משה בן חיים

סיפר ר' חיים כהנא ע"ה:  "בשנת תשכ"ז, זכיתי לצאת מרוסיה, ולקראת תשרי תשכ"ח, הרבי הזמין אליו את העולים החדשים שהגיעו באותה שנה, ואז נסעתי לרבי בפעם הראשונה.

כשהגעתי ל-770 השתוקקתי מאוד לראות בפעם הראשונה את הרבי. כשהגענו, עמדנו בחוץ, ולפתע הרבי הגיע עם מכוניתו. הרבי העיף מבט על כל אחד ואחד מהאורחים שעמדו בפתח 770. הרגע הזה בו הרבי הביט עלי במיוחד, היה רגע של התרגשות מאוד גדולה. במהלך חודש תשרי קיבלתי לפתע חום מאוד גבוה, ונאלצתי לשכב במיטה.

כוחותיי לא אפשרו לי לקום וללכת ל-770. חבריי כתבו על כך לרבי וכעבור זמן יצאה תשובה שיאמרו לי להגיע ל-770. הם רצו לכיוון האכסניה בה שהיתי, והנה... הם פוגשים אותי בדרך ל-770... הם התפלאו מאוד. לפני זמן קצר כוחותיי לא עמדו לי לקום מהמיטה, והנה אני צועד ברחוב בריא! כאשר סיפרו לי שכתבו לרבי ומה היה המענה, הבנתי מהיכן קיבלתי לפתע רצון עז וכוחות חדשים לקום ולצאת ל-770, ואני מרגיש טוב ב"ה, כאילו שלא שכבתי עד עכשיו עם חום גבוה בלי יכולת לזוז... עם ההרגשה הזו, שהרבי לא שוכח אף חסיד, אני חי תמיד."

ר' חיים סיפר עוד, שבאותה שנה (תשכ"ח) נכנס ל'יחידות'. הוא הגיש לרבי את הפתק כנהוג, והרבי ברך אותו ברכות רבות. מרוב התרגשות הוא שכח מה בדיוק הרבי ברך, אבל הוא זוכר שהיו אלה ברכות נפלאות..."

הרבי עודד אותו לצאת ל'מבצע תפילין'. ואכן, עד לשנותיו האחרונות עסק בכך בקביעות.

השידוך שהמתין מעבר לדלת...

סיפור נוסף שסיפר, על מבצע תפילין ברכבת מכפר חב"ד לתל אביב, ועל סיפור מרגש ששמע בעצמו מ'כלי ראשון':

ר' חיים עבד שנים רבות בליטוש יהלומים בת"א. בכל בוקר היה נוסע ברכבת, בקו כפר חב"ד ת"א. הנוסעים, כל אחד בשלו. זה שקוע בקריאת ספר, זה מנמנם נמנום של בוקר, ויש שיושבים ומביטים בנוף החולף. אבל חסיד אמיתי, מה עושה? את הדקות המעטות בהם הרכבת היתה גומעת את הנסיעה, היה ר' חיים משדל עוד ועוד יהודי, להניח תפילין. וכך יום אחד, ר' חיים עובר כהרגלו, ומניח תפילין לנוסעים. פונה אליו יהודי ירושלמי מכובד למראה, ושואל אותו כפותח בשיחה: "ביסטו א ליובאוויטער? (האם אתה חסיד חב"ד?) אני אספר לך על הרבי." והחל את סיפורו:

"כשהייתי בחור והגעתי לפרק "האיש מקדש", לא 'הלך לי' בשידוכים. כל בני גילי כבר נישאו, ורק אני נישארתי רווק. פניתי לרבנים ולאדמורי"ם, אך דבר לא עזר. פנה אלי מישהו ואמר לי: "אם אתה רוצה ישועה, סע ללובאוויטער רבי". ואכן, מה לא עושים בשביל ישועה? קמתי ונסעתי לרבי. באותם שנים, הרבי היה מקבל ל'יחידות' פרטית. נרשמתי במזכירות לתור, שנקבע לשעה מאוחרת בלילה. וכך הגיע תורי. כמקובל, הכנתי פתק ועליו רשמתי את שמי, בקשתי וכו'. מסרתי את הפתק לרבי בכניסתי ליחידות.

