מערכת COL
|
יום כ"ב אייר ה׳תשע״ד
22.05.2014
הביזיון במירון: שנה שלימה אי-אפשר להכין תאורה מספקת?
אני באמת לא מבין: שנה שלימה לא הספיקה, כדי להתקין פרוז'קטורים שיאירו את האזור? הרשל שמש שלנו, שחי לפני כ- 80 שנה, התחיל להכין בביתו בצפת את הלוקסים לתאורה בחצר הרשב"י במוצאי הפסח. 26 יום עד ל"ג בעומר הספיקו לו, ואילו מדינה שלימה לא די לה בשנה תמימה להכין תאורה מספקת? הביזיון במירון
הרב דוד מאיר דרוקמן
מוישה דוד הלך לתפילה בערב שבת קודש לבית הכנסת השכונתי. והנה הוא אך התיישב על כסאו ו...א בראך, מסמר עיקש שבצבץ והזדקר מעל מושב הכסא עשה חור במכנסיו. מה הוא יעשה כעת. אמנם, לא נורא, זה קורה, לא נעים, אבל בכל זאת, זה גם לא כבוד גדול.
מה יהיה עתה? ילך מאחד לאחד ויסביר לו מה אירע? איך זה לפתע הוא מופיע ברבים עם חור במכנסיים? החליט מוישה דוד לעשות מעשה, ולפתור את הבעיה העדינה באופן של 'זבנג וגמרנו': הוא טיפס ועלה לבימת הקריאה שבמרכז בית הכנסת, דפק על השולחן, והכריז חגיגית בקול רם: "מורי ורבותי, להווי ידוע לכם שיש לי חור במכנסים!..".
כולם פרצו בצחוק, ומוישה דוד, עתה, כבר נרגע ממבוכתו ולבטיו. עכשיו הוא יכול להמשיך לשהות בבית הכנסת עד סיום התפילה, ללא הטרדות וללא מבטים עוקבים, מבלי שיעשו לו חור בראש עקב החור במכנסיים, עדי הוא ישוב לביתו ויחליף למכנסיים אחרים.
* * * *
א שיינע מעשה, אבל איך זה קשור לבלגאן של מירון? אז, קצת סבלנות, קוראיי החביבים, ולבסוף תבינו.
אתם יודעים שעבדכם הנאמן איננו בדיוק ממעריצי אגודת הרבניות/רבנים המכונה 'בית הלל'. אבל, לשם שינוי, נקלע לידי מאמר שכתב אחד מהחברים באגודת הרבניות/רבנים הנ"ל – ר' חיים נבון שמו, אבל לפי הכלל שיש לקבל את האמת ממי שאמרה, הפעם התחברתי לכמה דברי טעם שהוא כתב:
"...ההיטלטלות הזו בין הערצה משונה למוסדות המדינה לבין התנכרות עוינת אליהם אופיינית מאוד לבני הציונות הדתית. שתי העמדות הללו יסודן באותה נקודת מוצא נפשית, שאינה מבינה את התפקיד האמיתי של מדינת ישראל, ובעצם - של כל מדינה. מי שתולה במדינה תקוות מופרזות מאוד, מי שמתייחס אליה לא כמוסד פוליטי אלא כתכלית כל חלומותיו, ממהר גם להתאכזב מן המדינה ולהתנכר לה כאשר חלומותיו מתבדים."
ושוב, איך זה קשור למירון?
אז תקשיבו:
גם אני ומשפחתי היינו בינות רבבות אלפי ישראל, שזכו לעלות מירונה ברעדה ובשמחה. במוצאי ל"ג בעומר, שמנו פעמינו ליציאה מאתרא קדישא מירון, עבור במנהרה, בואכה המגרש בו היו השאטלים אמורים לצאת. והנה מתברר כי 'הרשל שמש' הצפתי-המירוני שכח להדליק את מנורות הלוקס שאמורות להאיר את השטח. פה ושם הבליחו אורות, אבל בגדול, מתחם החניה הגדול היה חשוך. חיפשנו את השאטל שאמור לקחת אותנו לחניית הרכבים הפרטיים בכרמיאל, אבל, אין שלטים, אין חיצים, אין תאורה, אין את מי לשאול, אין נעליים, ומה שנשאר היה אך לסמוך בשעת דחק זו על רבי שמעון בעל ההילולא.
