מערכת COL
|
יום כ"ו סיון ה׳תשע״ד
24.06.2014
אין כל מקום "לטשטש" או להעלים ולהחביא את "יום ההילולא"
"יום ההילולא ג' תמוז". יש המתייחסים ליום הזה כ"יום הגדול והנורא", או לחילופין "יום רבינו", או בפשטות כלשון השגור בפי אנ"ש "ג' תמוז". ולא היא. לא מבחירתנו אירע מה שאירע ביום הזה, ולא בחרנו בתאריך זה. זהו גם "יום הגדול" וגם "יום רבינו", אבל לכל לראש ועיקר עניינו זהו יום ההילולא ● אין כל מקום "לטשטש" או להעלים ולהחביא את "יום ההילולא" באירועים, בפרסומים, בכרוזים וכדומה הנערכים ברחבי תבל בקשר עם יום זה. זהו היום, וזה משמעו ● לקראת ג' תמוז, אנו מגישים את מאמרו המיוחד של הרב זושא וולף שפורסם בשבועון חב"ד - 'כפר חב"ד' לפני שבועיים ג' תמוז יום ההילולא
הרב זושא וולף
עם הרבי במדריד
כבר בשעות הצהריים של שבת פרשת קורח, ב' תמוז תשנ"ד, מפלס החרדה עלה. השמועות שיצאו מהקומה השביעית בבית הרפואה "בית ישראל" והגיעו אל מאות התמימים ואנ"ש שעשו את בית הרפואה לביתם השני מאז כ"ז אדר תשנ"ד, סיפרו כי המצב מתדרדר והולך. "די סיטואיישן איז קריטיקל".
במשך כל שעות הצהריים והלילה לא פסקו התפילות והתחנונים מפי כל הציבור, בתחנונים לפני בורא עולם שיחוס וירחם על עם ישראל ועל עדת חסידי חב"ד.
החל ממוצאי השבת, שהיתי יחד עם עוד מספר תמימים, אשר מסדרונות בית הרפואה ומבואיו היו נהירים להם, באחד החדרים הסמוכים בקומה השביעית שהועמדו לרשות המזכירים ומשמשיהם, כאשר אנו אומרים תהילים בסערת נפש, ואזנינו ועינינו עוקבות בחרדה גוברת והולכת אחר המאמצים הכבירים הנעשים מרחק מטרים ספורים מאתנו, בקצה המסדרון.
בשעה אחת וחמישים לפנות בוקר צפצפו הביפרים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ברוך דיין האמת". אימה חשיכה גדולה נופלת עליו ---
מתוך החושך הענן והערפל, התקשרתי לבית הורי שיחיו בנחלת הר חב"ד. אבי מורי שי', שעמד רגע לפני צאתו את הבית לעבודתו בכפר חב"ד, ענה לשיחת הטלפון. חזרתי באוזניו את המילים הספורות ששוגרו בהודעה. גם תגובתו של אבי, חסיד שאין לו בעולמו אלא הרבי, נחקקה בליבי לכל חיי.
*
עשרים שנה. תשנ"ד – תשע"ד. הדו-שיח בין אנ"ש בימים אלו נפתח לרוב, "נו, עשרים שנה, האפשר להאמין? מה יהיה, מה עושים?". ולא היא. המופרכות, הבלתי-אפשריות, של יום אחד, של רגע אחד ללא נשיא הדור בגוף גשמי כאן למטה, אינה פחותה מן המופרכות והזעקה של חסרון ותהום פעור בן עשרים שנה.
