הוא לא חושב לרגע, כי הטלית קטן, קודמת למלבושי כבוד של בגדים החיצוניים.
* * * *
בעבר, ולא אלמן ישראל, מסתמא במידה ניכרת גם היום; כשיהודי אמר 'במוצאי יום מנוחה' בפתיחת הסליחות ראשונות; "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים", באמירתו "ולנו בושת הפנים" - הוא אכן הרגיש בכל פנימיותו ובכל ישותו, ולא רק כלפי בוראו, אלא כלפי עצמו - שהוא אכן ובאמת בבחינת "כלי מלא בושה וכלימה".
לא בכדי, חסידי קמאי, היו מתוועדים ואומרים 'לחיים' קודם 'סליחות', ובדרכם ל'סליחות' היו מהלכים כשהם מדדים שאקלדיקער הייט (קמעא לא יציבים כתוצאה מטעימת היי"ש). כי, בלי זה, לא היו מסוגלים פשוט להחזיק מעמד, כי היו מגיעים להתמוגגות מרוב התמזגות והזדהות עם התיבות; "ולנו בושת הפנים".
האידנא, לא אחת, יש המרגישים קמיה קודב"ה מבוישים, אבל הם טוענים ש-"הם"; ובתוך ה"הם" נכללים כל בעלי המחלוקת שלו – אלה צריכים להתבייש יותר.
נכון "שעפר אני בחיי", אבל הם - לא רק 'עפר' אלא 'עפר ואפר, ועפרא לפומיה'.
אין מה לדבר; זה, עושה טוב על הלב, זה מרגיע את המצפון, זה משקיט את המוסר כליות; נכון שאני לא כל כך בסדר, אבל בהשוואה וביחס ל– חילונים, סרוגים, שונאים, מחבלים, חסידים, ליטאים, פולנים, רומנים (וסליחה עם פספסתי איזשהו מגזר), בהשוואה אליהם – צדיק גמור אנכי.
לא לזה 'התכוון המשורר' בפיסקה של 'סליחות' "ולנו בושת הפנים". רק ילד קטן מבאר ומרגיע את אמא, מדוע קיבל במבחן ציון רק של 'כמעט טוב', בתירוץ שחברו קיבל 'מספיק בקושי'.
כבר לימדונו רבותינו ש"בשמים – ממעל, ועל הארץ – מתחת". כלומר בענייני 'ארץ' –ארציות וגשמיות, תמיד תסתכל על אלה ש"מתחת", שחיים ברמה נמוכה ממך. ברם, "בשמים - ממעל"; בענייני שמים, בכל הקשור לרוחניות, חדל מלתרץ את עצמך, אלא, התבונן תדיר אל אלה שמעליך, שמרוממים ממך, בבחינת "חייב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב".
במילים אחרות, בחן את עצמך היטב ובאובייקטיביות; האם יצר המחלוקת נובע אכן מקנאות דקדושה, או שמא, זה מהווה פיצוי לקטנות ערכך. כי לא אחת, כשיחיד או ציבור אין להם 'מה למכור' מבחינה ערכית, הם מקוממם ומשקמים את הריסותיהם הרוחניות על ידי הסתה נגד חוג אחר. הם מלכדים את שורותיהם, הם יוצרים באופן מלאכותי תחושה של 'גאוות יחידה' באמצעות הנמכת הזולת.
זה אמנם פטנט פסיכולוגי לא רע, אבל במבט כולל – זה לא מחזיק מעמד. בועת סבון מתפוצצת לבסוף; גדל דור צעיר, פתוח ומפוכח, ששואל את עצמו, על אלו ערכים חינכו אותי? האם אני גדול עקב העובדה שאני באמת גדול, או שמא בגלל שהזולת קטן?
האם התירוץ לכל מחדל הוא בהכרח, שפלוני אשם, ו"הרב לא בסדר", ו"הכל בגלל הציוינים", והכל בגלל...., שמא ואולי, בכלל כמו שאמר יונה הנביא – "בשלי הסער הזה". אולי לא "ברוך השם" – ברוך אשם, אלא – אתה אשם... מתי יצעק כל אחד לעצמו: "שומו שמים" ו"מחאה גדולה", ו"הזדעזעי ארץ", מתי ידביק את נוסח הפשקווילים לא לקירות אלא לקירות לוח ליבו?
