מערכת COL
|
יום י"ט תמוז ה׳תשע״ד
17.07.2014
השמועות והמסקנות: ערבות נצחית והדדית ● בנימין ליפקין
בטורו השבועי, בנימין ליפקין חוזר לשמועות שפשטו במוצאי הצום, ומעורר על ערבות הדדית: חסיד חב"ד, לא רק חי מתוך האמונה הבסיסית של "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" הנשענת על הנאמר בתניא (פרק מ"א) אלא מחיה את עצמו ואת כל סביבתו בתחושת ערבות נצחית והדדית, מתוך אהבה אמיתית לכל יהודי באשר הוא צפירת ארגעה
ברקע: אחד המסרונים שהופצו במוצאי-הצום
בנימין ליפקין
שעה קלה לפני גמר צום שבעה עשר בתמוז פשטה במחוזות אנ"ש בשורה רעה. לראשונה מאז פרוץ מתקפת הטילים על מרבית שטחה של ישראל, פצוע אנוש במעבר ארז. שניות אחדות לאחר מכן, עוד בטרם נקבע רח"ל מותו של הפצוע, הזדעקה מחלונית המסרונים בטלפון הסלולרי של אלפים מספור הידיעה הקובעת כי מדובר בחסיד חב"ד. לא חלפו אלא דקות אחדות נוספות והמונים ידעו להגות את שמו המלא של החסיד שכביכול מצא את מותו.
מעבר לתחושת הבהלה והסקרנות הבוערת לדעת מי הוא זה ואיזה הוא אותו חסיד חב"ד שהיה להרוג הראשון של 'צוק איתן', החלו לזלוג תגובות רוטנות ומקוננות. למה זה קורה לנו? שאלו אברכים את עצמם ואת זולתם, בפיהם הפיזי או הווירטואלי, בכנות גמורה. איך זה ששוב חסידי חב"ד סופגים את הפגיעות הקטלניות? והמחשבות מיד הוליכו אל אותו טיל קטלני שקיפח את חיי שלושת ההרוגים הי"ד בנחלת הר חב"ד שבקריית מלאכי, בסבב הקודם של אוזלת היד הישראלית, לפני כשנה וחצי.
הידיעה המדויקת יותר, שנטרלה את השיוך החב"די למאורע הטרגי ונקבה בשמו המלא של היהודי היקר והקדוש שנרצח על-ידי טיל ששוגר בידי אויב צמא דם, בעודו נחלץ מיוזמתו להגיש מזון לחיילים בחזית, מצאו את מנייני אנ"ש ברחבי הארץ בעיצומה של תפילת ערבית. איתותי עיניים ולחלופין הצצות משותפות באחד מעדכוני ה'קבוצות', בישרו לאחדים מהדואגים כי ניתן לנשום לרווחה. "סופית, לא חב"דניק", עברה הידיעה מצג לצג.
התיאור האמור אינו גוזמאי ולא קיצוני והוא גם לא מתיימר להיות מטיף בשער אלא לשרטט בצורה מדויקת ככל הניתן את הנטייה האנושית, הטבעית, להתייחס בדאגה ובחוסר שלווה לאסון שפוקד אדם שקרוב לנו לעומת אסון זהה לחלוטין שהוא נחלת מחוז או אנשים רחוקים מעמנו, גיאוגרפית או קהילתית.
לנטייה הטבעית, של חלק מבני האדם, יש אפילו מקורות מעוגנים. סוגיה שלמה בגמרא (שבת קה ע"ב וריש ק"ו ע"א) מוקדשת למידת היחס המצופה מקרוביו של המת לעובדת מותו. אותה סוגיה אמנם מצטטת את הברייתא הקובעת כי "כל הבוכה על אדם כשר שמת, מוחלין לו על כל עוונותיו" אולם היא כוללת פרמטרים שונים המדרגים את יחסי הקירבה ומסתיימת בדברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: "אחד מן האחין שמת, ידאגו כל האחין כולן. אחד מבני החבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה" – שבעקבותיהם יש דברי הלכה ואגדה רבים.
