ברקע הדיונים על הפסקת אש בקהיר והמתח בישובי עוטף עזה, ישנם אלפים מעבר לים, שחייהם הפכו לסיוט מתמשך בחודשיים האחרונים. הם לוחמים את מלחמתם בשקט ובכאב, פונים אל העולם בבקשה לעזרה ומגששים את דרכם באפלה. גורלן של הקהילות היהודיות במזרח אוקראינה עומד בסכנה גשמית ורוחנית כאחד.

יהודים רבים נמלטו, אחרים מתקשים לעשות זאת בגלל המצור שחונק את העיר, ויש גם את מי שחושש להימלט ולהיוותר חסר-בית. אם ייפגע, חלילה, לפחות שזה יקרה בביתו, בעיר מולדתו. סיפורי היהודים קשים וכואבים, נראים כלקוחים מספרי מלחמות של המאה הקודמת, אך לא, הם התרחשו בשבוע שעבר, אתמול ואולי גם מחר. הנה אחד מהם.

את דוד ודניאל אי אפשר היה להשכיב היום למנוחת צהריים. הם רצו במרחבי המחנה, גומאים את האוויר הצח ובעיקר את החופש. ״אמא, איפה המקלט?״ הם שאלו מייד כשהגיעו. וזה לא פלא. בחודש וחצי האחרונים הם ישנים במקלט קטן יחד עם עוד עשרים אנשים ואינם יכולים להירדם - פגזים, סירנות, הפצצות. שיגרה שא״א להתרגל אליה. והיום הם הגיעו. כל הקבוצה נכנסה לשערי המחנה וזכתה לקבלת פנים מחממת במיוחד מעשרות רבות של מכרים ואוהבים, ששבוע שלם עוקבים אחרי גורלם בדאגה גוברת.

זה סיפור אחד מני רבים על גורל עצוב ואכזרי של מאות יהודים, שמסיבות שונות לא עזבו את העיר בזמן ואיחרו את הרכבת האחרונה. בשבת פרשת מסעי הופצצה תחנת הרכבת בלוגנסק ונחתם הגולל על היציאה מהעיר. מעתה אין יוצא ואין בא. מנקודת זמן זו העניינים החלו מדרדרים במהירות. אספקת המזון לעיר הוגבלה, תורות ארוכים השתרכו ליד הקופות והמחירים האמירו.

ביום ראשון שעבר ניתק או נותק החשמל ברחבי העיר, פסקה אספקת המים והגרוע מכל - נותק כל קשר עם העיר, קווי ואל קווי. החלה פאניקה ברחובות. אנשים החלו לעבור בדירות הרבות שנותרו ריקות ואספו מצרכים מכל הבא ליד, ולו כדי לשרוד את הימים הקשים הללו. חמישה שכנים שנותרו מבניין בן 50 דיירים יצאו בערבים לאסוף גזרי עץ, להדליק מדורה תחת הבית ולבשל מרק דלוח עם מעט ירקות. זהו תיאור של חיים בלוגנסק לא במלחמת העולם השנייה אלא בראשית אב 2014.

לבית הילדים ״שמחה״ בלוגנסק, אותו מנהלת במסירות אין קץ הגב' לנה ירילצ'ינקה, הגיעו בדרך לא דרך כשלושים יהודים, שראו במקום מפלט גם בגלל מיקומו, גם בגלל המקלט שיש בו וגם ובעיקר בזכות אם הבית, שראתה בהצלתם משימת חיים. בין המצטופפים במבנה הצנוע הייתה משפחת קזינקו - ויטאלי, נטשה ושלושת הבנים: דוד, דניאל ודניס. הם לא גרים בעיר אלא בעיירה קרשדובה שבמחוז לוגנסק. את העיירה שלהם הפציצו קשות עוד לפני שהופגזה העיר לוגנסק, אך הם סירבו להתפנות עד הרגע האחרון. לילה אחד, לאחר ששני בתים לידם נשרפו כליל הם ארזו מעט מיטלטלים, הגיעו איכשהו לעיר והתמקמו בפנימייה.

מספר דוד: ״לא יצאנו החוצה בחודש האחרון בפרט לא אחרי חצות היום. רק כשדוד סרגיי ביקש עזרה להביא מיכלי מים ממרחק של 500 מ׳, יצאתי בחשש לעזור לו. הרחובות היו שוממים, אין תנועת אנשים, גם לא תנועת רכבים. התמונה היחידה שעומדת מול עיניי היא שיירה ארוכה מאוד של אנשים, שמחכים לקנות כמה ככרות לחם, 4 אנשים בשורה, תור ארוך ומשתרך.