קיצורו של דבר: אין מה להתבייש ב'להתבייש': הבושה היא תכונה המבדילה את האדם מן הבהמה, כל-שכן כשמדובר ביהודי.
אפופי בושה פנימית ואמיתית נתייצב בע"ה לסליחות במוצאי שבת קודש, וכשיתקיים ה"ולנו בושת הפנים" בכנות ובאמיתיות - יהיה גם 'כיסוי' לאמירתנו ועתירתנו "לך ה' הצדקה", שהוא ית', ברחמיו המרובים, כרחם אב על בנים, יעשה עמנו, צדקה וחסד ויושיענו.
באדיבות 'שעה טובה'
ושוב היה מעשה בהאי גברא, שהסתובב אנה ואנה ב'בית המוסר', ומלמל לעצמו, באופן שלא רק אוזניו ישמעו את מה שפיו מדבר, אלא מלמולו נשמע לא במקרה בווליום כזה שאחרים גם יידעו איזה צדיק ועניו מתהלך בתוכנו. וכך הוא אומר: "היי חסיד היי עניו: דו ביסט א גארנישט – אתה אפס, ולא סתם אפס, אלא אפס מאופס".. שמע את הדברים האי חסידא, כנראה מבית קוצק, והפטיר לעומתו: "נו, מאי קא משמע לן?..".
ה'עולם' אומר: אל תעשה את עצמך כל כך קטן, כי אינך כל כך גדול..
וכן מצאתי סיפור בעל לקח נפלא בפירושו של הגר"ע יוסף זצ"ל 'ענף עץ אבות' לפרקי אבות, ודווקא מעשיה אשכנזית טהורה:
רבי יהונתן אייבשיץ, רבה של קהילת אלטונא והמחוז ה'ייקי', הזדמן פעם לאחת הקהילות שבמחוזו ושבת שם ביום הכפורים. הזדמן לו לעמוד בתפילת מנחה של ערב יום הקדוש, ליד ישיש אחד שהיה מתפלל קצת בקול רם, וכשהגיע ל"על חטא", היה מתרגם אותו זקן כל פיסקא לשפה המדוברת במדינה – גרמנית, "איש האב גיזינדיקט", ואומר הכל בבכיות ובדמעות שליש. ולבסוף הגיע ל"אלוקי עד שלא נוצרתי איני כדאי, עפר אני בחיי, קל וחמר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה", ואז געה בבכי והוריד כנחל דמעה.
רבנו יהונתן מאד התרגש מתפילת הישיש, וכשהסתיימה תפילת מנחה של צהרי ערב היום הקדוש, שאל השמש את הרב איפה רצונו לשבת בבית הכנסת ביום הכפורים (המעשה היה לא באתרא דרבי יהונתן העיר אלטונא, אלא בעיירה אחרת הסמוכה לה). השיב רבי יהונתן שהוא מעוניין לשבת בתפילות היום הקדוש ליד הישיש הזה ש"אולי אבנה גם אנכי ממנו להתפלל בכזו כוונת הלב".
כך היה בתפילת כל נדרי, ערבית, שחרית, הכל היה בהתרגשות פלאית ובשפיכת דמעות כמים.
ויהי בעת קריאת התורה שחרית:
הגבאי העלה ארבעה אנשים לתורה, ניגש לזקן לכבדו ב'חמישי'. אלא שזה האחרון ..נעלב על זה שלא נתנו לו עליה מכובדת של 'שלישי', והחל לצרוח על הגבאי שהוא פוגע בכבוד התורה, איננו יודע לייקר ולהעריך את יראי ה' וחושבי שמו, "מי שמך לגבאי עלינו, התכבד ושב בביתך", וכהנה וכהנה צווחות הרעים בקולו על הגבאי הנבוך.
