א' המשפיעים

אנחנו עומדים לפני ג' תמוז, יום שמציין 20 שנה לג' תמוז ה'תשנ"ד. לכאורה הדבר המתבקש ביותר , הוא לעשות חשבון הנפש.

עשו כל אשר ביכלתכם. לפני 23 שנים כ"ח ניסן ה'תנש"א, דיבר הרבי שיחה מעוררת מאוד ואמר לנו "הדבר היחידי שיכולני לעשות למסור הענין אליכם : "עשו כל אשר ביכולתכם – ענינים שהם באופן של אורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון - להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש".

מי שזוכר את רעידת האדמה שהתחוללה אז אצלנו, זוכר איך אימצו את המוח להבין מה הרבי מתכוון?

היו כאלו שחשבו שצריך לצאת למבצעים כל היום, היו כאלו שחשבו שצריך לצעוק עד מתי כל היום, וכו' וכו' והיו כאלו שחשבו שצריך ללכת לרבי ולומר לו שהוא זה שחייב להביא את הגאולה.

לפעמים להגיע לפירוש הכי פשוט, לוקח הרבה זמן. גלות פנימי בעבודת ה'. אם נתבונן בקטע קודם של השיחה, שבה הרבי אומר: "מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו וכו' לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראי', שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר, גלות פנימי בעבודת ה'.

מה הפי' גלות פנימי בעבודת ה'? הפירוש היחיד לגלות פנימי בעבודת ה' הוא: מצב רוחני לא טוב, ולכן הנשמה נמצאת בגלות של הגוף, כי הנשמה שהיא נפש האלוקית רוצה לעשות את רצון ה', וכשהנפש הבהמית שולטת, והיהודי עושה מה שהיא רוצה, אזי נפש האלוקית בגלות.  הרבי אמר לנו בהתוועדות של קבלת הנשיאות "נישט לייגן קיין פייגלאך אין בוזעם" פירוש: שלא תחיו באשליות, שהרבי יעשה בשבילכם את העבודה, להפוך את שטות של נפש הבהמית לשטות דקדושה. אלא עלינו מוטל לעבוד ולהפוך את השטות של נפש הבהמית, לשטות דקדושה.

איך עושים את זה?

פשוט עבודה יומיומית. עבודת ה': לעשות את מצוות ה', ולהזהר מעבירות, ובנוסף לכך לבצע את שליחות נשיא הדור להפיץ יהדות ולדאוג שעוד יהודי יעשה את העבודה היומיומית.

לכאורה מאז תחילת הנשיאות של הרבי ועד כ"ח ניסן ה' תנש"א, נעשו אלפי פעולות בשליחות הרבי, הוקמו הרבה מוסדות, קירבו אלפי יהודים לתורה ומצוות.
אם כן מדוע הרבי זועק שיש גלות פנימי בעבודת ה'?

כנראה שפספסנו משהו!

אם נרצה לבדוק את עצמנו באמת. מבלי לטייח. נראה מיד מה פספסנו.

ישנו מאמר ידוע ד"ה ונחה ה' תשכ"ה "קונטרס אחרון של פסח ה'תשמ"ז" בסוף אות ב' "בפרט בדרא דעקבתא דמשיחא וכו' רק לעמוד חזק שלא לנטות ח"ו מהשולחן ערוך אפי' כקוצו של יו"ד, עבודה בדרך נצחון ומסירות נפש למעלה מהטבע"
זאת אומרת שלפני ביאת משיח נוגע מאוד דיוק בקיום השולחן ערוך.

הרי כוונת הרבי היא לא על שבת ותפילין שעליהם ב"ה אין אנו צריכים מסירות נפש.
אבל יש דברים שגם אצלנו צריך עליהם מסירות נפש.

בדורנו יש כמה דברים, שרואים, שהנפש הבהמית מתגברת מאוד. ודווקא בדברים אלו, אנחנו משוכנעים שזה לא כ"כ ענין שלנו.

בראש שלנו מונח, ששמירת הלשון, שייך לתנועת המוסר. שמירת עיניים וצניעות, למאה שערים. זהירות מביטול תורה, זה שייך למתנגדים. מה שכתוב בחז"ל שאם יסורין באים על אדם הוא צריך לפשפש במעשיו, זה שייך לסיפורי צדיקים, ובאמת, כל הדברים האלו שהזכרנו, הם דברים, שעל פי תורת החסידות, הם הרבה יותר חמורים, מאשר על פי נגלה.

זהירות מלשון הרע כלול במצות אהבת ישראל. ציטוט קצר מאגרת הקודש סוף סי' כ"ב "על כן אהוביי נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם וכו' ואם תעלה יהדפנה וכו' וכמו מחשבת עבודה זרה ממש. כי גדולה לשון הרע כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים". זאת אומרת שההולכים בדרך החסידות, צריכים להחמיר אפי' במחשבה של לשון הרע.

בענין הצניעות, יצא לא מכבר ספר בשם ו"הצנע לכת" מתורתו של הרבי, ושם יתבאר עד כמה, הרבי מחמיד בענין זה.