וזה אכן עזר: לפתע אני שומע הכרזות (לא דרך הרמקול) "כאן האוטובוס לכרמיאל". כאמור, רבי שמעון עזר לנו, וחיש מהר קפצנו על המציאה והתמקמנו כל עוד נפשנו בנו על מושבי האוטובוס. אבל, מה עם כל מאות האנשים, נשים וטף, שאיתרע מזלם ולא היו בהשגחה פרטית כמונו על יד האוטובוס? הם כנראה המשיכו לשוטט ולשוטט ולסרוך רגליים עייפות על אדמת הטרשים רצופה חלוקי אבנים והלא מזופתת, ורק כדי למצוא או לדעת איה מקום כבודו של האוטובוס הרואה ואינו נראה האמור להביאם למחוז חלומותיהם בערב זה, ל- כרמיאל.
ואני באמת לא מבין: שנה שלימה לא הספיקה, כדי להתקין פרוז'קטורים שיאירו את האזור? הרשל שמש שלנו, שחי לפני כ- 80 שנה, התחיל להכין בביתו בצפת את הלוקסים לתאורה בחצר הרשב"י במוצאי הפסח. 26 יום עד ל"ג בעומר הספיקו לו, ואילו מדינה שלימה לא די לה בשנה תמימה להכין תאורה מספקת?
שנה שלימה לא הספיקה כדי להכין שלטים מאירי עיניים, כדי שאנשים לא יסתובבו שעות ארוכות כמו קרוסלה? שנה שלימה לא הספיקה, כדי לסמן נתיבים של התורים לאוטובוס. שנה שלימה לא הספיקה כדי להנחית הוראה לנהגי האוטובוס שכדי למנוע את התופעה המבישה שאנשים ונשים זקנים סבתות ואמהות על טפן לא יתרוצצו בין אוטובוס לאוטובוס כדי למצוא את המחט בערימת השחת של ה'שאטל' החלומי שאמור לקחתם למקום חפצם?
כל כך קשה להסדיר, שלא האנשים, אלא האוטובוסים יעמדו יפה בשורה עורפית, ולא יפתח אוטובוס את דלתותיו, אלא ברגע שהוא מגיע לראשו של תור האנשים, ולא לפני שהאוטובוס שלפניו מתמלא ויוצא לדרכו? וכל זאת כדי למנוע את התופעה ההזויה של תפוס אוטובוס ככל שביכולתך?
אם כל כך קשה להסדיר את העניין – אולי ניתן להביא סוסים משטרתיים שיכוונו את האוטובוסים הסוררים...
האם עוד נשאר לבלר עט או אוחז מיקרופון שבשבוע האחרון לא צעק ואמר, ש"אילו היה זה פסטיבל של חילונים אשכנזים – הכל היה אחרת?".
* * * *
אז גם אני, ניסיתי לתרום את חלקי, והתמלאתי, לפחות בליבי, בטרוניות מעיקות על היחס המפלה הזה.
ברם, במחשבה שניה, הרהרתי בליבי; אולי עדיף שנכריז ונצהיר גם קבל עם ועדה, וגם נשמיע לאוזנינו אנו: "יש לנו חור במכנסים!"
כן, כמו מוישה דוד הנ"ל. וכמו שכתב יפה ר' חיים נבון דלעיל - "מי שתולה במדינה תקוות מופרזות מאוד, מי שמתייחס אליה לא כמוסד פוליטי אלא כתכלית כל חלומותיו, ממהר גם להתאכזב מן המדינה ולהתנכר לה כאשר חלומותיו מתבדים" .
ןבסגנון שלנו: כן הפנמנו, ירד לנו האסימון, אמנם מאוחר, אבל טוב מאוחר מאשר בכלל לא, לאמור; אנו נמצאים ושרויים עדיין בגלות. כמו שיהודים בכלל נחשבים בעיני הגויים כבריות סוג ב' (במקרה הטוב), גם אנו החרדים, בעיני הממסד בישראל אנו שייכים לגזע הנחות.