רבנו יהונתן, השתומם למראה עיניו ולמשמע אוזניו, האם זהו האיש שאמר אך עתה "עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה"?
בהפסקה שבין מוסף למנחה, פנה רבי יהונתן לשכנו הישיש; "מדוע החרדת עלינו את החרדה הזאת, ופערת פיך על הגבאי? ואיה איפה פיך האומר 'הריני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה'? אמנם רבים אומרים כן, ללא שימת לב על מה שמוציאים בפיהם ומבטאים בלשונם, אבל אתה שתרגמת כל קטע מהתפילה לשפה המדוברת גרמנית, ובנחלי דמעות השתפכת, היאך זה עולה בקנה אחד, עם ההשתוללות הזו, נוכח פגיעה כביכול בכבודך?". ויען אותו הישיש לאמור; "תמהני על שאלת כבודו; הלא כשדיברתי בתפילה - עם הקב"ה דיברתי, שכן הנוסח מתחיל; 'אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי', ואכן, בעומדי לפני ה' – מה אני ומה חיי, והריני כחרס הנשבר, אבל בעומדי לפני הגבאי – ההדיוט הזה שלא הגיע לקרסוליי בחכמה ובמניין, הוא, החצוף הזה, במקום 'שלישי' ייתן לי 'חמישי'..? א חוצפה והעזה...".
* * * *
יש שקלא וטריא ידועה באחרונים האם 'תשובה' היא מצווה בפני עצמה, או שמא 'תשובה' היא אך אמצעי בלתי נמנע כדי לכפר על עוונות, ותמריץ אולטימטיבי להמשך קיום מצוות.
לא ניכנס במסגרת טור זה לצדדי החקירה, רק זאת נאמר, את מה שאמרו בעלי הדרוש: אילו הייתה התשובה 'מצוה' בפני עצמה – הייתה זאת יכולה להיות סיבה טובה לבעלי גאווה, להוסיף גאווה על גאוותם. לאמור, עתה אני כבר מושלם במצוות – שהרי גם את מצוות התשובה קיימתי.
לא אחת, יצא לי לשאול פלוני – מי אתה? במקום לענות לי מה שמו, מה עיסוקו וכל כיוצא בזה; הוא משיב לי בשיא הפשטות והענווה: "אני בעל תשובה". משל היה זה מקצוע, או תואר של חבר בקואופרטיב של 'בעלי תשובה'.
יש 'ביטול', ישנה 'ענוה' – שאינה אלא סיבה נוספת להתנפחות וגאווה. והמבחן לכך; רק תעז לתת איזה דקדוק קל לאותו עניו – אוי, איזה ארטילריה של חרפות תספוג על, ש"'סטייש', העזת לפגוע ב'כבוד התורה'".
שרויים אנו בעולם של חיצוניות, יחצנו"ת ורושם. סח לי לפי תומו יהודי, כי לעיתים הוא מיקל על עצמו, ובימים החמים הוא פושט את הטלית-קטן, עקב עומס החום. "תראה, קשה לי ללכת גם עם המעיל העליון, גם עם ה'וועסטל' והכובע על הראש, ובנוסף לזה 'ארבע כנפות' ועוד מצמר. הוא לא חושב לרגע, כי הטלית קטן, קודמת למלבושי כבוד של בגדים החיצוניים.
* * * *
בעבר, ולא אלמן ישראל, מסתמא במידה ניכרת גם היום; כשיהודי אמר 'במוצאי יום מנוחה' בפתיחת הסליחות ראשונות; "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים", באמירתו "ולנו בושת הפנים" - הוא אכן הרגיש בכל פנימיותו ובכל ישותו, ולא רק כלפי בוראו, אלא כלפי עצמו - שהוא אכן ובאמת בבחינת "כלי מלא בושה וכלימה".
לא בכדי, חסידי קמאי, היו מתוועדים ואומרים 'לחיים' קודם 'סליחות', ובדרכם ל'סליחות' היו מהלכים כשהם מדדים שאקלדיקער הייט (קמעא לא יציבים כתוצאה מטעימת היי"ש). כי, בלי זה, לא היו מסוגלים פשוט להחזיק מעמד, כי היו מגיעים להתמוגגות מרוב התמזגות והזדהות עם התיבות; "ולנו בושת הפנים".