ה'חידוש' של 'עשרים שנה', אם ניתן להגדיר זאת כך, הוא במידה רבה, למעליותא. כמי שזכה להיות על הציון הקדוש ביום ההילולא ג' תמוז ובימים הסמוכים לו, בכל ימי ההילולא עד עתה, ניתן לעמוד על העובדה הבאה: באם בשבת הסמוכה ליום ההילולא הראשון, תשנ"ה, כל קהל אנ"ש והתמימים ששהו בד' אמות הרבי היו עדים לאשכבתא דרבי בעצמם, הרי שלעומת זאת, בשבת הסמוכה ליום ההילולא אשתקד, מתוך האלפים ששהו ב"בית אהלי חב"ד ליובאוויטש", הרוב המוחלט של התמימים נולדו לאחר ג' תמוז תשנ"ד, וגם רוב אנ"ש ששבתו במקום לא חוו את אותו יום נורא שבו "שמש בגבעון דום".
בעוד שב"שבת ג' תמוז" של שנות הנו"ן, התכנים והדיבורים בהתוועדויות השבת היו חדורים בדברי געגועים, ראשי ווותיקי השלוחים בארה"ב נתנו את הטון בשבתות אלו, וההתוועדויות היו מתוך בכי וסערת נפש - הרי ש"שבת ג' תמוז" אשתקד הסתיים בריקוד סוער של אמונה לוהטת, תקווה ובטחון, שנמשכה כשעתיים לאחר צאת השבת, כאשר קבוצות של מקורבים טריים מצרפת וכן קבוצות של חסידי פולין לבושי שיראין נתנו במידה רבה את האווירה בשבת זו.
ב'ליל שישי' האחרון השתתפתי בסעודת 'ווארט' שנערכה בכפר חב"ד לאחד מבחירי התמימים שבא בקשרי השידוכין עב"ג. כמה עשיריות תמימים חברי החתן, רובם ככולם בני עשרים ילידי שנת תשנ"ד, ישבו והתוועדו עד לפנות בוקר באווירה חסידית נפלאה, בחיות ובחמימות. ראיתי אותם, שמעתי את שיחם ושיגם החסידי, את האהבה והגעגועים האין-סופיים לרבי שהם לא ראו מימיהם, והרהרתי לעצמי: זהו ה"עשרים שנה" של ג' תמוז.
*
באחת ההתוועדויות בכינוס השלוחים השנה, התבטא השליח הרב שבתי סלבטיצקי, על יסוד דברי חז"ל "בן עשרים למכור בנכסי אביו" – אשר בשנת העשרים להסתלקות, הנה "למכור בנכסי אביו", העניינים שעד עתה היו מכוסים, נסתרים ונעלים מאתנו, "נכסי", באים בגילוי, ומקבלים מהרבי כוחות מחודשים להמשך העבודה המוטלת עלינו.
לאחרונה התפרסם המענה המופלא הבא מהרבי שלא היה ידוע עד כה, אל השליח במדריד הרב יצחק גולדשטיין.
בחודש אלול תשמ"ב, לאחר מספר שנים שהוא שהה במקום שליחותו במדריד בירת ספרד, כתב הרב גולדשטיין לרבי כי הוא מבקש את הסכמתו הק' לשהות במחיצת הרבי בחודש החגים של שנת תשמ"ג. "מיר ווילען זיין ביים רבי שליט"א אנא", התחנן הרב גולדשטיין במכתבו.
על כך הרבי השיבו בכתב יד קדשו: "הבעל שם טוב אומר, כשיהודי חושב על דבר מדריד הוא נמצא במדריד".
אתה אכן חפץ להיות עמי במחיצתי בחודש השביעי, וזה דבר רצוי ונכון. אולם הרי אינך מבקש לבוא כדי להיות במחיצת בשר ודם, אלא כדי לקבל מהרוחניות, מהקדושה ומהאלוקות שהרבי משפיע לחסידים; ובכן, כותב הרבי, אתה רוצה את הרוחניות שלי – את הרוחניות שלי תקבל במקום שליחותך, כי אני 'נמצא במדריד'. לצורך ההשפעות הרוחניות שאני חפץ להעניק לך, ושאתה מבקש לקבל ממני – אני נמצא אתך ממש, במקום שליחותך, במדריד.
