הרב דוד מאיר דרוקמן

אצלנו בארצנו הקטנטונת 'אין אפס'.

נכון לכתיבת שורות אלה, יש לנו יומיים של אתנחתא מטילים ופצמרי"ם, אבל, איך אמר ה'חסיד שוטה'? "הרב'ה שלי לא מבזבז זמן לריק; בין הדגים לבשר הוא לא מתבטל, הוא מנצל את קטע הפנאי ואוכל חלה".

החמאס לכמה שעות לא אוכל אותנו – ברם, אנו לא מבזבזים זמן, בינתיים הבה נאכל קצת את עצמנו.

* * * *

יהודי אומר כמה פעמים ביום "והשב העבודה לדביר ביתך", בתשעה באב קוננו הכל אודות השיקוץ השומם שעומד על מקום בתי המקדש – אבל כשאמר זאת השדרן החרדי ר' אורי רווח בתקשורת האלקטרונית – הוא חטף על הראש מהממונה עליו, בהאשמה שהייתה כאן חריגה מכללי האתיקה.

עוד  הוא מדבר, וזה בא: החליט שר הפנים כי זכויות עולים חדשים יקבלו לא רק זוגות אנשים העולים ארצה, אלא אפילו 'זוגות' (נמשל כ-) בהמות וכחתולים - לא ייגרע חלקם.
הרבי מקוצק אמר פעם על מאמר חז"ל שבעקבתא דמשיחא "פני הדור כפני הכלב" – שיגיע עידן, ויעליבו את הכלבים באמירה זו.  וגם אנו, לא מתכוונים בדברינו הנ"ל לפגוע ברגשות החתולים, כי הרי לימדונו חז"ל שאלמלא ניתנה תורה (ח"ו) היינו למדים צניעות מחתול.

ואתה עומד ותמה, מאיפה נובעת, הקשיות עורף, העזות מצח הלזו? מה מקור תהומות החוצפה, עד כדי שנאה עצמית של ממש, וחפירת מנהרות תחת יסודות קיומנו הרוחניים?

* * * *

ואני נזכר בהכרח, בסיפור עתיק על 2 'מתנגדים', והיה זה בתקופת המלחמה בין חסידים ל'מתנגדים' לפני למעלה ממאתיים שנה; מספרים ש'מתנגד' אחד הבחין בספר התניא הקדוש, הוא עבר לידו, ושלא כמצופה ברוח אותם ימים אפלים, לא עשה מזה עסק. ואילו השני, תפס את הספר הקדוש בכעס, והשליך אותו רח"ל בביזיון.
אמר על כך רבנו הזקן בעל התניא; "מהשני ייצא חסיד".

וכך הווה..

ושוב, סיפור דומה, שהתרחש בדור הסמוך לתקופתנו:
שני 'משכילים' אפיקורסים הסתובבו רעבים ברחובות וורשה. בדרכם הם עברו ליד מסעדה כשרה. אומר אפיקורס אחד לשני – הבה ניכנס למסעדה ונאכל משהו. זה שמדובר במסעדה כשרה - עובדה זו  לא מטרידה אותי, העיקר שנרגיע את רעבוננו. נענה על כך האפיקורוס השני בתוקף ובכעס, והצהיר: "כף רגלי לא תדרוך במסעדה שהיא כשרה!!". והמשך הסיפור אינו אלא היסטוריה שנגמרה בטוב ובהפי אנד.

דווקא האפיקורוס השני, נהיה בעל תשובה גמור, ברבות השנים  מפורסם למדיי - הלא הוא הוגה הדעות רבי (ד"ר) נתן בירנבוים זצ"ל, שבראשית דרכו שימש יד ימינו של תאודור הרצל (והוא זה שטבע את הכינוי 'ציונות'), ולבסוף נהיה בעל תשובה גמור, עטור זקן עבות ופאות, ואחד מהאידיאולוגים היותר ידועים של היהדות החרדית. קדוש היה, נספה בשואה האיומה. הי"ד.

רבי עקיבא בתקופת היותו עם הארץ הכריז כידוע; "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". כשהגיע לגיל ארבעים, בסיבוב של 180 מעלות - עלה ונתעלה ונהיה לגדול התנאים הקדושים.