הרבי העיף מבט בפתק, ואמר לי: "שכחת לרשום את שם אימך. גש רגע בחוץ למישהו, תבקש עט, ותכתוב את שם אמך. אחר כך תחזור לכאן". התפלאתי בליבי מאוד. א. לרבי היתה חבילה שלמה של עפרונות על שולחנו. ב. גם הרבי יכל לכאורה לשאול אותי את שם אימי? אבל כמובן יצאתי החוצה, ופניתי לאדם שעמד בחוץ, וביקשתי עט. הנ"ל, שראה שיצאתי בפתאומיות מחדר הרבי, התעניין מה קרה, ומה הביא אותי לכאן וכו'. התחלנו לדבר מעט, וסיפרתי לו על סיבת בואי למצוא שידוך וכו'. בנתיים נכנס מישהו אחר לרבי. אחרי רגעים מספר, הגיע זמני להכנס חזרה ליחידות. האיש האיש שהביא לי את העט אמר לי: "טוב אחר כך נמשיך בשיחה". נכנסתי והבאתי לרבי את הפתק עם שם אימי כמובן, הרבי ברך אותי ויצאתי מהיחידות. בחוץ, אני והאיש "בעל העט" המשכנו בשיחה, והנ"ל חשב על רעיון מקורי: בתו גם מחפשת שידוך... וכך יצא השידוך שלי..." סיים האיש את סיפורו ברכבת לר' חיים כהנא.

תולדות חייו ומשפחתו, של ר' חיים כהנא ע"ה, עפ"י חוברת שכתב:

סבא של אביו, קראו לו הרב אברהם יוסף כהנא. הוא נולד בקובקו שבגליציא אשר בהרי הקרפטים. הוא היה תלמיד חכם ושימש כרב במקום. לפרנסתו ניהל בית חרושת של יי"ש. בשנת תרנ"א הוא ואשתו הרבנית חיה גיטל החליטו לעלות לארץ ישראל. באותם ימים שלטו הטורקים בארץ, והרעב והקשיים היו גדולים. תשעת ילדיהם סרבו לעלות עימם ארצה.

הם הגיעו לארץ וגרו בירושלים. יש גלויות שבהם כותבת הרבנית למשפחתם ברוסיה על המצב הגשמי הקשה בארץ, אבל ברוחניות היה להם מאוד טוב. הרב אברהם יוסף שימש ללא תשלום כרב במקום, והיה מגיע הרבה להתפלל בכותל המערבי. בשנת תרנ"ד נפטר אברהם יוסף, ואשתו הרבנית חיה גיטל, סירבה לחזור לרוסיה, וחיה בארץ עוד 5 שנים עד לפטירתה. הם נקברו בהר הזיתים. כיום המצבות שלהם לא נמצאו, כיון שהירדנים הרסו והשחיתו מצבות רבות. כשהרב אברהם יוסף נפרד ממשפחתו בדרכו לארץ ישראל, אמר לבנו הרב יעקב, (סבו של ר' חיים כהנא) שהתורה היא האושר האמיתי של האדם, ושהוא מאחל לו שיירד מנכסיו, וזאת כדי שיוכל ללמוד תורה ללא הפרעה.

הרב יעקב נדהם מכך, משום שהיה אז סוחר עצים עשיר מאוד, וגם היה קובע עיתים לתורה, ולא ציפה לברכת פרידה שכזו. הוא החליט לשמוע בקול אביו, והפקיד את ניהול מפעל העצים הענק בידי גיסו, והוא ישב להגות בתורה.  ואכן הברכה המפתיעה לא איחרה לבוא: פועל שיכור שעבד במפעל של הרב יעקב, הגיע כדי להפעיל מכונה שמנסרת בולי עץ. המכונה נתפסה במעילו של הגוי השיכור, וקצצה אותו לחתיכות. אחרי משפט ממושך, נזקק הרב יעקב לחסל את עסקיו, כדי לשלם פיצויים למשפחת העובד הנ"ל. וכך התרושש מעסקיו.