עם נטשה האם קשה לתפוס שיחה, כנראה ייקח עוד זמן עד שתחוש שחרור אמיתי, עד שתבין שיצאה מכלל סכנה ואפשר לדבר, לפטפט ואולי אף לצחוק. מחצאי מילים ניתן להבין ממנה את החיים הטרופים של אם עם שלושה ילדים, מהם שניים קטנים, בצל הסכנה. ״הילדים שלי לא ישנים בלילות האחרונים, נרדם אחד ומתעורר השני בבכי. ואני בוכה איתם. ילנה גריגורבנה היא המלאך הטוב של משפחתי. אם לא הייתה פותחת את הדלת, היינו היום במקום אחר, לא בטוחה שהיינו חיים, בטח לא בקו הבריאות״.

ויטאלי האב ממעט לדבר, נראה שתמונות זוועה של גופות שרועות על אם הדרך מלוות אותו. ״לא אכפת לאף אחד ממה שקורה אצלנו בעיר. בתים נחרבים, אנשים נהרגים והעולם שותק״.

אבל זה לא מדויק. יש מי שאינו שותק ועושה הכל כדי להציל יהודים אלו מהשגרה המטורפת. הרב שלום גופין, שליח הרבי ללוגנסק והמחוז, פועל בחודשיים האחרונים כדי להציל יהודים מהתופת, כמו גם לעזור למאות רבות של יהודים, שפזורים היום בכל אוקראינה ורוסיה ונתונים לחסדי קרובי משפחה וידידים. "רוצה להודות קודם כל לקרן לבייב, לרב דוד מונדשיין ולרב שלומי פלס, שבהשתדלותם ובמסירותם הרבה למען יהודי הקהילה הוקם מחנה קיץ למשפחות הפליטים מהמזרח. חסות על המחנה נטלה קרן הידידות בראשותו של הרב יחיאל אקשטיין, שעוזר רבות ליהודי אוקראינה במשך כל השנה ובפרט בתקופה זו מסייע רבות ליהודי המזרח", מציין הרב גופין.

בשבת האחרונה עזבו בני המשפחה את הפנימייה לקראת החופש. הם עשו זאת בחששות גדולים, שכן הדרכים בחזקת סכנה, אך לאחר שנותקה אספקת הגז וא״א היה להכין אוכל חם החליטו כולם שאם לא עכשיו אימתי. אז איך יוצאים? החל מיום חמישי האחרון מסתובבים בעיר מתוך סכנת חיים אמיתית מתנדבים, עוברים בין בתי היהודים, מספקים להם מזון ושתייה ובעיקר - משדלים אותם לעזוב את העיר. פיקוח נפש דוחה שבת, קבעה התורה, ובשבת בצהריים זה סוף סוף קרה. קבוצת המשתכנים בבית הילדים יצאה בשיירה של 4 מכוניות פרטיות את העיר ובלבה תפילה שתצליח להגיע למקום מבטחים. 10 הק״מ הראשונים עברו עליהם בדממה מאיימת, כשמסביבם טנקים, יריות ואלפי חמושים פרו-רוסים.

אם יצלחו את פרק הזמן הזה בשלום יש להם תקווה. לא פחות מעשרה מחסומים הם עברו, נעשו חיפושים בבגדיהם, פשפשו במסמכיהם ושלחו אותם לשלום (נטשה, אגב, כמעט הוחזרה חזרה. היא אזרחית ישראלית וחסרה מסמכים מזהים. רק לאחר השתדלות ומתן שוחד היא הועברה). הם הגיעו לעיירה "שסטיה" נוטפי זיעה, שם העבירו אותם המבריחים לידיה של חברת הקהילה, שדאגה להם למזון וטיפלה בהם עד שהמשיכו בדרכם לנקודת היעד הסופית - מחנה ליהודי מזרח אוקראינה בעיירה זריצ׳ני, שמנוהל על ידי השליח לז'יטומיר ומערב אוקראינה, הרב שלמה וילהלם.

20 השעות בהן גמאו את הדרך הארוכה חלפו במהירות. שמים כחולים, צינת לילה ואלפי כוכבים האירו את דרכם. ״לא ינום ולא יישן שומר ישראל״. הם כבר אכלו, התקלחו, קיבלו בגדים נקיים ומנסים לסדר את נשימתם ולחוות חוויה מתקנת. ויטאלי, נטשה, דוד, דניאל ודניס קיבלו את חייהם במתנה.

הרב גופין מודה גם לרב שמואל קמינצקי, שליח הרבי בדנייפרופטרובסק, על שדואג לשכן בעירו עשרות יהודים ולשלוחים נוספים שהתגייסו לעזרה.

ויש עוד רבים שהעיר עדיין סוגרת עליהם והם מחכים נואשות לנשום את אוויר החופש. ואם גם אתם רוצים להיות שותפים למבצע ההצלה.
לתרומות: לחצו כאן
לכל עזרה אחרת כתבו לנו [email protected]