האידנא, לא אחת, יש המרגישים קמיה קודב"ה מבוישים, אבל הם טוענים ש-"הם"; ובתוך ה"הם" נכללים כל בעלי המחלוקת שלו – אלה צריכים להתבייש יותר.
נכון "שעפר אני בחיי", אבל הם - לא רק 'עפר' אלא 'עפר ואפר, ועפרא לפומיה'.
אין מה לדבר; זה, עושה טוב על הלב, זה מרגיע את המצפון, זה משקיט את המוסר כליות; נכון שאני לא כל כך בסדר, אבל בהשוואה וביחס ל– חילונים, סרוגים, שונאים, מחבלים, חסידים, ליטאים, פולנים, רומנים (וסליחה עם פספסתי איזשהו מגזר), בהשוואה אליהם – צדיק גמור אנכי.
לא לזה 'התכוון המשורר' בפיסקה של 'סליחות' "ולנו בושת הפנים". רק ילד קטן מבאר ומרגיע את אמא, מדוע קיבל במבחן ציון רק של 'כמעט טוב', בתירוץ שחברו קיבל 'מספיק בקושי'.
כבר לימדונו רבותינו ש"בשמים – ממעל, ועל הארץ – מתחת". כלומר בענייני 'ארץ' –ארציות וגשמיות, תמיד תסתכל על אלה ש"מתחת", שחיים ברמה נמוכה ממך. ברם, "בשמים - ממעל"; בענייני שמים, בכל הקשור לרוחניות, חדל מלתרץ את עצמך, אלא, התבונן תדיר אל אלה שמעליך, שמרוממים ממך, בבחינת "חייב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב".
במילים אחרות, בחן את עצמך היטב ובאובייקטיביות; האם יצר המחלוקת נובע אכן מקנאות דקדושה, או שמא, זה מהווה פיצוי לקטנות ערכך. כי לא אחת, כשיחיד או ציבור אין להם 'מה למכור' מבחינה ערכית, הם מקוממם ומשקמים את הריסותיהם הרוחניות על ידי הסתה נגד חוג אחר. הם מלכדים את שורותיהם, הם יוצרים באופן מלאכותי תחושה של 'גאוות יחידה' באמצעות הנמכת הזולת.
זה אמנם פטנט פסיכולוגי לא רע, אבל במבט כולל – זה לא מחזיק מעמד. בועת סבון מתפוצצת לבסוף; גדל דור צעיר, פתוח ומפוכח, ששואל את עצמו, על אלו ערכים חינכו אותי? האם אני גדול עקב העובדה שאני באמת גדול, או שמא בגלל שהזולת קטן?
האם התירוץ לכל מחדל הוא בהכרח, שפלוני אשם, ו"הרב לא בסדר", ו"הכל בגלל הציוינים", והכל בגלל...., שמא ואולי, בכלל כמו שאמר יונה הנביא – "בשלי הסער הזה". אולי לא "ברוך השם" – ברוך אשם, אלא – אתה אשם... מתי יצעק כל אחד לעצמו: "שומו שמים" ו"מחאה גדולה", ו"הזדעזעי ארץ", מתי ידביק את נוסח הפשקווילים לא לקירות אלא לקירות לוח ליבו?
קיצורו של דבר: אין מה להתבייש ב'להתבייש': הבושה היא תכונה המבדילה את האדם מן הבהמה, כל-שכן כשמדובר ביהודי.
אפופי בושה פנימית ואמיתית נתייצב בע"ה לסליחות במוצאי שבת קודש, וכשיתקיים ה"ולנו בושת הפנים" בכנות ובאמיתיות - יהיה גם 'כיסוי' לאמירתנו ועתירתנו "לך ה' הצדקה", שהוא ית', ברחמיו המרובים, כרחם אב על בנים, יעשה עמנו, צדקה וחסד ויושיענו.
באדיבות 'שעה טובה'
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