אולי כדאי, שלכתחילה נענוד סרטי טלאי צהוב (או בכל צבע אחר), וכך נזכיר לעצמנו ולסובבים אותנו, כי, כן, אנו יודעים את מצבנו ואת מקומנו - יש לנו חור במכנסיים..
ברגע, שלא נפתח ציפיות, נתחיל להשתחרר, אך יקל לנו נפשית. פחות נתאכזב, פחות נישבר!
* * * *
האמת ניתנת להיאמר, כי בהקלדת השורות הנ"ל קצת רעדתי. שהרי הצעתי ברוב תעוזתי, שיהודים חרדים יתלו, לא פחות, טלאי צהוב על בגדיהם. לרגע שכחתי את הצעת החוק האחרונה שהייתה בכנסת המבקשת "לקבוע איסורים שונים על השימוש בכינוי 'נאצי' או בסמלים המזוהים עם השואה או עם השלטון הנאצי, בהם צלב קרס או טלאי צהוב, שלא למטרות לימוד, תיעוד, עבודה מדעית או דיווח היסטורי".
אוי וויי מיר, אני שוב אמור להסתבך עם אבירי ופטרוני החוק.
אבל כאן קיבלתי סייעתא כמעט בלתי צפויה דווקא מן המועמד הנצחי לקבלת פרס נובל הלא הוא הסופר עמוס עוז. וזה לשונו הזהב של הסופר המהולל אך לא מכבר:
"'תג מחיר' ו'נוער הגבעות' הם כינויים מתוקים וסכריניים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה. רצינו להיות ככל העמים, פיללנו שיהיה גנב עברי ותהיה... יש גם קבוצות ניאו-נאציות עבריות. זה שמן הנכון."
נו, הרי לא ייתכן שאם לסופר עמוס עוז מותר לעשות השוואה עם סמלים המזכירים נאציזם, לא יתכן שלעמוס עוז יהיה מותר ולי הקטן יהיה אסור. מה? אפליה בין שמאלן לבין חרדי? לא ייתכן שתהיה בחברה מתוקנת! אנו הרי במדינת צדק וחוק.
הנה כי כן, גם אני, כמו הציונים הדתיים, נפלתי בפח יוקשים של ציפיות חלומיות מן המשטר והמדינה...
מוישה דוד הלך לתפילה בערב שבת קודש לבית הכנסת השכונתי. והנה הוא אך התיישב על כסאו ו...א בראך, מסמר עיקש שבצבץ והזדקר מעל מושב הכסא עשה חור במכנסיו. מה הוא יעשה כעת. אמנם, לא נורא, זה קורה, לא נעים, אבל בכל זאת, זה גם לא כבוד גדול.
מה יהיה עתה? ילך מאחד לאחד ויסביר לו מה אירע? איך זה לפתע הוא מופיע ברבים עם חור במכנסיים? החליט מוישה דוד לעשות מעשה, ולפתור את הבעיה העדינה באופן של 'זבנג וגמרנו': הוא טיפס ועלה לבימת הקריאה שבמרכז בית הכנסת, דפק על השולחן, והכריז חגיגית בקול רם: "מורי ורבותי, להווי ידוע לכם שיש לי חור במכנסים!..".
כולם פרצו בצחוק, ומוישה דוד, עתה, כבר נרגע ממבוכתו ולבטיו. עכשיו הוא יכול להמשיך לשהות בבית הכנסת עד סיום התפילה, ללא הטרדות וללא מבטים עוקבים, מבלי שיעשו לו חור בראש עקב החור במכנסיים, עדי הוא ישוב לביתו ויחליף למכנסיים אחרים.
* * * *
א שיינע מעשה, אבל איך זה קשור לבלגאן של מירון? אז, קצת סבלנות, קוראיי החביבים, ולבסוף תבינו.