* * *
לא על חזה זולתנו מבקשות השורות הללו להכות אלא על אותה חולשה שפוקדת אחדים מאתנו והשבוע האחרון חשף אותה במלוא חדותה אם כי היא תמיד קיימת, פועמת ואולי לעתים בועטת בתת-מודע.
הלב ניתר למשמע דיווח על אזעקה או נפילה באזור מגורינו גם אם איננו מצויים בו באותה שעה. מטבע הדברים, הדאגה ניתנת בראש ובראשונה ליקירינו הקרובים ביותר. מיד מבקשים לוודא השלום להם ושחלילה לא אונה להם כל רע. במדרג השני של הדאגה נמצאים המקומות שבהם מתגוררים קרובי משפחתנו מדרגה ראשונה ושנייה. אבל זה בתחום הדאגה הטבעית והצפויה ביותר. השלב הבא הוא שלב ההזדהות עם מקום שאיננו מכירים אישית את הדרים בו אולם המכנה המשותף של כל האוכלוסייה שם הוא בהיותה נמנית עם אותה קהילה שאנו גם חברים בה.
היחס הוא אחר לחלוטין כאשר שומעים על נפילה באזור לא מוכר ולא קרוב, לא ללב ולא לשטח הגיאוגרפי שלנו. הקריאה "וואו" יכולה אכן להיפלט מפי הבריות כששומעים על טווח רחוק וקיצוני שאליו הגיעו טילי המרצחים, אולם צביטה בלב והאצת פעימותיו יכולות להופיע רק כשאל עצם הבהלה השטחית מצטרפת דאגה כנה. כאן זו לא רק סקרנות טבעית אלא דאגה. כיוצא בזה באה החלוקה הבסיסית אצל בני אדם רבים מספור, אם הפגיעה היא באזורים, או חלילה וחס באנשים, חרדיים או לא.
* * *
בגדול, זוהי תמצית סיפורה האזרחי של המערכה הנוכחית, מנקודת המבט של העורף שהפך לחזית. הדברים עומדים להתחדד יותר בשעה שתשתרר באורח סופי הפסקת אש (זמנית כמובן כי ההנהגה הנוכחית אינה בשלה למהלך משמעותי ורב תוחלתי שיקיץ את הקץ על שלטון החמאס ויבער את הנשק מרצועת עזה). או אז, זמן קצר לאחר השקט שישתרר יתחילו, בדיוק כמו בשתי ההזדמנויות הקודמות מה שנהוג בתקשורת לכנות זליגות וטפטופי קסאמים לדרום. כאורח שבשגרה הקרבנות ימשיכו להיות תושבי יישובי עוטף עזה וקרוביהם, דוגמת שדרות ועוד. והארץ כולה תשקע בשאננות השגרה.
רחוק מהעין, רחוק מהלב – קובע הכלל הפסיכולוגי והוא ימשיך להיות המוטו של הימים הבאים שנכונו לנו. האדישות הזו לחרדתם של אחינו ובשרנו, שממשיכים להיות בשר תותחים של המדינה על ממשלותיה והצבא ומפקדיו, היא מקוממת ובלתי נסלחת ואין לה מקום, לא באנושיות המצפונית ולא ביהדות המוסרית. אבל זוהי תוצאה ישירה של אותה חלוקת רגשות שפועלת גם כיום הזה, בעיצומה של המערכה, בין הטילים הנופלים בקרבת מקום לנו ולקרובינו לבין אלו שנופלים אי שם.
מי שמבקש למחות על קהות החושים שפוקדת בימי שגרה את העם ובעקבותיו את ההנהגה לנוכח מטחי טילים שמשביתים את השלווה ושמחת החיים מבתי אלפי משפחות בדרום – שומה עליו לעקור את לב האבן מקרבו, להתמודד ולנצח את אותה אדישות של חזרה לשגרה משעה שצפירת הארגעה עוברת מאיש לרעהו, "זה לא חב"דניק".
בעיניים של חסיד חב"ד, שלא רק חי מתוך האמונה הבסיסית של "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" הנשענת על הנאמר בתניא (פרק מ"א) אלא מחיה את עצמו ואת כל סביבתו בתחושת ערבות נצחית והדדית, מתוך אהבה אמיתית לכל יהודי באשר הוא – מותר לנו לדרוש מעצמנו התעלות מעל הדשדוש באנוכיות הנפסדת הזו.