לימוד התורה, זהו המצוה שמקיפה את היהודי בכל זמן פנוי. ומי שרק יעיין קצת, בהלכות תלמוד תורה לאדמוה"ז, ובספר התניא, באגרות קודש של הרבי יראה, כמה חשובה מצוה זו, עד כמה היא המביאה את כל הטוב בגשמיוח ורוחניות, ואין להאריך בדבר הפשוט. ורק נביא ציטוט קצר משולחן ערוך אדמוה"ז הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה ו' וזה לשונו "וגם המתפרנס ממעשה ידיו וכו' לא הותר לו מן התורה אלא לעסוק וכו' שהם צורך פרנסתו. אבל לא בדברים בטלים הן לדבר והן לשמוע ואפי' הולך וכו' ושנים שמהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף באש".

ואם מישהו מאיתנו, נופל באחד הדברים האלו, הוא נמצא בגלות פנימי בעבודת ה'. וצריך לעבוד עם עצמנו עד שנשנה את ההרגלים שלנו ונביא את משיח.

לצערנו לא שומעים שבהתוועדות ידברו על דברים אלו. נכנסנו למצב כזה, שזה לגיטימי לדבר בכללות: התקשרות, הוספה בתורה ומצוות, הוספה באהבת ישראל, אבל כשיורדים לפרטים, כדי שזה יגיע לפועל, פתאום זה לא נשמע חבד"י מספיק. הרי חב"ד תובעת פנימיות, זאת אומרת שהאמונה תפעל על כל הפרטים של היהודי.

דבר על אידישקייט

זה מזכיר סיפור שמספרים שפעם הגיע רב לבית הכנסת בארה"ב, הוא התייעץ עם ראשי הקהילה מה כדאי לדבר אתם, ואז הוא מתחיל להציע, אולי על שמירת שבת? אומרים לו "זה לא מתאים" כי הרבה כאן באים עם הרכב לבית הכנסת לשבת. אז אולי על כשרות? עונים לו "זה לא מתאים" כי הקהל ברובו לא מקפיד על זה. הוא שואל אולי על חינוך כשר, אומרים לו מה פתאום, הילדים הולכים לבית ספר העממי, אז על מה אדבר? עונים לו דבר על "אידשקייט"= יהדות.

במילים אחרות דבר על משהו לא מחייב, דבר על סימליות, על היסטוריה, לא משנה מה, העיקר לא משהו שיחייב את הקהל.

בשביל לצאת מהגלות פנימי, אנחנו צריכים להתגבר, ולהתחיל לעבוד עם עצמינו, בדיוק בדברים הבעייתיים, שצריכים תיקון אצלינו. כשהרבי מבקש "עשו כל אשר ביכולתכם" בוא נעשה מה שביכולתינו.

איך צועקים באמת?

הרבי מדבר באותה שיחה של כ"ח ניסן "שגם כשצועקים עד מתי אין זה באמת רק מפני הציווי ואם היו צועקים באמת משיח מזמן כבר היה מגיע".

מה הפירוש לצעוק באמת? להתכוון ברצינות! איך מתחילים להיות רציניים? מה חסר ברצינות שלנו? לכאורה אפשר להסביר את זה מהמצב בשטח!

לפעמים אנו רואים, אדם שמוערך כאדם חסידי בדרך כלל, ויכול לעבור על הלבנת פנים מבלי להרגיש, ולפעמים זה לבוש באיצטלא חסידית.

או יהודי חסידי שנראה שאצלו "ביטול תורה" אינו חמור, ומעביר זמנו בדברים של מה בכך.

לפעמים אנחנו רואים משפחה חסידית מאוד שלא נשמרים אצלם כללי צניעות ברורים שכתובים בשולחן ערוך.

והרי מבואר בתניא שכל הלכה שנפסקה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה. זאת אומרת כשנפסק הלכה בשולחן ערוך, ואני לא מקיים את זה, אני מורד בהקב"ה.

מדוע אין חיבור בין החסיד למעשה בפועל?

כשמתבוננים לעומק קצת רואים שהסיבה היא שחסר לנו הידיעה הברורה, שאלוקות זה דבר ריאלי, זה מציאותי בחיים של היום יום. שאם אני צריך משהו, אני יודע שאני צריך לכוון על זה בתפילה. ואם משהו לא הולך, אני צריך לבדוק אולי משהו אצלי לא בסדר. כך למדו אותנו חז"ל, וכך חינך אותנו הרבי.

אנחנו נמצאים ליד החסידות, לומדים חסידות, משתתפים בהתוועדות, אבל זה לא מתחבר לנו למציאות היומיומית.

אני יכול ללמוד בתניא את הביאור של אדמו"ר הזקן על "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" ותוכנו: שברגע שמישהו הזיק לי אני צריך לדעת "כי ה' אמר לו קלל" והוא לא הסיבה לנזק. ולכן אם אני כועס זה מראה ששכחתי שה' קיים, וכאן הדמיון בין כעס לעבודה זרה. וכמה דקות אחר כך ח"ו מישהו הרגיז אותי ואני כועס עליו, וחושב בליבי שבגללו אני סובל עכשיו.