הרבי משפיע לחסידים שפע רוחני אין סופי. השפעות אלו אינם מוגבלות בהגבלות גשמיות. לא בהגבלה של מקום גשמי, ובמילא גם לא בהגבלה של גוף גשמי. כאשר ממלאים את רצונו של הרבי אזי הוא "נמצא במדריד". למרות שבאותה עת בגוף גשמי הרבי היה בבית חיינו, הנה האמת היא שהוא "נמצא במדריד" ומעניק לשליח – ולכל שליח במקום שליחותו באשר הוא - את כל ההשפעות הרוחניות שהוא מבקש.
כאשר ממלאים את רצונו הקדוש, בלימוד תורתו, בהליכה למבצעים, ובהתקשרות אמיתית במילוי הוראותיו, אזי כשם שהרבי "נמצא במדריד" כך הוא 'נמצא' אצל כל אחד ואחד ומעניק לו מהשפעותיו. כך כאשר ראינו אותו בגוף גשמי בימי האור של תש"י – תשנ"ד, וכך הוא 'נמצא במדריד' של תשנ"ד – תשע"ד.
*
"יום ההילולא ג' תמוז". יש המתייחסים ליום הזה כ"יום הגדול והנורא", או לחילופין "יום רבינו", או בפשטות כלשון השגור בפי אנ"ש "ג' תמוז". ולא היא. לא מבחירתנו אירע מה שאירע ביום הזה, ולא בחרנו בתאריך זה. זהו גם "יום הגדול" וגם "יום רבינו", אבל לכל לראש ועיקר עניינו זהו יום ההילולא.
אין כל מקום "לטשטש" או להעלים ולהחביא את "יום ההילולא" באירועים, בפרסומים, בכרוזים וכדומה הנערכים ברחבי תבל בקשר עם יום זה. זהו היום, וזה משמעו.
עובדה מוכחת היא, מתוך הנסיון של עשרים השנים שעברו, אשר הדרך היחידה כיום להתקשרות אמיתית אל הרבי, ולחנך את הדור הבא בדרך הישרה אשר הורנו מדרכיו, היא לא מתוך העלמת והבלעת יום ההילולא, ובוודאי לא מתוך העלמת משמעות ההסתלקות, וההשתטחות על הציון הק'. ויוכיחו זאת פעולותיהם הכבירות של "וועד תלמידי התמימים העולמי", וכן ארגון ה"פנסאים" בארץ הקודש, אשר נוטלים חלק מכריע בחינוכם החסידי של דור העתיד של ילדי אנ"ש באה"ק ושל תלמידי התמימים ברחבי תבל, מתוך התארים הנכונים והמתחייבים על רבינו, ומתוך המשמעות המלאה של יום זה. ודווקא משום כך זוכים ארגונים ופעולות אלו להצלחה חינוכית מוכחת, ולהשפעה חסידית אמיתית הולכת וגוברת.
וכן גם באשר לפרסומים ולאירועים בתוך קהל אנ"ש, בו נקראים אנ"ש להשתתף בכנס המרכזי באה"ק לקראת יום ההילולא, שיתקיים בעוד שבועיים בכ"ח סיון, בהשתתפות כל קהל אנ"ש חסידי חב"ד באה"ק.
אירועים הנערכים בקשר עם יום זה, או פרסומים שונים שמתפרסמים אודות היום, תוך העלמת והבלעת עניינו העיקרי כיום הילולא, הרי זה ממש כאותו אחד שבא לדבר אודות "אידישקייט", מבלי לדבר אודות תורה ומצוות... אין זו 'התקשרות' אלא ההיפך הגמור.
עם זאת, כבר נקבע בפי ציבור החסידים, מסיבות כאלו ואחרות, ההתייחסות לתאריך זה כ'ג' תמוז'. באחד מספרי אדמו"רי פולין, מובא רעיון נפלא בנוגע לשמות התעניות, אשר ממנו ניתן ללמוד ולהפיק לקח גם למשמעות תאריך זה.