בני משפחתו, הציעו לו כסף לשקם את העסק, אך הוא זכר היטב את ברכת אביו כדי שיעסוק רק בתורה, והחליט לחסל את עסקיו המסועפים ולעסוק רק בתורה. הוא שימש כרב בויזניץ' ובשנת 1912 קיבל הזמנה לשמש כרב העיר וכאב"ד בעיר טשערנוויץ'. שם שימש למעלה מ-20 שנה. הוא חיבר ספר גאוני על התורה, בשם "עדות ביעקב". הספר משלב נגלה ונסתר, ובו ע"ב אופנים לקשור תחילת התורה בסופה. הרב יעקב כהנא היה צדיק ותלמיד חכם גדול. באותה תקופה ה'משכילים' הרימו ראש, והוא לחם בהם ללא חת. כשהוא היה נואם, הציבור היה ממוסמר למקומו. אבל ביחס לאביו הרב אברהם יוסף כהנא הוא התבטא: "אני לעומתו כמו חומץ בן יין"...

ממשיך ר' חיים לספר בזיכרונותיו:
"סבי מצד אימי, קראו לו הרב אליעזר ריזל. כשהיה צריך להתייצב לצבא, הלך לרבי שלו והוא אמר לו כך: "הם יצחקו ממך"... כשהוא הלך להתייצב, הוא נכנס לוועדה הרפואית. כשנכנס הביטו עליו והחלו לצחוק... "ראיתם פעם חייל כזה"? מיד נתנו לו שחרור לצמיתות. לא היה ברור מדוע צחקו. הוא שימש כשו"ב. אמא שלי סיפרה שהוא היה בודק הסכין בעזרת הלשון. יום אחד, נחתכה לו הלשון ומאוד היה קשה לעצור לו את הדם. במלחמה הרוסים שלחו אותו עם עוד רבנים מכובדי היהודים לסיביר, סוג של בני ערובה. אחרי המלחמה החזירו אותם. הוא היה רב בעיר "פנזה" והקים שם ישיבה וישב על התורה ועל העבודה.

בכפר חב"ד, היה יהודי מבוגר בשם ר' יצחק גרינברג. הוא סיפר שבחתונתו הרב אליעזר רייזל ערך לו הקידושין בעיר "פנזה". אמא שלי מרת גולדה ע"ה, סיפרה שיום אחד היה הרב אליעזר רייזל בבית הכנסת, וראה יהודי עם זקן לבן. ר' אליעזר נתן לו "שלום עליכם", והוא ענה לו קצרות: "מגיע לך שלום". פתאום הוא נעלם. שאל הסבא את האנשים: "ראיתם פה מישהו זקן שהיה פה עכשיו?" הם ענו שלא ראו שום זקן. הוא הבין שכנראה היה זה אליהו הנביא.

"היה שוחט נוסף באותו מקום, אך כל האנשים רצו לשחוט רק אצל הסבא הרב אליעזר. השוחט השני בא בטענה לסבא: "אתה לוקח לי כל הפרנסה!" הסבא, לא רצה לקפח פרנסתו של זה, ונסע לאמריקה. שם הקים ישיבה ולימד אחרים תורה. יום אחד, התחיל לרדת גשם ללא הפסקה. המים החלו לעלות ולעלות, והבתים החלו להתמלאות. האנשים חששו שהנה בא מבול לשטוף את הכל. באו בריצה אל הסבא ואמרו לו: "רבי, תתפלל לה' שיפסיק הגשם!" אמר להם: "תבטיחו לי שתשמרו שלושה דברים, ואני אתפלל לה' שיפסיק הגשם: שתשמרו שבת, שתניחו תפילין, וכשרות". ברגע שהסכימו, הגשם פסק מלרדת.

הקהילה של הסבא מאוד אהבו אותו, אך הסבא היה לבד כי כל משפחתו נשארו בטשערנוויץ'. הוא ביקש מהם שיצטרפו אליו לאמריקה אבל הם סירבו בטענה שזו "טריפנע אמריקה" (אמריקה הטריפה...) הסבא רצה לחזור למשפחתו, וקנה כרטיס להפלגה באונייה. לקהל נודע שהסבא מתכונן לחזור ולעזוב אותם, והם לקחו ממנו את הכרטיס... לא נותרה לו ברירה, ויום אחד הוא קנה כרטיס אחר בחשאי, והפליג חזרה למשפחתו..."

במלחמה הסבא ומשפחתו נפטרו במחנות טרנסניסטר. תנצב"ה.

