כי טוב יום בחצריך, מאלף בחרתי

בנימין ליפקין

בשעה שבאה שעת פטירתו של רבי אליעזר הגדול מן העולם, אמר לתלמידיו שבאו לחלות פניו (אבות דרבי נתן, כה, ג): "אם יהיו כל הימים דיו, וכל קנים קולמוסים, וכל בני אדם לבלרין אינן יכולים לכתוב כל מה שקריתי ושניתי".

עשרים שנים ימלאו ביום שלישי הקרוב לאותה שעה מרה ונמהרת בה הורו מחוגי מורה העתים על אחת וחמישים לפנות בוקר יום ראשון ג' בתמוז תשנ"ד. ניצחו אראלים את המצוקים, נשבה ארון הקודש ונשמתו הקדושה והטהורה של כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל עלתה בסערה השמימה.

ובכל עשרים השנים הללו לא קהה הרגש המפעם בקרב כל מי שזכה לקיים בגופו ובנפשו, "כן בקודש חזיתיך", לראות ולהיראות. לא זו בלבד שלא התעמעמו הזיכרונות אלא שנוספו וגם העפילו עליהם געגועים טמירים, כיסופים עזים והשתוקקות כבירה.
ובכל יומא ויומא של שבעת אלפים ושלוש מאות יממות של יתמות נוראה וחשכה גדולה שנפלה על עדת החסידים אשר נותרה כצאן אשר אין לו רועה, האירו מנגד כמו במלוא חיוניותם דבריו של רבי יוחנן (תענית ה:) "יעקב אבינו לא מת. אמרו לו: וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטייא וקברו קברייא. אמר להם: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל, י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ואמנם, כעין דבריו האמורים של רבי אליעזר הגדול על מה שזכה ולמד מרבותיו, איה הקולמוס שיוכל לתאר עלי כתב את כל רגעי האורה להם זכינו בשבת תחכמוני, בימי חורפנו, בצילא דמהימנותא, בבית חיינו. איה הקלף שמסוגל יהיה לספוג את אלפי רבבות מאורות השפע שחווינו בשעת צלותא כבעת חדוותא, בקול מצהלות ובהתייפחות תמרורים, ביומא דפגרא וביום של שגרה. מה נהדר היה מראה כהן גדול. אשרי עין ראתה כל אלה. הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.

תמיד של שחר

זוכר הנני, כל ימיי לא אשכח, את הפעם הראשונה בה זכיתי לראות בעיניי את פני הרבי כד הווינא טליא. מצטופף הייתי בינות למאות בחורים, 'תמימים' בעגה החב"דית, בקרן דרומית מזרחית של היכל בית המדרש. ציפייה מתוחה מלווה בנקישות לב קצובות אפפה את המאות הרבות שהתגודדו לידי, תפילין של יד כנגד הלב על זרוענו ושל ראש כנגד המוח על ראשנו, ועינינו צופיות לעבר הפתח.

בליל קולות גדש את בית המדרש שהיה מלא באלפי זריזים מקדימים שהשכימו לבוא לחודש השביעי בחצרות קודשנו ימים ספורים לפני 'שבת סליחות'. "שששש....", נשמע לפתע הקול מצד מערב של בית המדרש. תכף הושלך הס והכול ידעו כי ברגע זה יצא הרבי מהיכלו, חדרו צר המידות, בקומה שממעל. שביל ארוך נפתח מקצה בית המדרש ועד לקצהו.

רגעים אחדים חלפו ודמותו של הרבי נראתה בפתח. כנקודה רחוקה שאט אט הולכת וקרבה ומתבהרת. לבי ניתר. התרגשות עזה הציפה את כל ישותי. שום דבר בתמונות שראיתי עד כה לא דמה למראה שנגלה לנגד עיניי. פני הרבי בהקו. חוט של חסד משוך עליהן. רצינות נסוכה בעיניו הקדושות. ידו הימנית אוחזת תדיר כמנהגו בקודש סידור תפילה עטוף בגמי מרוב שימוש. צעדיו נמרצים. מאחוריו צועדים בסך הגבאים, המכונים בחב"ד, 'חברי המזכירות'. מלכות.

"שהחיינו", לוחש לי אחי הי"ו, הניצב מאחוריי. יודע הוא את נפש אחיו הנרגש הרואה את פני הקודש לראשונה בחייו ומבקש להזכירו את אשר נהוג בין חסידים לברך, בשם ומלכות, בראותם את רבם. שפתיי דבבו ולבי גאה.

