הביא לפרסום: משה בן-חיים

רגע א':
מבט אחד, נותן כוח אדיר

ערב מוצ"ש סליחות, בבית רבינו, 770. אוירת המתח גדולה, "ימי הדין" מתחילים עם הגיע הסליחות. שעה ארוכה ממהרים הכל, מחזורים עם סליחות בידיהם, לתפוס מקום ב-770. אלו ה"קבועים" עם "חזקה" של שנים, ואלו האורחים זה מקרוב באו. זה ממהר לפינתו, וזה מחזק את ה"באקס" (קופסת פח) להיטיב ראות. כולם קוראים פרקי תהילים בכוונה רבה, ובהתרגשות. השעה היעודה לתחילת הסליחות ממשמשת ובאה, ועימה המתח באויר.

כולם ממתינים ומצפים ל"סליחות עם הרבי".

אחד התמימים, שלו זו אינה הפעם הראשונה ב'חצרות קדשינו', שח לי כממתיק סוד: "תשמע רעיון. הרבי יורד בעוד זמן קצר, מחדרו, עם המעלית לבית המדרש, ל'זאל'. תמתין אתה ליד חדרו של הרבי (היכן שהרבי היה מחלק דולרים לצדקה) לפני שהרבי יורד. מעט מאוד עושים כך. כדאי לך, תראה את הרבי בזמן מיוחד".

שמעתי בעצת ידידי וכך עשיתי. ואכן, ליד חדרו של הרבי עמדו אנשים ספורים. כשלושה, ועוד מספר קטן של ילדים, שהמתינו לרבי שייתן להם מטבעות לצדקה. כולם אמרו תהילים בהמתנה דרוכה. ואכן הרבי יצא מחדרו, ותוך כדי הליכה הסתובב לסקור את הנוכחים.

"הרבי בשנייה אחת העביר עיניו הק' על כולם מסביב. אך ברגע שהניח עיניו עלי, - היה זה אולי חלקיק שנייה, הרגשתי שהרבי מכיר אותי לפני ולפנים. ההרגשה היתה שוות ערך למבט של חצי שעה. היה זה מבט חד מאידך, אך גם נותן כוח. עד היום אני זוכר את הרגע הזה עם המבט, שהרבי דרכו אומר לי: "אתה מוכר לי היטב, לפני ולפנים..."

מיד לאחר מכן, ירדתי ל'זאל' הגדול בו נערכו הסליחות עם הרבי. כאלה 'סליחות' אמרתי, בכזו דביקות, מילה במילה. את הסליחות האלו לא אשכח כל חיי"... 

רגע ב':
'יחידות' עם הרבי' בסוכה

בבוקרו של חג הסוכות תשנ"ב, היתה התרגשות של מצווה. מצוות נטילת לולב, לראשונה בחג, ולולב שהרבי עצמו ברך עליו! הרבי היה נוהג בכל שנה לתת בידי המזכיר שלו את הלולב שברך עליו, לזכות את הציבור. הלכתי הליכה מתונה, למקווה שהיה בפינת הרחוב. מולי אני מבחין בחבר שספק רץ ספק מהלך במהירות.

שאלתיו: "מה החיפזון? התור ללולב של הרבי משתרך במתינות!" הוא ענה לי מיניה וביה: "הרבי בעצמו נמצא בסוכה, מברכים ליד הרבי!!" היתה זו הפתעה עצומה! שנים רבות הרבי היה נוהג לתת לאחד המזכירים את הלולב עבור הציבור, והרבי בעצמו לא היה בסוכה בשעה שכל אחד ברך על הלולב. זו היתה הפתעה אדירה.

מיהרתי למקווה, ולאחר מכן, עם עוד חסידים נרגשים, המתנו לרגע המיוחד. הסוכה בה ברכו על הלולב היתה קטנה ביותר, היה שם שולחן מעץ, וזהו. התור התקדם לו, כשאני משנן את הברכות כדי לא להתבלבל חלילה בברכות, מרוב התרגשות. כשהגיע התור לאברך שעמד לפני, ראיתי את המחזה המפעים.

האברך נטל את הלולב מידי המזכיר, והחל לברך. הרבי, עמד מולו, נשען קלות בשתי ידיו הק' על השולחן הקטן מעץ, במרחק קצר ביותר (רוחב השולחן היה אולי כ-60 ס"מ) מהאברך הנ"ל. הרבי הביט באברך במבט שעד היום קשה לי להגדיר אותו. המבט היה מחייך ללא חיוך, שופע אהבה עצומה לעומד לפניו, כאילו מדובר באבא שציפה לבנו 50 שנה ולראשונה רואהו. ממש כך. עוטף, מחבק, מלא אור.