אמרתי לליבי, בביאור פשר התופעה, שמצינו לא אחת, שדווקא בעלי הדעות וההנהגות הקיצוניות האנטי דתיות, בחלקם הגדול מתהפכים מן הקצה אל הקצה, וזוכים להימנות אפילו על גדולי ישראל כרבי עקיבא!

* * * *

מאז בעלי התשובה הקדמונים רבי עקיבא, ריש לקיש ועוד - דיו רב נשפך על שאלה זו, וראיתי לתרום את חלקי, מסקנות שעלו לעניות דעתי, פשוט לאור מציאות החיים של היום.

כל יהודי, יהיה  אשר יהיה, יש בו הרי ניצוץ יהודי, נפש אלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. אותו 'נקודה יהודית' המכונה בספרי חסידות 'אהבה טבעית' שיש לכל אחד ואחד מישראל לאביו שבשמים – מים רבים לא יוכלו לכבות אהבה זו ונהרות לא ישטפוה.

גם כאשר יצרו של האדם אונסו, רוח שטות תוקפת אותו – עדיין יש לו במודעותו או למצער בתת מודעותו - נקיפות מצפון. באיזושהי פינה בכל זאת הוא חש כי בעצם בורח הוא מעצמו, מעצמיותו כיהודי, שהרי "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא".

אותו אחד, כדי "לשכנע" את עצמו, כדי להמשיך לחיות בתחושה-באשליה שאותו ניצוץ יהודי הינו מעתה ואילך ממנו והלאה – דווקא בשל כך, הוא מדחיק זאת, לעיתים בהתנהגויות ואמירות קוטביות,  וכל זה אינו אלא כדי לשכנע את עצמו, שהוא כבר לא זה שהיה.

כאותו אחד ששנה ופירש, ועל מנת להפנים לעצמו שאיננו יותר שייך לקדושה, עמד ושתה את מי ...הנטילת ידיים של שחרית, את הנעגל וואסער שהצטברו בקערה. זהו, מעתה – סרה הקדושה ממנו. הוא ניצח.

הראו לי תמונות מביכות ומעוררות בכי, של ילדים ממשפחות מכובדות, שירדו (בעז"ה אך זמנית) מדרך המלך – מלכו של עולם; זה הצטלם דווקא כשהוא ניצב על 'הר הבית', האחר, לא פחות, על רקע איזה עבודה זרה, שלא נדע, בה הוא נתקל במהלך טיולו בחו"ל.

הפוך על הפוך: זה רק מוכיח, שהמצפון האלוקי של אלה, רוחש גם רוחש, ואינו שוקט על שמריו. יש משהו בתוכו שמנדנד ולא נותן מנוח, וזאת, חרף העובדה שכלפי חוץ הוא מעמיד פנים של רוגע אולימפי, עליהם נמרח חיוך של תפוז מאוזן לאוזן.

כ'קונטרה' למוסר הכליות הזה, הוא תר 'מתחת לאדמה' אחרי כל מיני ביטויי קצוות, וזאת, כדי להוכיח לעצמו; הנה, השתניתי. 'ניצחתי את אגד, את רכבת ישראל' – אינני נכנס ונוסע בקרונותיה, במקום זה, אני "מסדר את הרכבת,  אני רץ אחריה. 1:0 לטובתי".

* * * *

שטיפת המוח העצמית הלזו תעזור אך ככוסות רוח. יהודי לא יכול לברוח מעצמו. גם את העבירות שהוא רח"ל עובר הוא איננו מסוגל לעשות אותן בהנאה מלאה. הצחקוקים והקלות ראש החיצוניים אינם אלא כטיח שמכסה על סדקים. בסופו של דבר, וככלות החורבן הרוחני הכללי והאישי, יקוים, מה שאמרנו כולנו יחד וברגש של התעוררות הלב בסיומה של אמירת 'איכה' בליל תשעה באב, יום החורבן של 'עם ישראל' ושל 'ר' ישראל' -  "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".

(מתפרסם השבוע בעיתון 'שעה טובה')