משה בן-חיים

 אוי רבי!

החסידים, בדיוק כמו אז. עומדים צפופים, מתוועדים רווחים. אין תחושת זמן, עצמיות ומקום. אין קור אין חום, כל העולם כאין. הכל מתרכז בנקודה אחת. העיניים נשואות לבימה, והכל מנגנים בדביקות. זה עוצם את עיניו, זה נועץ מבטו לנקודה עלומה. זה חופן את זקנו ששיבה זרקה בו, שקוע בניגון של פנימיות הנפש, בדיוק כמו אז.

הילדים, בדיוק כמו אז. ילדים של צבאות ה', חיילי הרבי, שבכל עת הרעיף עליהם תשומת לב מיוחדת, אומרים לחיים, ומשתתפים בהתוועדות כמו הגדולים, בדיוק כמו אז.

זקני החסידים, בדיוק כמו אז. על הבימה, עומדים בכובד ראש, באימה וביראה, ברטט ובזיע. מחזיקים בידיהם כוסית "משקה", משל הרבי כבר יניע בראשו לומר "לחיים",בדיוק כמו אז.

השלחן, בדיוק כמו אז. לידו עמד הרבי ורקד ומחא כפיו בהתלהבות אדירה, חילק ממנו לאלפים ורבבות יין ב"כוס של ברכה", עודד בידיו בשירה שהלהיבה וסחפה, סימן אף "לשרוק על העולם", בדיוק כמו אז.

עומדים על כנם, בדיוק כמו אז. על השולחן מכוסה המפה הצחורה, עומדים על כנם בקבוק הזכוכית, ממנו שתה הרבי. מעמד מפיות צחורות, בהם הרבי קינח ידיו מן היין. חלות מכוסות, עליהם הרבי ברך "המוציא". על השטיח הדהוי מרוב שנים, מונחים ספל מים בתוך קערה, עליהם הרבי יטול את ידיו. בדיוק כמו אז.

 הכסא, בדיוק כמו אז. הכסא בצבע ארגמן, עם הידיות שעליהם הניח הרבי את ידיו הקדושות, ועליו הרבי אמר שיחות רבות מספור. הכסא שהרבי החזיק מעליו מטפחת של רבותינו נשיאינו כשאמר מאמרי חסידות, בדיוק כמו אז.

 אבל בעוונותינו...

אין לנו לא מאמרים, ולא שיחות. לא אמירת "לחיים" מפי הקודש, ולא חלוקת מטבעות לילדים. לא ניצוח של הרבי על השירה, ולא כוס של ברכה. לא שריקות על העולם, ולא התלהבות של כולם. לא חלות שהרבי בוצע, ולא שיחות שהקהל שומע. בכלל לא כמו אז.

 אוי רבי!

 הקהל העצום, כולו בתוך הווי'ה אחת ויחידה:

"רצוננו לראות את מלכינו"!!!