אביו של ר' חיים כהנא, אברהם יוסף כהנא, הבנים אליהו, שמואל, בן ציון פנחס, יעקב, נפטרו כולם במחנות טרנסניסטר בחודש אדר תש"ב. מתוך כ-150000 יהודים שגורשו באכזריות לשם, 90000 לא שרדו. בניסי ניסים נותרו בחיים לאחר המלחמה האיומה, הגב' גולדה ושני בניה: ר' חיים ע"ה, ור' שמשון כהנא יבדלח"ט. אחרי המלחמה ר' חיים הגיע לטשקנט, שם התוודע לקבוצת חסיד חב"ד, והשתלב בחיים החסידיים המחתרתיים תחת עיניה הפקוחות של הבולשת הרוסית. למרות מעקבים והצקות בלתי פוסקות, שמרו על הגחלת היהודית מכל משמר.

סיפור קצר על שמירת הגחלת ברוסיה הקומוניסטית: 
פעם עבדו ר' חיים כהנא ור' בערל זלצמן במפעל מסויים. תמיד התחמקו מעבודה בשבת, בצורות שונות. יום אחד נודע להם שביקורת ממשלתית תגיע דווקא בשבת למפעל. הגיעו שניהם, ועמדו במפעל בלי לעשות דבר. פנה אחד מאנשי הביקורת לר בערל זלצמן ואמר לו: "תרים בבקשה את הכובע!" הוא הכיר את החסידים, שהיו הולכים עם שני 'מקיפים'. ואכן מתחת לכובע הקסקט, היתה כיפה! "אתה רואה, אתה מהחסידים שלא עובדים בשבת!" קרא הנ"ל. ענה לו ר' בערל זלצמן: "אתה לא רואה שיש לי קרחת? בגלל זה אני שם כיסוי לראשי!"... וכך התחמקו השניים מהתנכלות נוספת.

מספר ר' חיים סיפור נוסף על שמירת השבת בסמרקנד:
עבדנו תקופה מסויימת בקטיף כותנה בשדות. עבדנו כל השבוע, והשבת מתקרבת. מה עושים? ניגשתי למנהל העבודה, אמרתי לו תירוץ שאני צריך ללכת בדחיפות הביתה, אך הוא  סרב. לא היתה לי ברירה, והלכתי ללא הסכמה. אחרי שבת אני מגיע לשדה, והנה הכותנה מכוסה בשלג, ושלחו את כולם הביתה. חשבתי שבכך נפטרתי מהעניין, אך לא. קראו למנהל עבודה יהודי, אחד מאנ"ש, ואמרו לו שחייבים לרשום בפנקס העבודה שלי שברחתי מהעבודה, שמשמעות רישום כזה שלא אתקבל יותר לעבודה בשום מקום. הנ"ל הסביר להם בכל מיני תירוצים שלא יעשו לי בעיות. אמרו לו: "אם אתה כזה דואג לו, בשבת הקרובה לך תעשה העבודה שלו במקומו!" מה עשה הנ"ל? הלך בשדה לפינה שאף אחד לא היה שם, וכל השבת התפלל ואמר תהילים. כששאלו אותו היכן היה, מצא להם תירוץ מקורי על שהיה עסוק באריזת כותנה בפינת השדה.

לאחר תלאות רבות, בקשות חוזרות ונשנות והצקות של הק.ג.ב. קיבלו אישור לעלות לארץ ישראל. אחרי מסע ארוך דרך וינה אוסטריה באונייה, הגיעה המשפחה לנמל חיפה, ומשם ביום י"א חשוון הגיעו לכפר חב"ד.

בכפר חב"ד, עסק ר' חיים כל ימיו ב'מבצעים' של הרבי ובפרט במבצע תפילין. בכל יום שישי בתחנה המרכזית הישנה בת"א, עם עוד חסידים, והשתדל בכל מאודו לא להחסיר ולו יום שישי אחד במשך שנים רבות. לאחר שהוקמה התחנה החדשה בת"א, ו'בית חב"ד' מסודר בתוכה, היה עומד בכניסה הראשית ומחלק עלוני "שיחת השבוע" למאות עוברים ושבים.  היה מהמתפללים הראשונים ב'נץ' בבית הכנסת 'בית מנחם', והיווה דוגמא של יהודי חסיד עניו וצנוע, ומאיר פנים לבריות. תצנב"ה.