ואם זהו רגע קט, מלא הוד, רווי התרגשות של קדושה המפלחת לבבות ועושה את בשר הגוף חידודין חידודין, של תפילת שחרית ביום חול של שלהי אלול – אלף פעמים ככה גלום ברגע נורא הוד של עת כניסת היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים.

השמש כבר שקעה. 'סדר עבודה' גדוש של כל היום הזה מתעל עצמו אל אחד הרגעים הנשגבים ביותר. באולם בית המדרש הקטן, בקומת הכניסה של '770', חדר הלימוד הסמוך לו וחצר הסוכה מסתופפים דחוסים אלפי בחורים. סיכה לא יכולה לחדור בינות לאלפי הבחורים הנרגשים הנותנים עיניהם לעבר בימה מוגבהת וכורים אוזנם לשמע דברי הקודש.

הרבי, בקיטל לבן, מכסה עיניו וראשו בטלית ופותח בדברי הברכה, כברך אב את בניו. זוהי 'ברכת התמימים'. בשעה שבה מברך כל אב בישראל את בניו לקראת כניסת היום הקדוש בשנה, היה הרבי מברך בקול בוכים, נרעש ונרגש, את בניו אלו התלמידים, התמימים. קולו של הרבי שקט אך בדומייה השולטת ניתן היה לשמוע כל הגה היוצא מפיו. תחילה פותח הרבי במילות ברכת כהנים ולאחריה מוסיף ומאציל ברכות על ראשי תלמידי הישיבות שזכו להיות ברגעי סגולה נדירים אלו במקום הקדוש הזה.

יתקע בשופר גדול

גבוה מעל גבוה היו הרגעים הטמירים של תקיעת שופר.

הבימה, צפופה בגבאים, זקני אנ"ש ועוד מיוחסים. במרכזה ניצב הרבי. פניו הקדושות נסוכות היו מבע רציני שעה שבשתי ידיו הקדושות הרים את הטלית ומכסה בה את כולו. הרבי רכון על השופר, המטפחות וחבילות ה'פדיונות' (קוויטלאך) העטופות בנייר חום עבה כשהן כרוכות וחתומות. המעמד הזה נמשך דקות אחדות בעוד דממת קודש שולטת על כל חללו של בית המדרש השרוי כולו בציפייה דרוכה.

תזזית נראית בטלית המכוסה. פניו הקדושות של הרבי מתגלות. הרבי מתאמץ להסדיר הטלית על שתי כתפיו. עתה נראות פניו הקדושות של הרבי מאוימות. עיניו הקדושות אדומות מבכי. והקול, קולו של הרבי, בוקע לראשונה, בטון של הכרזה ובניגון עמוק. "למנצח לבני קורח מזמור". שבע פעמים של אמירת "למנצח" כובשת את חלל בית המדרש. שוב מכסה הרבי את פניו הקדושות בטלית.

שוב משתררת דממה הרבי מרים את ראשו ומסדיר את טליתו. אצבעו נתונה בסידור, שעה שמפיו יוצאת ההכרזה, המתנגנת בטון מתמשך: "מן המיצר קראתי". והקהל, באותו ניגון, חוזר באמירתו, פסוק בפסוק, על פסוקי "קרע שטן'.

לאחר הברכות, הנאמרות בטון גבוה מאוד, מגיע רגע השיא. הרבי נוטל בידו הימנית את השופר. ידו השמאלית מושפלת ואין הוא מניחה על פיו. ברגעים אלו מתקבלת מוחשיות מהותן של התקיעות שהן כנגד בכייה ויבבה. אין בתקיעות הללו קול צלול הזהה בעוצמתו לניגון חצוצרה. אף לא נעימה אחרת שעשויה להטעות את שומעה בכלי ממנו הופקה. זהו קול שבור ורצוץ, שנגינתו תואמת לחלוטין את אופי מהות התקיעה, השברים והתרועה, אך הוא עצמו נשמע כמו יללה מרוסקת.

קריאת עמוס הנביא: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" קיבלה באותם רגעי סגולה משמעות מוחשית עד אימה.
 
* * *

שורות ארוכות וצפופות של יומנים הם מנת חלקי ממרוצת השנים. תשובות ומענות קודש שזכיתי לקבל אישית, מן הקודש פנימה, מאירים את נתיבי חיי. מאמרי דא"ח, שיחות קודש, אגרות קודש, הוראות והדרכות, כאז כן היום, כחדשים ממש.
ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח.

בעלותי כמדי שנה אל הציון הקדוש, שם חלקת מחוקק ספון, אשטח תחינתי ואזעק במר לבי: עד מתי! חדש ימינו כימי קדמוני. הקם לנו רועה שבעה.