במסורת עם ישראל נקבע אשר שמות שלושת התעניות הקשורות עם חורבן בית המקדש, הם 'עשרה בטבת', 'שבעה עשר בתמוז', ו'תשעה באב'. ולכאורה הדבר תמוה מאוד. הלא קביעת שמות התעניות על שם התאריך ולא על שם המאורע, הנו דבר ללא משמעות. ציון התאריך עצמו לא מבטא מאומה ביחס למאורע שאירע בו. ואם כן, היה ראוי לקרוא את שמות התעניות על שם המאורע שאירע בו, התחלת המצור על ירושלים (במקום 'עשרה בטבת'), הובקעה העיר (במקום 'י"ז בתמוז'), וחורבן הבית (במקום 'תשעה באב')?
הסביר אותו צדיק בטעם הדבר, כיוון שמובטחים אנו ש"ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה", הנה באם ייקרא התענית על שם המאורע, הרי כאשר משיח יגיע ויום זה ייהפך ליום בעל משמעות חיובית, יהיה צורך לשנות את השם של כל אחד מימי תעניות אלו; אולם כאשר מכנים את התענית רק בתאריך, כלומר בשם "נייטרלי", אזי בזמן הגלות והחורבן שם זה הנו בעל משמעות שלילית, אולם כאשר ייהפך בקרוב ממש לששון ולשמחה, יום זה ושם היום עצמו יבטאו שמחה הכי גדולה!...
על דרך זה ניתן לומר גם באשר להתייחסות שנקבעה בפי העם ליום זה כ'ג' תמוז': כעת, כאשר "לרגע קטון עזבתיך", ג' תמוז ענינו יום של חורבן והסתלקותן של צדיקים שקשה כשריפת בית אלוקינו; אולם כאשר ייהפך יום זה לששון ולשמחה בקרוב ממש – אזי ג' תמוז ייהפך ליום של שמחה הכי גדולה!...
*
הגאון החסיד הרב שלמה יוסף זווין ז"ל, התגורר בשכונת גאולה בירושלים, והיה מתפלל בבית הכנסת חב"ד במאה שערים. באחת השבתות בראשית שנות הלמ"ד, התארח בבית הכנסת אחד מהשלוחים הוותיקים מארצות הברית והתוועד עם הציבור.
לאחר מכן התבטא הרב זווין אשר בתחילת מסכת קידושין מובא, "האיש מקדש בו ובשלוחו. השתא בשלוחו, בו מיבעיא"? והסביר זאת הרב זווין בצחות חסידית: 'האיש' - הכוונה ל"האיש משה", משה שבדור, הרבי נשיא הדור. 'האיש מקדש' – הרבי 'מקדש', מעלה ומרומם את כל אנשי הדור. הכיצד? 'בו ובשלוחו' - הרבי מקדש את בני ישראל אם באופן ישיר, אם על ידי השלוחים ועל ידי פעולותיו ברחבי תבל. 'השתא בשלוחו' – בהתוועדות זו אנחנו מתקדשים על ידי 'שלוחו' של הרבי; אך האמת היא אשר 'בו מיבעיא' – השאיפה והדרישה שלנו צריכה להיות 'בו מיבעיא', רוצים להתעלות ולהתקדש ישירות מהרבי, שלא על ידי ממוצעים!...
אף כיום בעמדנו ימים אחדים לפני עשרים שנה ליום ההילולא ג' תמוז ייהפך לששון ולשמחה, אנו יודעים בוודאות מוחלטת ובאמונה פשוטה אשר 'האיש מקדש'. נשיא הדור ממשיך מברכותיו הקדושות ומשפיע לכל אחד מאנשי הדור בגשמיות וברוחניות; אבל 'השתא בשלוחו' – כיום איננו זוכים לראות את הרבי ואנחנו יודעים שאנו מקבלים את כל ההשפעות בגלל "שלוחו", על ידי "שלוחו של אדם כמותו" ועל ידי כך שכל חסיד באשר הוא עסוק במילוי שליחותו האישית, במילוי ההוראות ובהליכה בדרך הישרה אשר הורנו בדרכיו ונלכה באורחותיו.