אתם יודעים שעבדכם הנאמן איננו בדיוק ממעריצי אגודת הרבניות/רבנים המכונה 'בית הלל'. אבל, לשם שינוי, נקלע לידי מאמר שכתב אחד מהחברים באגודת הרבניות/רבנים הנ"ל – ר' חיים נבון שמו, אבל לפי הכלל שיש לקבל את האמת ממי שאמרה, הפעם התחברתי לכמה דברי טעם שהוא כתב:
"...ההיטלטלות הזו בין הערצה משונה למוסדות המדינה לבין התנכרות עוינת אליהם אופיינית מאוד לבני הציונות הדתית. שתי העמדות הללו יסודן באותה נקודת מוצא נפשית, שאינה מבינה את התפקיד האמיתי של מדינת ישראל, ובעצם - של כל מדינה. מי שתולה במדינה תקוות מופרזות מאוד, מי שמתייחס אליה לא כמוסד פוליטי אלא כתכלית כל חלומותיו, ממהר גם להתאכזב מן המדינה ולהתנכר לה כאשר חלומותיו מתבדים."
ושוב, איך זה קשור למירון?
אז תקשיבו:
גם אני ומשפחתי היינו בינות רבבות אלפי ישראל, שזכו לעלות מירונה ברעדה ובשמחה. במוצאי ל"ג בעומר, שמנו פעמינו ליציאה מאתרא קדישא מירון, עבור במנהרה, בואכה המגרש בו היו השאטלים אמורים לצאת. והנה מתברר כי 'הרשל שמש' הצפתי-המירוני שכח להדליק את מנורות הלוקס שאמורות להאיר את השטח. פה ושם הבליחו אורות, אבל בגדול, מתחם החניה הגדול היה חשוך. חיפשנו את השאטל שאמור לקחת אותנו לחניית הרכבים הפרטיים בכרמיאל, אבל, אין שלטים, אין חיצים, אין תאורה, אין את מי לשאול, אין נעליים, ומה שנשאר היה אך לסמוך בשעת דחק זו על רבי שמעון בעל ההילולא.
וזה אכן עזר: לפתע אני שומע הכרזות (לא דרך הרמקול) "כאן האוטובוס לכרמיאל". כאמור, רבי שמעון עזר לנו, וחיש מהר קפצנו על המציאה והתמקמנו כל עוד נפשנו בנו על מושבי האוטובוס. אבל, מה עם כל מאות האנשים, נשים וטף, שאיתרע מזלם ולא היו בהשגחה פרטית כמונו על יד האוטובוס? הם כנראה המשיכו לשוטט ולשוטט ולסרוך רגליים עייפות על אדמת הטרשים רצופה חלוקי אבנים והלא מזופתת, ורק כדי למצוא או לדעת איה מקום כבודו של האוטובוס הרואה ואינו נראה האמור להביאם למחוז חלומותיהם בערב זה, ל- כרמיאל.
ואני באמת לא מבין: שנה שלימה לא הספיקה, כדי להתקין פרוז'קטורים שיאירו את האזור? הרשל שמש שלנו, שחי לפני כ- 80 שנה, התחיל להכין בביתו בצפת את הלוקסים לתאורה בחצר הרשב"י במוצאי הפסח. 26 יום עד ל"ג בעומר הספיקו לו, ואילו מדינה שלימה לא די לה בשנה תמימה להכין תאורה מספקת?
שנה שלימה לא הספיקה כדי להכין שלטים מאירי עיניים, כדי שאנשים לא יסתובבו שעות ארוכות כמו קרוסלה? שנה שלימה לא הספיקה, כדי לסמן נתיבים של התורים לאוטובוס. שנה שלימה לא הספיקה כדי להנחית הוראה לנהגי האוטובוס שכדי למנוע את התופעה המבישה שאנשים ונשים זקנים סבתות ואמהות על טפן לא יתרוצצו בין אוטובוס לאוטובוס כדי למצוא את המחט בערימת השחת של ה'שאטל' החלומי שאמור לקחתם למקום חפצם?
כל כך קשה להסדיר, שלא האנשים, אלא האוטובוסים יעמדו יפה בשורה עורפית, ולא יפתח אוטובוס את דלתותיו, אלא ברגע שהוא מגיע לראשו של תור האנשים, ולא לפני שהאוטובוס שלפניו מתמלא ויוצא לדרכו? וכל זאת כדי למנוע את התופעה ההזויה של תפוס אוטובוס ככל שביכולתך?
