הרב דוד מאיר דרוקמן

כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש
לרגל יום ההילולא ה-20

היום הם מוכרים בכינוי 'שנוררים'; הלא המה המחזרים על הפתחים בחו"ל עבור רבנן ותלמידיהון, או 'מגביתנים', אלה מההיי-סוסייטי שעורכים מגביות בחו"ל בדינרים יוקרתיים עבור מוסדות המדינה. אבל, פעם קראו להם 'משולחים' או שדרי"ם (ר"ת: שלוחי דרבנן).  אלה היו בדרך כלל אנשים גבוהים במעלה, תלמידי חכמים מופלגים. הם נדדו על פני הגלובוס בקהילות הקודש, 'זרעו רוחניות וקצרו גשמיות'; היו נושאים דרשות תורניות, משדרים דוגמא חיה של צדקות ויראת שמים, ואגב, זה, 'קצרו גשמיות' עבור ערי הקודש שבארץ ישראל – מתת ידם של בני הקהילות הקדושות שאת הערצתם קנו ביושר.

היה זה 'משולח' אחד שהגיע מירושלים, יהודי צדיק, שכיתת רגליו עד קהילות היהודים ההרריים שהתגוררו בסמוך לים השחור. אותו משולח, כדרכו בקודש, ערך מידי לילה תיקון חצות על חורבן המקדש וקודשיו. פעם אחת, במהלך תיקון חצות שערך, שמע באקראי את בעל הבית הנבער מדעת אצלו הוא התארח, אומר לבעלבוסטע שלו; "נראה לי, שהאורח שלנו הוא צדיק. את יודעת מה? לנו בכפר, אין שום קבר של צדיק שאפשר להתפלל אצלו, הבה נעשה מעשה, ונגרום ל'צדיק שלנו', שייקבר אצלנו....".

את הסיפור המצמרר הטראגי-קומי הזה קראתי בספרו של אחד ממספרי הסיפורים הישנים, ואמרתי לעצמי, שאף מסיפור כזה ניתן ללמוד לקח.

ברם, לפני כן, עוד סיפור...

היה זה באחת השבתות אותה עשיתי בחברון עיה"ק. והנה אחד מידידיי טובים תושב חברון ידוע, היקשה קושיא, אשר לכאורה היא קושיא אלימתא:

הנה, בחברון טמונים אבותינו ואימותינו. והוא טוען, ולכאורה בצדק; מה לכם חסידי חב"ד להרחיק לכת ולנסוע עד ניו יורק לציונו של הרבי זי"ע, בעוד שיש לכם כאן 'מתחת לאף' – ציוניהם של אבות העולם, עליהם השתטח כלב בן יפונה שביקש שזכות אבות תעמוד לו להינצל מעצת מרגלים.

אמרתי לאותו ידיד חברונאי; ברשותך, ארחיב ואעצים את קושייתך: האדמו"ר האמצעי מחב"ד (זה שבתו הרבנית הצדקנית מנוחה רחל סלונים ייסדה את הישוב האשכנזי בחברון), כותב ב'קונטרס ההשתטחות' שלו: "כידוע שכל התפילות צריכות לעלות למעלה דרך פתח של גן עדן הארץ. ועל כן, התפילה שמתפללים אצל מערת המכפלה היא רצויה ומקובלת מאד, לפי שיש קבלה בידינו ששם היה פתחו של גן עדן ממש"!

איך נסביר את העובדה, כי גדולי החסידים שהתגוררו בחברון, שהיו גאונים וחסידים גדולים (כמו הרב מרדכי דב סלונים, ובנו רבי שניאור זלמן ועוד ועוד) – שאפו בכל מאודם, וחלקם אף נסעו בפועל מחברון לליובאוויטש שברוסיה להסתופף בצל רבותיהם?

