מערכת COL
|
יום ט"ו אייר ה׳תשע״ד
15.05.2014
סבא, החסיד של רבי שמעון בר יוחאי ● טור מרגש
כשאדחק אף אנוכי בין ההמונים העולים בהר, אזכור את צוואתך, סבא זצ"ל, אב-אמי תבלחט"א (שזכות מיוחדת היתה לי להגיש בשמך ספר לרבי, והרבי, להפתעתי הרבה, ניהל עמי דו-שיח שלם עליך ועל אודותיך): "ובכל עת, בעלותכם מירונה, הזכירו אותי ואת נשמתי לרצון לפני רבי שמעון" ● טורו של בנימין ליפקין רבי שמעון בר יוחאי
"זכות מיוחדת היתה לי להגיש בשמך ספר לרבי". כותב השורות עובר אצל נשיא הדור
בנימין ליפקין
הקול מעברו השני של הקו נשמע פסקני, נחרץ, נטול תקווה. "אני לא בטוח שתצליח להגיע לכאן בעודה בחיים. המצב אנוש".
רבי חיים זאב לאופר זצ"ל היה לרגעים אחדים חסר אונים. חדר המזכירות, המקום היחיד בו היה קיים טלפון במירון של אז, נדמה היה באותם רגעים כמקום צר ודחוס. רעייתו, שלקתה במחלת טיפוס הבטן, אושפזה במצב קשה מאוד בבית החולים 'פוריה' בטבריה. עתה, טרם צאתו לבקרה, טלפן לבית הרפואה להתעדכן במצב וזו הייתה הבשורה ששמע.
הוא מיהר לעזוב את המקום ובמקום לפנות אל תחנת האוטובוס, החל מטפס במהירות לעבר מקום הציון של רבי שמעון בר יוחאי. הוא נכנס לציון, ניצב בפתח ומיד פנה ל'רבי שמעון' בשפה שבה תמיד היה פונה אליו. "אם אשתי צריכה למות", אמר, "מבקש אני שהפרה שלנו תמות תחתיה". אמר ומיד יצא.
בעודו יורד במדרון ההר לכיוון הכביש, קידמו את פניו קריאות. "לאופר, לאופר", קרא אחד השכנים בקול בהול. "אני מחפש אותך ואתה שוב נמצא אצל רבי שמעון. הפרה שלך גוססת!". רבי חיים זאב החיש את צעדיו. רופא הפרות הובהל אל החצר. עם בואו הביתה, התחוור לכל הנוכחים
שהספיקו להתקבץ כי הפרה כבר מתה.
מבלי שאיש יעץ לו מה לעשות, החליט רבי חיים זאב לסור שוב למזכירות ולטלפן פעם נוספת לבית הרפואה . "אינני יודע מדוע אתה מתקשר שוב אחרי רבע שעה", אמר לו הרופא, "אבל אשתך יושבת במיטה ושואלת מדוע אתה מאחר היום ועוד לא הגעת".
הרבנית לאופר האריכה ימים עוד שנים רבות לאחר הנס המופלא שכל אנשי מירון היו שחים אודותיו.
● ● ●
הוא עלה ארצה בספינת מעפילים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בזכות עצה וברכה שקיבל מצדיק, ובכך נותר בודד ויחיד מתוך שלושה עשר אחים ואחיות שנספו מאוחר יותר בשואה. בארץ נשא לאישה את בתו של הרב ד"ר בנימין מנשה לוין, בעל 'אוצר הגאונים' על הש"ס (שבימים אלו מלאו 70 שנה לפטירתו, במיתת נשיקה, בבוקר יום השבת, ח' בניסן).
בשנים הראשונות, עוד בטרם קם יישוב במירון, הוא וביתו התגוררו בבית ערבי נטוש, מעל הציון של רבי שמעון. מדרגות תלולות הובילו אל הכניסה לבית שלא היה אלא מבנה בודד בלב ההר התמיר.