ועם זאת ולמרות זאת - 'בו מיבעיא'! הדרישה והתחינה של כל חסיד באשר הוא, איננו מסתפקים בהשפעות הללו אשר הוא "נמצא במדריד", אלא 'בו מיבעיא' - רצוננו וזעקתנו ותחינתנו לראות את מלכנו, מלך ביופיו תחזינה עינינו!
עם הרבי במדריד
כבר בשעות הצהריים של שבת פרשת קורח, ב' תמוז תשנ"ד, מפלס החרדה עלה. השמועות שיצאו מהקומה השביעית בבית הרפואה "בית ישראל" והגיעו אל מאות התמימים ואנ"ש שעשו את בית הרפואה לביתם השני מאז כ"ז אדר תשנ"ד, סיפרו כי המצב מתדרדר והולך. "די סיטואיישן איז קריטיקל".
במשך כל שעות הצהריים והלילה לא פסקו התפילות והתחנונים מפי כל הציבור, בתחנונים לפני בורא עולם שיחוס וירחם על עם ישראל ועל עדת חסידי חב"ד.
החל ממוצאי השבת, שהיתי יחד עם עוד מספר תמימים, אשר מסדרונות בית הרפואה ומבואיו היו נהירים להם, באחד החדרים הסמוכים בקומה השביעית שהועמדו לרשות המזכירים ומשמשיהם, כאשר אנו אומרים תהילים בסערת נפש, ואזנינו ועינינו עוקבות בחרדה גוברת והולכת אחר המאמצים הכבירים הנעשים מרחק מטרים ספורים מאתנו, בקצה המסדרון.
בשעה אחת וחמישים לפנות בוקר צפצפו הביפרים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ברוך דיין האמת". אימה חשיכה גדולה נופלת עליו ---
מתוך החושך הענן והערפל, התקשרתי לבית הורי שיחיו בנחלת הר חב"ד. אבי מורי שי', שעמד רגע לפני צאתו את הבית לעבודתו בכפר חב"ד, ענה לשיחת הטלפון. חזרתי באוזניו את המילים הספורות ששוגרו בהודעה. גם תגובתו של אבי, חסיד שאין לו בעולמו אלא הרבי, נחקקה בליבי לכל חיי.
*
עשרים שנה. תשנ"ד – תשע"ד. הדו-שיח בין אנ"ש בימים אלו נפתח לרוב, "נו, עשרים שנה, האפשר להאמין? מה יהיה, מה עושים?". ולא היא. המופרכות, הבלתי-אפשריות, של יום אחד, של רגע אחד ללא נשיא הדור בגוף גשמי כאן למטה, אינה פחותה מן המופרכות והזעקה של חסרון ותהום פעור בן עשרים שנה.
ה'חידוש' של 'עשרים שנה', אם ניתן להגדיר זאת כך, הוא במידה רבה, למעליותא. כמי שזכה להיות על הציון הקדוש ביום ההילולא ג' תמוז ובימים הסמוכים לו, בכל ימי ההילולא עד עתה, ניתן לעמוד על העובדה הבאה: באם בשבת הסמוכה ליום ההילולא הראשון, תשנ"ה, כל קהל אנ"ש והתמימים ששהו בד' אמות הרבי היו עדים לאשכבתא דרבי בעצמם, הרי שלעומת זאת, בשבת הסמוכה ליום ההילולא אשתקד, מתוך האלפים ששהו ב"בית אהלי חב"ד ליובאוויטש", הרוב המוחלט של התמימים נולדו לאחר ג' תמוז תשנ"ד, וגם רוב אנ"ש ששבתו במקום לא חוו את אותו יום נורא שבו "שמש בגבעון דום".