בשביל להבין את זה טוב, נקח דוגמא קיצונית מאדם שעדיין לא שומר תורה ומצוות והוא מתחיל להתקרב, והוא מאמין בה' רואה השגחה פרטית ומתרגש מזה. ואז אתה שואל אותו. מה עם לסגור את העסק בשבת? והוא עונה לך תראה: הכל טוב ויפה, אבל חלק גדול מהרווחים הם בשבת, איך אני יכול לעשות את זה.

מאיפה זה נובע אצלו? כי הוא לא רואה את הקב"ה בצורה ריאלית קשור לעולם. אם הוא יראה את הקב"ה כדבר ריאלי, הוא יבין שבשביל הקשר עם הבוס שווה לוותר גם על רווחים. כי הקשר עם הבוס יוליד לך רווחים יותר כדאיים.

אמנם זו לא דרגא גבוהה כ"כ, אבל זהו מינימום של התחלה של קשר עם הקב"ה.
מי שלוקח ברצינות את ה' גם יקח ברצינות את הרבי!

הבסיס להתחלה של לימוד חסידות, הליכה בדרכיה, והתקשרות לרבי בצורה רצינית, הוא עצם זה שאני לוקח את הקב"ה ברצינות.

אצל חסידים לא מקובל לדבר הרבה מענין שכר ועונש, כי רוצים לחנך ולחיות עם הטוב של אלוקות והתורה, ולאו דוקא של השכר.

אבל אם נתבונן במכתבים של הרבי, הרבי השתמש במונחים האלו הרבה מבלי להשתמש בשמות "שכר ועונש".

למשל: זוג שעוד לא זכה בפרי בטן היו פעמים שהרבי התעניין אם לא היה פגיעה בבן או בת ישראל בזמן השידוך.

כשהיה בעי' של בריאות התעניין הרבי בקשר לכשרות המזון.

עוד דוגמא במכתב של הרבי אגרות קודש כרך ט"ז ע' ר"ג. הרבי מעיר את תשומת לבם של משפחה שהתגוררה באיזור ששם היה מופרך שאשה תנהג ברכב מפני הצניעות, וקנו רכב שהתפרסם שהרכב שייך לאשה, וקרה להם מקרה מצער, והרבי תלה את זה, בעובדא שהם עברו על מנהגי המקום.

ועוד כהנה רבות.

הרבי מראה לנו דרך הנהגה של יראת שמים שאם משהו בחיים לא מסתדר, דבר ראשון שיהודי חסידי צריך לעשות זה לשאול את עצמו, אולי יש משהו שאני לא בסדר, בין אדם למקום או בין אדם לחבירו, ואם מוצאים משהו צריך לעשות תשובה, ואם זה בין אדם לחבירו, צריך לפייס את החבר, וכדאי כל מאמץ להשקיע בזה, כי בזה תלוי הענין שלא מסתדר לו.

ברגע שמתנהג בצורה כזאת, זה אומר: שהוא יודע שהקב"ה מנהיג את העולם, זה דבר פשוט אצלו, והוא לוקח את זה ברצינות. ואז ההתקשרות שלו לרבי מקבל חיות פנימי. כי הוא מתחיל להפנים גם מהו ענין רבי, רבי הוא בטל לאלוקות, ואין לו רצון משלו, וכל מה שהרבי עושה ואמר ומצווה, זהו רצון ה'.

כל הענין של רבי הוא כי יש הקב"ה בעולם, אם הקב"ה לא מונח אצלו בפשטות, אין כל סיכוי שהרבי יהיה אצלו משהו רציני. לכל היותר הרבי יהיה אצלו סמל לגאוות יחידה.

ולכן אפשר לראות יהודי שצועק רעבע רעבע, וכשאתה מתקרב אליו אתה רואה שהוא לא מתכוון ברצינות.

ובזה אפשר להבין, מה שהרבי אומר בהמשך השיחה: שגם כשצועקים עד מתי אין מתכוונים באמת רק מפני הציווי, וגם מה שאמר הרבי בהמשך: שהייתכן שזה בסדר אצלינו שהערב לא יבוא משיח וכו', כי אם הקשר שלנו עם הקב"ה לא רציני, וזה לא חלק מהיום יום שלך, איך ובשביל מה נרצה משיח?

אם נתחבר להקב"ה, נתעסק בעבודת ה', ננסה להתגבר על נפש הבהמית, ולשנות את ההרגלים, אז נראה שיש הרבה עבודה, נבחין שיש העלמות והסתרים, ואז נצעק להקב"ה עד מתי באמת, ולא מפני הציווי, כי זה יהיה אכפת לנו.

לחיים לחיים! שנזכה להפנים את הדברים, להתחיל להתבונן קצת, להחליט החלטות בסיסיות של תורה ומצוות. ואז נזכה להיות מקושרים אמיתיים לרבי שתורה ומצוות, הם כל עניניו וחייו ועבודתו, ויהיה זה הכנה מתאימה ליום הגדול ג' תמוז לקבל את ההשפעות ולהתקשר באילנא דחיי.