שנים אחדות לאחר מכן, כשלמשפחת לאופר נוספו עוד ילדים, הקימה הסוכנות את המושב מירון, על כביש מירון-צפת. בימים הראשונים מנה המושב פחות מעשר משפחות. התיישבות המשפחות הראשונות בוצעה לפי הגורל שלפיו נקבע מקום משכנה של כל משפחה. את רבי חיים זאב לא שיתפו בהגרלה. הוא – כך קבעו כולם, פה אחד – יקבל את הבית הראשון, הקרוב ביותר לרבי שמעון. הקשר המיוחד שלו למקום הציון היה ברור לכול.
באותם ימים נקשרה נפשו בנפש הצדיק המקובל הנודע, הגאון רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות זצ"ל.
"מאת ה' הייתה זאת" – כתב לימים באחד מדברי ההקדמה, 'דברי התלמיד המוציא לאור' על ספריו הנודעים של רבי אשר זעליג, שאת כולם ההדיר והוציא לאור – "שמראשית שנות מגוריי באתרא קדישא הדין, זכיתי לראות ולהיראות את אלופי ומיודעי, החסיד המופלג, רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות, בעליותיו התדירות מירונה, בתקופות שבהן לא היה כאן כמעט איש.
"שם בקודש, ראיתיו בעומדו בבית ה' בלילות, בעורכו תיקון חצות בשק ואפר, בכמיהה ובכיסופין לאוקמא שכינתא מארעא, בהתעוררות עצומה.
"זכות אבות עמדה לי שהוא ז"ל קירבני באהבה יתרה כאב אל בן, והדריכני בדרכי אלוקים חיים. לא עשיתי דבר קטן כגדול מבלי עצתו וברכתו".
במצוות רבו, קיבל את המשך החזקת העלאת נר התמיד במקום הציון. הוא עצמו כתב את אשר שמע מרבו כי 'חזקה' זו נמשכה מדור לדור מאז תקופת האר"י הקדוש, בה היה המשמש בקודש במירון מעלה נר תמיד על מקום מנוחת רבי שמעון בר יוחאי. היה זה נר של שמן זית זך שדלק ללא הפוגה. טרם כלה, היה יוצק וממלא את הנר וכך היה הנר דולק תמיד.
אהבתו העזה למירון ולמקום ציון הרשב"י, חילצה אותו חושים, במצוות ידיד נפשו, רבה של מירון, הרה"ג רבי מאיר שטרן יבלחט"א, לטובת הקמת 'קריית רשב"י', המשכנת עד עצם היום הזה את המבנים השוכנים במרומי ההר, סמוך ונראה למקום הציון, כדי "להושיב ישיבה על קברו". הוא פשט על ערים ומדינות ברחבי העולם כולו ועשה נפשות לפרויקט בו ראה מפעל חייו.
"מעולם", כך העיד, "לא ביקשתי דבר מרבי שמעון והוא השיבני ריקם". גם בשנים שבהן נאלץ לעזוב את מירון, בערוב ימיו, השכיר את ביתו במחיר נמוך במיוחד. בחוזה השכירות היה תנאי יוצא דופן: בכל עת שיחפוץ לשבות במירון, יקצו לו חדר בדירה. השוכר ביקש לסכם מראש באלו שבתות יגיע, אולם רבי חיים זאב לא היה מסוגל לכך. לא אחת ולא שתיים, היה קם בבוקר יום שישי וחש צורך לעלות מירונה. וכך עשה.
● ● ●
במוצאי השבת הקרובה, עת ישתלהב אור הלפיד במדורת הבדים הספוגים בשמן, יישמע קול הזמיר המירוני: "אנשים ירושלמים, יראים ושלמים, מה לכם פה ומי לכם פה". או אז ישיבו לו הרבבות בשאגת שמחה: "לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי".
באותה שעה, כשאדחק אף אנוכי בין ההמונים העולים בהר, אזכור את צוואתך, סבא זצ"ל, אב-אמי תבלחט"א (שזכות מיוחדת היתה לי להגיש בשמך ספר לרבי, והרבי, להפתעתי הרבה, ניהל עמי דו-שיח שלם עליך ועל אודותיך): "ובכל עת, בעלותכם מירונה, הזכירו אותי ואת נשמתי לרצון לפני רבי שמעון".