הרבי היה מרוכז במאת האחוזים בעומד לפניו, כאילו לא עברו לפניו מאות, וכאילו לא יעברו עוד אלפים(!) והקרין אליו אהבה עצומה. מיד הגיע תורי. התבוננתי בלולב, אמרתי את הברכות, והמשכתי הלאה, מפנה את מקומי לבא בתור. אולי גם עלי הביט הרבי כך? קויתי בליבי שכן. זו היתה 'יחידות' מיוחדת, שלא אשכח אותה לעולם.

'אנקדוטה' כהמשך לאותו סיפור:
כשסיפרתי את הדברים בהתוועדות באחד מ'יומי דפגרא', ישב אחד החסידים והוסיף משלו: באותה שנה בתשנ"ב, איכשהו הדבר נודע עד לשכונת בורו פארק הרחוקה, וגם משם הגיעו רבים. הרבי עמד על רגליו ברציפות שעות ארוכות עד השעה 3 אחר הצהריים, רק אז התחילה תפילת שחרית! המזכירים שאלו כמה פעמים אולי להפסיק כדי להתחיל שחרית, אך הרבי רצה שכולם יעברו. הרבי סרב גם לשבת על כיסא. 

עוד מסופר, כי מהתרגשות היו כאלה שהתבלבלו בברכות, וגם היו שהגיעו לברכת "על נטילת ידים" במקום "על נטילת לולב". הרבי אח"כ שאל את אחד המזכירים (מפי השמועה) מדוע יש שמפחדים? ענה המזכיר מה שענה. אמר הרבי: "הלוואי שמה' היו מפחדים כמו שמפחדים ממני!"

רגע ג':
הרבי לא שוכח אף-אחד!

היה זה בחג הסוכות.  זו היתה עבוריהפעם ראשונה לברך ברכת כהנים ב-770. הרבי, היה יורד מהבימה שלו, והכהנים היו עולים על הבימה לברך בהמוניהם את הציבור ואת הרבי. בשעת ברכת הכהנים הרבי היה נשען על "סטנדר" בסמוך לבימה (היו בודדים שסירבו לעמוד כביכול מעל הרבי ובירכו בצד), היו שם מאות כהנים, אולי אפילו יותר מאלף, שמילאו את כל הבימה.

ברכת הכהנים הסתיימה, וכל הכהנים החלו לרדת מהבימה של הרבי. הרבי ניגש לצד המדריגות, וברך כל אחד בנענוע ראש "יישר כח כהן". 

"מהדחיפות והימצאותם של מדריגות, נזהרתי לא ליפול, וירדתי מהמדריגות בזהירות. תוך כך לא הבחנתי כלל שהרבי מסמן "יישר כח" לכהנים". אחרי שהתקדמתי קדימה, הבחנתי שמאחורי 'משהו' מתרחש. וה'משהו' הזה, זה שהכהנים מקבלים ברכה מהרבי, ואני לא שם! ניסיתי לדחוף אחורנית, אבל מי שהיה שם בחגים, יודע שאין מציאות של לדחוף "נגד הזרם".

כשתנועה של אנשים צפופים לכיוון מסויים, אין לך סיכוי. ניסיתי וניסיתי, והתייאשתי. חשבתי לעצמי: "טוב, זה יקרה בפעם הבאה". חזרתי למקומי בתוך הקהל, וזהו. אז שלא. התפילה המשיכה כסידרה. תהילים, קדישים, הכרזות של הגבאים, 'גוט יום טוב' של הרבי. אני כמעט ושכחתי מכל העניין. הסתיימה לה התפילה, הרבי החל צועד עם טליתו על ראשו, סידורו ביד ימינו, בתוך ה'שביל' המפורסם.

בכל חודש החגים, לא יצא לי לעמוד בדיוק בקצה השביל, היכן שהרבי עובר. ואילו הפעם, הייתי בצד הימני של השביל. הרבי עבר במהירות, הולך ישר. כשהגיע בסמוך אלי, הסתכל בתוך עיני ונענע בראשו לאמר: "יישר כוח". באותו רגע רציתי לקפוץ באוויר מרוב שמחה.

"אני שכחתי, הרבי לא שכח אותי".