בנימין ליפקין

"אני מתפלל לדעת זה התינוק". לראשונה נתקלתי בביטוי הזה בלומדי את 'שורש מצוות התפילה' בספר 'דרך מצוותיך' לצמח צדק. במרוצת השנים, ככל שניסיתי להשתמש בציטוט זה בבימות שמחוץ לחסידות חב"ד, נתקלתי בהרמת גבה ומשיכת כתפיים. איש, כולל יהודים יודעי ספר וברי אוריין, לא ידעו אודות מה הנני שח.

משמעות הדברים היא - כנות ותמימות. בדיוק כמו אותו תינוק שמבקש משהו, ובוכה, בלי התכחמויות, לא בשפה רפה, לא בצורה מעושה, אלא באמת ובתמים - כן תהי התפילה שלי. זכה וברה. אותנטית.

נזכרתי בכך בבואי לכתוב על חינוך, ביום שבו נהגו רבים להתפלל על כך. וגם אם אין זה מנהג המופיע במנהגי חב"ד - וכי איזה יום איננו ראוי להעתיר, לשפוך שיח על חינוכם וגידולם של צאצאינו. כחסידי חב"ד אמונים כולנו על דברי הנצח של הרבי הרש"ב נ"ע לפיהם כשם שחייב אדם להניח תפילין מדי יום כן חלה חובה על כל הורה לחשוב על חינוך ילדיו חצי שעה ביום.

ואם הדברים נכונים ומחייבים בכל דור ודור ובכל יום ויום, בימינו אלה, כשחושך כפול ומכופל יכסה ארץ, על אחת כמה וכמה.

נכון הוא שאין איתנו יודע עד מה. אמת היא שרק תפילות וסייעתא דשמיא יערבו לנו שילדינו יגדלו כחסידים, יראי שמים ולמדנים, לנחת רוחו של אבינו רוענו, הרבי זי"ע. אולם חובת ההשתדלות חלה על כתפי כל אחד מעמנו ואין אנו בני חורין להיבטל הימנה.

● ● ●

פעמים רבות מוצא אני את עצמי מהרהר ביני לבין עצמי או משיב לזולתי, אם בהרצאה של ממש או בשיח רעים גלוי לב, כיצד בכלל ניתן לעמול ולתרום משלנו במסגרת חובת החינוך המוטלת עלינו.

רובנו ככולנו אנשים עסוקים. עובדים עד שעת לילה כזו או אחרת. משכימים שוב לעמל יומנו. איך דוחסים לסדר היום התובעני הזה את מצוות החינוך של עוללינו ובוגרינו שאיננו יכולים ואסור לנו לפטור עצמנו ממנה?

להוותי ולניסיוני התשובה מצויה בדבר אחד שהוא המוטו וממנו נגזר כל השאר.
דוגמה אישית.

זוהי זכות וחובה שאורבת לפתחנו על כל צעד ושעל ומזמנת בידינו את האפשרות לחולל את המפנה בלבנו שלנו ולטעת יסודות אמת בנפש ילדינו.

אם פתחנו בתפילה, הנה אתגר אמיתי שווה לכל נפש.

אם אני כהורה מרגיל את עצמי, ובאופן מידי ואוטומטי את ילדיי, שמרגע תחילת התפילה עד תומה איני משוחח, לא באקראי וברור שלא בזדון וברשלנות, לא עם חבריי לספסל ולא עם איש, אלא מתפלל בלבד - זוהי פעולה אמיתית שמקרינה על ילדיי ומהווה ערובה לכך שכך תיראה התפילה שלהם.

ואם אני טורח לצקת תוכן חסידי לשולחן שבת ולצביונו - אלו הם צלמו ודמותו של שולחן שבת בעיני ילדיי וזה מה שמחלחל ומשפיע עליהם ועל עתידם.

באותה מידה, ילד שיודע שאבא לא יגש לתפילת שחרית של יום השבת ללא לימוד חסידות מקדים - כך נראית לימים ההכנה שלו עצמו לתפילה.

וכן על זו הדרך בכל הזדמנות של עשה טוב או של סור מרע. הדוגמה האישית הזו מחוללת פלאות ועושה פירות ופירי פירות.

● ● ●

הלצה ירושלמית נודעת מספרת על חסיד שביקש מרבו סגולה לפרנסה. עיני הרבי הרצינו שעה שאמר לו: בדוק ומנוסה - לעבוד!

ניתן להשתמש, בזהירות המתבקשת, בסיפור זה כפרפרזה לנדון דידן. איש לא יכול לתקוע כף שכן יקום ותפילות רק יועילו אולם יש בידינו מה לעשות.

בדוק ומנוסה!