אם כל כך קשה להסדיר את העניין – אולי ניתן להביא סוסים משטרתיים שיכוונו את האוטובוסים הסוררים...
האם עוד נשאר לבלר עט או אוחז מיקרופון שבשבוע האחרון לא צעק ואמר, ש"אילו היה זה פסטיבל של חילונים אשכנזים – הכל היה אחרת?".
* * * *
אז גם אני, ניסיתי לתרום את חלקי, והתמלאתי, לפחות בליבי, בטרוניות מעיקות על היחס המפלה הזה.
ברם, במחשבה שניה, הרהרתי בליבי; אולי עדיף שנכריז ונצהיר גם קבל עם ועדה, וגם נשמיע לאוזנינו אנו: "יש לנו חור במכנסים!"
כן, כמו מוישה דוד הנ"ל. וכמו שכתב יפה ר' חיים נבון דלעיל - "מי שתולה במדינה תקוות מופרזות מאוד, מי שמתייחס אליה לא כמוסד פוליטי אלא כתכלית כל חלומותיו, ממהר גם להתאכזב מן המדינה ולהתנכר לה כאשר חלומותיו מתבדים" .
ןבסגנון שלנו: כן הפנמנו, ירד לנו האסימון, אמנם מאוחר, אבל טוב מאוחר מאשר בכלל לא, לאמור; אנו נמצאים ושרויים עדיין בגלות. כמו שיהודים בכלל נחשבים בעיני הגויים כבריות סוג ב' (במקרה הטוב), גם אנו החרדים, בעיני הממסד בישראל אנו שייכים לגזע הנחות.
אולי כדאי, שלכתחילה נענוד סרטי טלאי צהוב (או בכל צבע אחר), וכך נזכיר לעצמנו ולסובבים אותנו, כי, כן, אנו יודעים את מצבנו ואת מקומנו - יש לנו חור במכנסיים..
ברגע, שלא נפתח ציפיות, נתחיל להשתחרר, אך יקל לנו נפשית. פחות נתאכזב, פחות נישבר!
* * * *
האמת ניתנת להיאמר, כי בהקלדת השורות הנ"ל קצת רעדתי. שהרי הצעתי ברוב תעוזתי, שיהודים חרדים יתלו, לא פחות, טלאי צהוב על בגדיהם. לרגע שכחתי את הצעת החוק האחרונה שהייתה בכנסת המבקשת "לקבוע איסורים שונים על השימוש בכינוי 'נאצי' או בסמלים המזוהים עם השואה או עם השלטון הנאצי, בהם צלב קרס או טלאי צהוב, שלא למטרות לימוד, תיעוד, עבודה מדעית או דיווח היסטורי".
אוי וויי מיר, אני שוב אמור להסתבך עם אבירי ופטרוני החוק.
אבל כאן קיבלתי סייעתא כמעט בלתי צפויה דווקא מן המועמד הנצחי לקבלת פרס נובל הלא הוא הסופר עמוס עוז. וזה לשונו הזהב של הסופר המהולל אך לא מכבר:
"'תג מחיר' ו'נוער הגבעות' הם כינויים מתוקים וסכריניים למפלצת שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה. רצינו להיות ככל העמים, פיללנו שיהיה גנב עברי ותהיה... יש גם קבוצות ניאו-נאציות עבריות. זה שמן הנכון."
נו, הרי לא ייתכן שאם לסופר עמוס עוז מותר לעשות השוואה עם סמלים המזכירים נאציזם, לא יתכן שלעמוס עוז יהיה מותר ולי הקטן יהיה אסור. מה? אפליה בין שמאלן לבין חרדי? לא ייתכן שתהיה בחברה מתוקנת! אנו הרי במדינת צדק וחוק.
הנה כי כן, גם אני, כמו הציונים הדתיים, נפלתי בפח יוקשים של ציפיות חלומיות מן המשטר והמדינה...
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