אל מול תת ההכרה המרגיעה לאמור, "זה לא חב"דניק", אמור להתעורר קולו של המוח החב"די השליט על הלב ולנזוף בקול: זה לא חב"דניק! הרגש הפוטר מדאגת אמת והשתתפות כנה בצער על האובדן הנורא – הוא לא חב"דניק!
שעה קלה לפני גמר צום שבעה עשר בתמוז פשטה במחוזות אנ"ש בשורה רעה. לראשונה מאז פרוץ מתקפת הטילים על מרבית שטחה של ישראל, פצוע אנוש במעבר ארז. שניות אחדות לאחר מכן, עוד בטרם נקבע רח"ל מותו של הפצוע, הזדעקה מחלונית המסרונים בטלפון הסלולרי של אלפים מספור הידיעה הקובעת כי מדובר בחסיד חב"ד. לא חלפו אלא דקות אחדות נוספות והמונים ידעו להגות את שמו המלא של החסיד שכביכול מצא את מותו.
מעבר לתחושת הבהלה והסקרנות הבוערת לדעת מי הוא זה ואיזה הוא אותו חסיד חב"ד שהיה להרוג הראשון של 'צוק איתן', החלו לזלוג תגובות רוטנות ומקוננות. למה זה קורה לנו? שאלו אברכים את עצמם ואת זולתם, בפיהם הפיזי או הווירטואלי, בכנות גמורה. איך זה ששוב חסידי חב"ד סופגים את הפגיעות הקטלניות? והמחשבות מיד הוליכו אל אותו טיל קטלני שקיפח את חיי שלושת ההרוגים הי"ד בנחלת הר חב"ד שבקריית מלאכי, בסבב הקודם של אוזלת היד הישראלית, לפני כשנה וחצי.
הידיעה המדויקת יותר, שנטרלה את השיוך החב"די למאורע הטרגי ונקבה בשמו המלא של היהודי היקר והקדוש שנרצח על-ידי טיל ששוגר בידי אויב צמא דם, בעודו נחלץ מיוזמתו להגיש מזון לחיילים בחזית, מצאו את מנייני אנ"ש ברחבי הארץ בעיצומה של תפילת ערבית. איתותי עיניים ולחלופין הצצות משותפות באחד מעדכוני ה'קבוצות', בישרו לאחדים מהדואגים כי ניתן לנשום לרווחה. "סופית, לא חב"דניק", עברה הידיעה מצג לצג.
התיאור האמור אינו גוזמאי ולא קיצוני והוא גם לא מתיימר להיות מטיף בשער אלא לשרטט בצורה מדויקת ככל הניתן את הנטייה האנושית, הטבעית, להתייחס בדאגה ובחוסר שלווה לאסון שפוקד אדם שקרוב לנו לעומת אסון זהה לחלוטין שהוא נחלת מחוז או אנשים רחוקים מעמנו, גיאוגרפית או קהילתית.
לנטייה הטבעית, של חלק מבני האדם, יש אפילו מקורות מעוגנים. סוגיה שלמה בגמרא (שבת קה ע"ב וריש ק"ו ע"א) מוקדשת למידת היחס המצופה מקרוביו של המת לעובדת מותו. אותה סוגיה אמנם מצטטת את הברייתא הקובעת כי "כל הבוכה על אדם כשר שמת, מוחלין לו על כל עוונותיו" אולם היא כוללת פרמטרים שונים המדרגים את יחסי הקירבה ומסתיימת בדברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: "אחד מן האחין שמת, ידאגו כל האחין כולן. אחד מבני החבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה" – שבעקבותיהם יש דברי הלכה ואגדה רבים.
* * *
לא על חזה זולתנו מבקשות השורות הללו להכות אלא על אותה חולשה שפוקדת אחדים מאתנו והשבוע האחרון חשף אותה במלוא חדותה אם כי היא תמיד קיימת, פועמת ואולי לעתים בועטת בתת-מודע.