וכדרכם של יהודים לתרץ בשאלה, אוסיף ואשאל עוד שאלה:
האם תושב חברון, שאביו הצדיק קבור בחו"ל – האם גם במקרה כזה היא יאמר: אינני נוסע לקברו של אבי ז"ל, כי יש לי בחברון את אבי הראשון אברהם אבינו ע"ה?

● ● ●

ברם, מעבר לזה; אם ההסתכלות על קבר של צדיק היא על-דרך ההסתכלות של אותו המוני ונבער שרצה להרוג את הצדיק כדי שיהיה לו קבר של צדיק בכפר שלו, לשון אחר: אם ה'ציון' של צדיק, כל מהותו הוא, שהוא משמש, וסליחה על ההשוואה הקצת בוטה, כעין  'כספומט'; מניחים פתק ומקבלים בתמורה ברכות וישועות – או אז יש מקום לשאלה, מה יש לנסוע לציונו של הצדיק בחו"ל, בה בשעה שיש קברי אבות בארצנו הק'.

אבל, וכאן מגיע ה'אבל' הגדול: אצל חסיד – ההשתטחות על ציונו של הרבי, ואני כותב 'השתטחות' למרות שלא ראינו אצל חסידי חב"ד עכ"פ, השתטחות פיזית בפועל ממש, אלא, 'השתטחות' בא להביע את המושג של התבטלות לצדיק בפרט כששוהים על ציונו – ההשתטחות הזו, היא חלק בלתי נפרד ממש מההתקשרות הפנימית של החסיד לרבו; וההתקשרות של חסיד לרבו, באה לידי ביטוי בלימוד תורתו, בקיום הדרכותיו והוראותיו במשך כל השנה כולה, ואז, כחלק בלתי נפרד ממסכת שלימה של אורח חיים המואר באורו של הצדיק ובהדרכותיו, נוסע החסיד למקום שהותו של הרבי, כדי להיכנס ל'יחידות' אליו, ונכון לעכשיו זה מתבטא בשהות על ידי ציונו הקדוש.

ובמפורש כן, כתב ב'קונטרס ההשתטחות' הנ"ל:
 "..מצד תוקף אמונתו שהיה מאמין בו בחיים חיותו.. וכשהיה נכנס אצלו בהיותו בחיים חיותו היה מתבטל ממציאותו כשנכנס להיכל כבודו כו', מצד גודל הבושה וההכנעה שמתבושש ונכנע מפני הצדיק עד שנעשה כאבן דומם ולא יכול לדבר...וכמו כן כשהולך על מקום מנוחת קדשו – מתבטל שם ביתר שאת כו', כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן...

"והנה  על-דרך-זה יובן גם כן בהליכת על קבר הצדיק והקדוש, יכול לבוא לידי בושה גדולה וביטול במציאות ממש, שמתבושש מאד בכל מעשיו ומחשבותיו אשר עשה וחשב עד היום, כי גלויים המה. כי הצדיק אפילו בהיותו בחיים נודע לו מחשבות אדם ותחבולותיו כידוע, כל שכן, הנפש של הצדיק אחרי הסתלקותו כי רוחנית היא...".

● ● ●

איברא, שמקום מנוחת הצדיק, ובענייננו, 'ציונו' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש, שהשנה מלאו עשרים שנה להסתלקותו, הוא מקום ומקור של ישועה וברכה, וכפי שיודעים אנו באופן בלתי אמצעי, אודות מופתים גלויים שמתרחשים שעה שעה, יום יום, במקום בו חלקת מחוקק ספון -  אבל אצל חסידים, ובמיוחד אצל חסידי חב"ד – זה הרבה יותר מזה: זו, כאמור, כניסה ל'יחידות' לרבי כפי שהיו רגילים לכך בחיי חיותו בעלמא דין ב- 770 איסטערן פארקוויי שבברוקלין. כיום הם יודעים שחדר 'היחידות' 'עבר דירה' לבית החיים מונטיפיורי שבקווינס.