בעוד שב"שבת ג' תמוז" של שנות הנו"ן, התכנים והדיבורים בהתוועדויות השבת היו חדורים בדברי געגועים, ראשי ווותיקי השלוחים בארה"ב נתנו את הטון בשבתות אלו, וההתוועדויות היו מתוך בכי וסערת נפש - הרי ש"שבת ג' תמוז" אשתקד הסתיים בריקוד סוער של אמונה לוהטת, תקווה ובטחון, שנמשכה כשעתיים לאחר צאת השבת, כאשר קבוצות של מקורבים טריים מצרפת וכן קבוצות של חסידי פולין לבושי שיראין נתנו במידה רבה את האווירה בשבת זו.
ב'ליל שישי' האחרון השתתפתי בסעודת 'ווארט' שנערכה בכפר חב"ד לאחד מבחירי התמימים שבא בקשרי השידוכין עב"ג. כמה עשיריות תמימים חברי החתן, רובם ככולם בני עשרים ילידי שנת תשנ"ד, ישבו והתוועדו עד לפנות בוקר באווירה חסידית נפלאה, בחיות ובחמימות. ראיתי אותם, שמעתי את שיחם ושיגם החסידי, את האהבה והגעגועים האין-סופיים לרבי שהם לא ראו מימיהם, והרהרתי לעצמי: זהו ה"עשרים שנה" של ג' תמוז.
*
באחת ההתוועדויות בכינוס השלוחים השנה, התבטא השליח הרב שבתי סלבטיצקי, על יסוד דברי חז"ל "בן עשרים למכור בנכסי אביו" – אשר בשנת העשרים להסתלקות, הנה "למכור בנכסי אביו", העניינים שעד עתה היו מכוסים, נסתרים ונעלים מאתנו, "נכסי", באים בגילוי, ומקבלים מהרבי כוחות מחודשים להמשך העבודה המוטלת עלינו.
לאחרונה התפרסם המענה המופלא הבא מהרבי שלא היה ידוע עד כה, אל השליח במדריד הרב יצחק גולדשטיין.
בחודש אלול תשמ"ב, לאחר מספר שנים שהוא שהה במקום שליחותו במדריד בירת ספרד, כתב הרב גולדשטיין לרבי כי הוא מבקש את הסכמתו הק' לשהות במחיצת הרבי בחודש החגים של שנת תשמ"ג. "מיר ווילען זיין ביים רבי שליט"א אנא", התחנן הרב גולדשטיין במכתבו.
על כך הרבי השיבו בכתב יד קדשו: "הבעל שם טוב אומר, כשיהודי חושב על דבר מדריד הוא נמצא במדריד".
אתה אכן חפץ להיות עמי במחיצתי בחודש השביעי, וזה דבר רצוי ונכון. אולם הרי אינך מבקש לבוא כדי להיות במחיצת בשר ודם, אלא כדי לקבל מהרוחניות, מהקדושה ומהאלוקות שהרבי משפיע לחסידים; ובכן, כותב הרבי, אתה רוצה את הרוחניות שלי – את הרוחניות שלי תקבל במקום שליחותך, כי אני 'נמצא במדריד'. לצורך ההשפעות הרוחניות שאני חפץ להעניק לך, ושאתה מבקש לקבל ממני – אני נמצא אתך ממש, במקום שליחותך, במדריד.
הרבי משפיע לחסידים שפע רוחני אין סופי. השפעות אלו אינם מוגבלות בהגבלות גשמיות. לא בהגבלה של מקום גשמי, ובמילא גם לא בהגבלה של גוף גשמי. כאשר ממלאים את רצונו של הרבי אזי הוא "נמצא במדריד". למרות שבאותה עת בגוף גשמי הרבי היה בבית חיינו, הנה האמת היא שהוא "נמצא במדריד" ומעניק לשליח – ולכל שליח במקום שליחותו באשר הוא - את כל ההשפעות הרוחניות שהוא מבקש.