הלב ניתר למשמע דיווח על אזעקה או נפילה באזור מגורינו גם אם איננו מצויים בו באותה שעה. מטבע הדברים, הדאגה ניתנת בראש ובראשונה ליקירינו הקרובים ביותר. מיד מבקשים לוודא השלום להם ושחלילה לא אונה להם כל רע. במדרג השני של הדאגה נמצאים המקומות שבהם מתגוררים קרובי משפחתנו מדרגה ראשונה ושנייה. אבל זה בתחום הדאגה הטבעית והצפויה ביותר. השלב הבא הוא שלב ההזדהות עם מקום שאיננו מכירים אישית את הדרים בו אולם המכנה המשותף של כל האוכלוסייה שם הוא בהיותה נמנית עם אותה קהילה שאנו גם חברים בה.
היחס הוא אחר לחלוטין כאשר שומעים על נפילה באזור לא מוכר ולא קרוב, לא ללב ולא לשטח הגיאוגרפי שלנו. הקריאה "וואו" יכולה אכן להיפלט מפי הבריות כששומעים על טווח רחוק וקיצוני שאליו הגיעו טילי המרצחים, אולם צביטה בלב והאצת פעימותיו יכולות להופיע רק כשאל עצם הבהלה השטחית מצטרפת דאגה כנה. כאן זו לא רק סקרנות טבעית אלא דאגה. כיוצא בזה באה החלוקה הבסיסית אצל בני אדם רבים מספור, אם הפגיעה היא באזורים, או חלילה וחס באנשים, חרדיים או לא.
* * *
בגדול, זוהי תמצית סיפורה האזרחי של המערכה הנוכחית, מנקודת המבט של העורף שהפך לחזית. הדברים עומדים להתחדד יותר בשעה שתשתרר באורח סופי הפסקת אש (זמנית כמובן כי ההנהגה הנוכחית אינה בשלה למהלך משמעותי ורב תוחלתי שיקיץ את הקץ על שלטון החמאס ויבער את הנשק מרצועת עזה). או אז, זמן קצר לאחר השקט שישתרר יתחילו, בדיוק כמו בשתי ההזדמנויות הקודמות מה שנהוג בתקשורת לכנות זליגות וטפטופי קסאמים לדרום. כאורח שבשגרה הקרבנות ימשיכו להיות תושבי יישובי עוטף עזה וקרוביהם, דוגמת שדרות ועוד. והארץ כולה תשקע בשאננות השגרה.
רחוק מהעין, רחוק מהלב – קובע הכלל הפסיכולוגי והוא ימשיך להיות המוטו של הימים הבאים שנכונו לנו. האדישות הזו לחרדתם של אחינו ובשרנו, שממשיכים להיות בשר תותחים של המדינה על ממשלותיה והצבא ומפקדיו, היא מקוממת ובלתי נסלחת ואין לה מקום, לא באנושיות המצפונית ולא ביהדות המוסרית. אבל זוהי תוצאה ישירה של אותה חלוקת רגשות שפועלת גם כיום הזה, בעיצומה של המערכה, בין הטילים הנופלים בקרבת מקום לנו ולקרובינו לבין אלו שנופלים אי שם.
מי שמבקש למחות על קהות החושים שפוקדת בימי שגרה את העם ובעקבותיו את ההנהגה לנוכח מטחי טילים שמשביתים את השלווה ושמחת החיים מבתי אלפי משפחות בדרום – שומה עליו לעקור את לב האבן מקרבו, להתמודד ולנצח את אותה אדישות של חזרה לשגרה משעה שצפירת הארגעה עוברת מאיש לרעהו, "זה לא חב"דניק".
בעיניים של חסיד חב"ד, שלא רק חי מתוך האמונה הבסיסית של "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" הנשענת על הנאמר בתניא (פרק מ"א) אלא מחיה את עצמו ואת כל סביבתו בתחושת ערבות נצחית והדדית, מתוך אהבה אמיתית לכל יהודי באשר הוא – מותר לנו לדרוש מעצמנו התעלות מעל הדשדוש באנוכיות הנפסדת הזו.
אל מול תת ההכרה המרגיעה לאמור, "זה לא חב"דניק", אמור להתעורר קולו של המוח החב"די השליט על הלב ולנזוף בקול: זה לא חב"דניק! הרגש הפוטר מדאגת אמת והשתתפות כנה בצער על האובדן הנורא – הוא לא חב"דניק!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