מי שיגיע לציונו הקדוש של הרבי, ביום ההילולא הקרב ג' תמוז, ייתקל במחזה נהדר ונאדר בקודש, של המונים המונים הגודשים את האולמות (ה'טנטים') הענקיים שבסמוך לציון, והשוקדים שעות ארוכות בתורתו של בעל ההילולא קודם כניסתם בדחילו ורחימו לאוהל הקדוש, וגם לאחר כניסתם.

ויש לזכור, כי כל אלה, ובתוכם 'שלוחים' שלו בכל מרחבי תבל, 'חיים' עם כל כוחות הנפש שלהם את הרבי, לא רק ביום עלייתם לציון הקדוש, אלא  במשך כל השנה כולה – הם, נשותיהם, בניהם ובנותיהם וכל אשר להם.

וזה כולל הן גדולי חסידים, כמו למשל הגרח"ש ברוק זצ"ל, שאמר פעם (בשנת תשכ"א) ליבלטו"א ה'חוזר' הג"ר יואל כהן שליט"א שיש לו בעיה מסוימת בעניינים גשמיים ואינו יודע מה לעשות, והציע לו רבי יואל שבהיכנסו ל 'יחידות' ישאל את הרבי. ענה לו רבי שאול: "מה? שם בקודש פנימה להכניס גשמיות?!", ועד ילדות בגן ילדים ששולחות לרבי ציורים וברכות באותיות מרובעות כתובות בצבעי גואש – והרבי מתייחס לאלה, באותה תשומת לב כפי שהוא מתייחס לגאון גדול וחסיד נשגב כרבי שאול ברוק זצ"ל.

● ● ●

הרעיון הזה, שקברם של צדיקים איננו רק אתר קדוש ממנו מפיקים ברכות בלבד - בעצם מובא בפסיקתא (פרשת זכור סימן א'): "הרי צריך אדם, אם היה עובר בין הקברות והיה יודע שצדיק קבור שם – צרך להזכירו במעשיו". וכתב על זה הרד"ל שם בביאוריו: "מכאן נראה שנהגו..לקרות על קברי הצדיקים פסוקים ומאמרים מעניינו של אותו צדיק הקבור שם".

ובעצם זהו רש"י מפורש (יבמות קכ"ב א'): "ויום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו, ומידי שנה בשנה כשהגיע אותו יום – מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביבותיו, ובאים על קברו עם שאר העם, להושיב ישיבה שם".

יתירה מזו: כידוע שבבית הקברות אסור להתפלל את ג' התפילות (למעט אמירת תהילים) ואסור לדבר בדברי תורה, כי זהו בבחינת "לועג לרש", כלומר: לעג למתים שהינם בבחינת 'רשים', באשר אינם חייבים בלימוד תורה, כמ"ש "במתים חפשי", שהמתים חופשיים מקיום המצוות.

ומה בנוגע ללימוד תורה, ואף תפילה ליד קברי צדיקים?

מסתבר, כי באוהל צדיק אמת, אין מניעה ללמוד תורה, כי על מקום אש שלהבת זה אין אומרים "במתים חופשי". וכך כותב בספר אורח משפט (בשם אביו הראשל"צ ה'חקרי לב' זצוק"ל): "באדם גדול וצדיק, לא אמרינן במתים חפשי, ואם כן ליכא לועג לרש".

הזוהר הקדוש שואל, הייתכן לעורר רחמים על קברי צדיקים, והרי התורה אסרה לדרוש אל המתים? ומתרץ הזוהר, כי האיסור הזה נאמר לגבי כאלה שבחייהם קרויים מתים, וזאת, לעומת צדיקים שגם בפטירתם נקראים חיים.