כאשר ממלאים את רצונו הקדוש, בלימוד תורתו, בהליכה למבצעים, ובהתקשרות אמיתית במילוי הוראותיו, אזי כשם שהרבי "נמצא במדריד" כך הוא 'נמצא' אצל כל אחד ואחד ומעניק לו מהשפעותיו. כך כאשר ראינו אותו בגוף גשמי בימי האור של תש"י – תשנ"ד, וכך הוא 'נמצא במדריד' של תשנ"ד – תשע"ד.
*
"יום ההילולא ג' תמוז". יש המתייחסים ליום הזה כ"יום הגדול והנורא", או לחילופין "יום רבינו", או בפשטות כלשון השגור בפי אנ"ש "ג' תמוז". ולא היא. לא מבחירתנו אירע מה שאירע ביום הזה, ולא בחרנו בתאריך זה. זהו גם "יום הגדול" וגם "יום רבינו", אבל לכל לראש ועיקר עניינו זהו יום ההילולא.
אין כל מקום "לטשטש" או להעלים ולהחביא את "יום ההילולא" באירועים, בפרסומים, בכרוזים וכדומה הנערכים ברחבי תבל בקשר עם יום זה. זהו היום, וזה משמעו.
עובדה מוכחת היא, מתוך הנסיון של עשרים השנים שעברו, אשר הדרך היחידה כיום להתקשרות אמיתית אל הרבי, ולחנך את הדור הבא בדרך הישרה אשר הורנו מדרכיו, היא לא מתוך העלמת והבלעת יום ההילולא, ובוודאי לא מתוך העלמת משמעות ההסתלקות, וההשתטחות על הציון הק'. ויוכיחו זאת פעולותיהם הכבירות של "וועד תלמידי התמימים העולמי", וכן ארגון ה"פנסאים" בארץ הקודש, אשר נוטלים חלק מכריע בחינוכם החסידי של דור העתיד של ילדי אנ"ש באה"ק ושל תלמידי התמימים ברחבי תבל, מתוך התארים הנכונים והמתחייבים על רבינו, ומתוך המשמעות המלאה של יום זה. ודווקא משום כך זוכים ארגונים ופעולות אלו להצלחה חינוכית מוכחת, ולהשפעה חסידית אמיתית הולכת וגוברת.
וכן גם באשר לפרסומים ולאירועים בתוך קהל אנ"ש, בו נקראים אנ"ש להשתתף בכנס המרכזי באה"ק לקראת יום ההילולא, שיתקיים בעוד שבועיים בכ"ח סיון, בהשתתפות כל קהל אנ"ש חסידי חב"ד באה"ק.
אירועים הנערכים בקשר עם יום זה, או פרסומים שונים שמתפרסמים אודות היום, תוך העלמת והבלעת עניינו העיקרי כיום הילולא, הרי זה ממש כאותו אחד שבא לדבר אודות "אידישקייט", מבלי לדבר אודות תורה ומצוות... אין זו 'התקשרות' אלא ההיפך הגמור.
עם זאת, כבר נקבע בפי ציבור החסידים, מסיבות כאלו ואחרות, ההתייחסות לתאריך זה כ'ג' תמוז'. באחד מספרי אדמו"רי פולין, מובא רעיון נפלא בנוגע לשמות התעניות, אשר ממנו ניתן ללמוד ולהפיק לקח גם למשמעות תאריך זה.
במסורת עם ישראל נקבע אשר שמות שלושת התעניות הקשורות עם חורבן בית המקדש, הם 'עשרה בטבת', 'שבעה עשר בתמוז', ו'תשעה באב'. ולכאורה הדבר תמוה מאוד. הלא קביעת שמות התעניות על שם התאריך ולא על שם המאורע, הנו דבר ללא משמעות. ציון התאריך עצמו לא מבטא מאומה ביחס למאורע שאירע בו. ואם כן, היה ראוי לקרוא את שמות התעניות על שם המאורע שאירע בו, התחלת המצור על ירושלים (במקום 'עשרה בטבת'), הובקעה העיר (במקום 'י"ז בתמוז'), וחורבן הבית (במקום 'תשעה באב')?