הגמרא (ב"ק טז, ב) מספרת כי אחרי פטירת חזקיהו המלך – "וכבוד עשו לו במותו, שהושיבו ישיבה על קברו", ופרש"י "תלמידים לעסוק שם בתורה". ואמנם יש שכתבו (התוספות שם) שמצד החשש של "לועג לרש", לא הייתה הישיבה על קברו ממש, אלא בריחוק של ארבע אמות; "ברם יש לומר, דעל קברו, היינו בסמוך ממש על קברו. ולא תקשי דהוי 'לועג לרש', דחזקיה כיוון שהיה צדיק גמור, וכמו שכתבו התוספות שהירבה תורה בישראל, על כן גם במותו נשאר חי ממש, וכמו רבינו הקדוש, ונשאר חייב במצוות, וממילא ליכא ביה לועג לרש, דבחזקיה לא נאמר 'במתים חפשי' מן המצוות, ולכן היו רשאים להושיב ישיבה על קברו ממש....והיינו משום שהיה צדיק, שנקרא חי ונתחייב במצוות, וזהו הכבוד שעשו לו, שהראו שהוא צדיק גמור" ('מלוה מלכה' להגר"נ גשטטנר זצ"ל). 

● ● ●
ונחתום  בדברי בעל ההילולא עצמו: "...ישנם כאלה שפוחדים שלאחרי ההסתלקות נעשה "במתים חפשי" אבל, האמת היא שלא על כולם נאמר "במתים חפשי", כמבואר בספר חסידים (לר"י החסיד) שצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתם אינם כשאר המתים, ככל אדם, )שהם חפשי מן המצוות), אלא גם לאחרי ההסתלקות יש להם כל החיובים כמו שהיו מקודם.

ועפ"ז יש לבאר מ"ש בגמרא שלאחרי הסתלקותו של רבינו הקדוש היה בא לביתו בכל ערב שבת לקידוש היום, ובספר חסידים מוסיף שהי' "פוטר את הרבים (בני הבית) ידי חובתן בקידוש היום", אף שמי שאינו מחויב בקידוש היום אינו יכול להוציא ידי חובה את החייבים,  כיוון שרבינו הקדוש אינו בכלל שאר המתים שהם חפשי מן המצוות, אלא יש עליו החיוב דקידוש היום (וכל שאר החיובים) כמקודם.

ועפ"ז מובן גם הסיפור שמובא ב'עמק המלך' שצירפו את אברהם אבינו כעשירי למניין – כיון שאינו בכלל שאר המתים שהם חפשי מן המצוות.

וההסברה בזה – שאצל נשמות כלליות, אשר, כל עניינם במשך כל ימי חייהם היה שמסרו עצמם לגמרי עבור תלמידיהם ומקושריהם וכלל ישראל, אין שום סיבה צדדית שתוכל להפרידם מעניינם העיקרי, כך, שגם עכשיו לא ייפרדו מעל צאן מרעיתם ,תורה ומצוות שנמצאים בעלמא דין וחייבים בכל עניני התורה ומצוות – לעזור ולסייע להם בכל ענייניהם, כאמור, לפטור את הרבים, ולא שייך אצלם הענין ד"חפשי", אלא הם חייבים בכל העניינים כמקודם, ......ואדרבה ביתר שאת - כיון שנתבטלו הגבלות הגוף".

* * * *

היה מי שעשה חשבון, שבמשך שנות נשיאותו השמיע הרבי דא"ח במשך 11,000 (במילים: אחד עשר אלף) שעות!

כאמור, כיום כשהתקיים ביום ג' תמוז לפני כ' שנים "שמש בגבעון דום"  "מתבטלות הגבלות הגוף" - "וקול השופר הולך וחזק" גם עתה באמצעות רוחו אשר בקרבנו - הלא המה אין סוף כתביו; שיחותיו, מאמריו, איגרותיו הקדושים, הוראותיו והנהגותיו הנלמדים והנהגים על ידי "זרעו בחיים" רבבות אלפי ישראל,  באופן דמוסיף והולך עד כי יבא שילה ועד בכלל.

(מתפרסם ב'שעה טובה')