הסביר אותו צדיק בטעם הדבר, כיוון שמובטחים אנו ש"ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה", הנה באם ייקרא התענית על שם המאורע, הרי כאשר משיח יגיע ויום זה ייהפך ליום בעל משמעות חיובית, יהיה צורך לשנות את השם של כל אחד מימי תעניות אלו; אולם כאשר מכנים את התענית רק בתאריך, כלומר בשם "נייטרלי", אזי בזמן הגלות והחורבן שם זה הנו בעל משמעות שלילית, אולם כאשר ייהפך בקרוב ממש לששון ולשמחה, יום זה ושם היום עצמו יבטאו שמחה הכי גדולה!...
על דרך זה ניתן לומר גם באשר להתייחסות שנקבעה בפי העם ליום זה כ'ג' תמוז': כעת, כאשר "לרגע קטון עזבתיך", ג' תמוז ענינו יום של חורבן והסתלקותן של צדיקים שקשה כשריפת בית אלוקינו; אולם כאשר ייהפך יום זה לששון ולשמחה בקרוב ממש – אזי ג' תמוז ייהפך ליום של שמחה הכי גדולה!...
*
הגאון החסיד הרב שלמה יוסף זווין ז"ל, התגורר בשכונת גאולה בירושלים, והיה מתפלל בבית הכנסת חב"ד במאה שערים. באחת השבתות בראשית שנות הלמ"ד, התארח בבית הכנסת אחד מהשלוחים הוותיקים מארצות הברית והתוועד עם הציבור.
לאחר מכן התבטא הרב זווין אשר בתחילת מסכת קידושין מובא, "האיש מקדש בו ובשלוחו. השתא בשלוחו, בו מיבעיא"? והסביר זאת הרב זווין בצחות חסידית: 'האיש' - הכוונה ל"האיש משה", משה שבדור, הרבי נשיא הדור. 'האיש מקדש' – הרבי 'מקדש', מעלה ומרומם את כל אנשי הדור. הכיצד? 'בו ובשלוחו' - הרבי מקדש את בני ישראל אם באופן ישיר, אם על ידי השלוחים ועל ידי פעולותיו ברחבי תבל. 'השתא בשלוחו' – בהתוועדות זו אנחנו מתקדשים על ידי 'שלוחו' של הרבי; אך האמת היא אשר 'בו מיבעיא' – השאיפה והדרישה שלנו צריכה להיות 'בו מיבעיא', רוצים להתעלות ולהתקדש ישירות מהרבי, שלא על ידי ממוצעים!...
אף כיום בעמדנו ימים אחדים לפני עשרים שנה ליום ההילולא ג' תמוז ייהפך לששון ולשמחה, אנו יודעים בוודאות מוחלטת ובאמונה פשוטה אשר 'האיש מקדש'. נשיא הדור ממשיך מברכותיו הקדושות ומשפיע לכל אחד מאנשי הדור בגשמיות וברוחניות; אבל 'השתא בשלוחו' – כיום איננו זוכים לראות את הרבי ואנחנו יודעים שאנו מקבלים את כל ההשפעות בגלל "שלוחו", על ידי "שלוחו של אדם כמותו" ועל ידי כך שכל חסיד באשר הוא עסוק במילוי שליחותו האישית, במילוי ההוראות ובהליכה בדרך הישרה אשר הורנו בדרכיו ונלכה באורחותיו.
ועם זאת ולמרות זאת - 'בו מיבעיא'! הדרישה והתחינה של כל חסיד באשר הוא, איננו מסתפקים בהשפעות הללו אשר הוא "נמצא במדריד", אלא 'בו מיבעיא' - רצוננו וזעקתנו ותחינתנו לראות את מלכנו, מלך ביופיו תחזינה עינינו!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