הקול מעברו השני של הקו נשמע פסקני, נחרץ, נטול תקווה. "אני לא בטוח שתצליח להגיע לכאן בעודה בחיים. המצב אנוש".
רבי חיים זאב לאופר זצ"ל היה לרגעים אחדים חסר אונים. חדר המזכירות, המקום היחיד בו היה קיים טלפון במירון של אז, נדמה היה באותם רגעים כמקום צר ודחוס. רעייתו, שלקתה במחלת טיפוס הבטן, אושפזה במצב קשה מאוד בבית החולים 'פוריה' בטבריה. עתה, טרם צאתו לבקרה, טלפן לבית הרפואה להתעדכן במצב וזו הייתה הבשורה ששמע.
הוא מיהר לעזוב את המקום ובמקום לפנות אל תחנת האוטובוס, החל מטפס במהירות לעבר מקום הציון של רבי שמעון בר יוחאי. הוא נכנס לציון, ניצב בפתח ומיד פנה ל'רבי שמעון' בשפה שבה תמיד היה פונה אליו. "אם אשתי צריכה למות", אמר, "מבקש אני שהפרה שלנו תמות תחתיה". אמר ומיד יצא.
בעודו יורד במדרון ההר לכיוון הכביש, קידמו את פניו קריאות. "לאופר, לאופר", קרא אחד השכנים בקול בהול. "אני מחפש אותך ואתה שוב נמצא אצל רבי שמעון. הפרה שלך גוססת!". רבי חיים זאב החיש את צעדיו. רופא הפרות הובהל אל החצר. עם בואו הביתה, התחוור לכל הנוכחים
שהספיקו להתקבץ כי הפרה כבר מתה.
מבלי שאיש יעץ לו מה לעשות, החליט רבי חיים זאב לסור שוב למזכירות ולטלפן פעם נוספת לבית הרפואה . "אינני יודע מדוע אתה מתקשר שוב אחרי רבע שעה", אמר לו הרופא, "אבל אשתך יושבת במיטה ושואלת מדוע אתה מאחר היום ועוד לא הגעת".
הרבנית לאופר האריכה ימים עוד שנים רבות לאחר הנס המופלא שכל אנשי מירון היו שחים אודותיו.
● ● ●
הוא עלה ארצה בספינת מעפילים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בזכות עצה וברכה שקיבל מצדיק, ובכך נותר בודד ויחיד מתוך שלושה עשר אחים ואחיות שנספו מאוחר יותר בשואה. בארץ נשא לאישה את בתו של הרב ד"ר בנימין מנשה לוין, בעל 'אוצר הגאונים' על הש"ס (שבימים אלו מלאו 70 שנה לפטירתו, במיתת נשיקה, בבוקר יום השבת, ח' בניסן).
בשנים הראשונות, עוד בטרם קם יישוב במירון, הוא וביתו התגוררו בבית ערבי נטוש, מעל הציון של רבי שמעון. מדרגות תלולות הובילו אל הכניסה לבית שלא היה אלא מבנה בודד בלב ההר התמיר.
שנים אחדות לאחר מכן, כשלמשפחת לאופר נוספו עוד ילדים, הקימה הסוכנות את המושב מירון, על כביש מירון-צפת. בימים הראשונים מנה המושב פחות מעשר משפחות. התיישבות המשפחות הראשונות בוצעה לפי הגורל שלפיו נקבע מקום משכנה של כל משפחה. את רבי חיים זאב לא שיתפו בהגרלה. הוא – כך קבעו כולם, פה אחד – יקבל את הבית הראשון, הקרוב ביותר לרבי שמעון. הקשר המיוחד שלו למקום הציון היה ברור לכול.
באותם ימים נקשרה נפשו בנפש הצדיק המקובל הנודע, הגאון רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות זצ"ל.
"מאת ה' הייתה זאת" – כתב לימים באחד מדברי ההקדמה, 'דברי התלמיד המוציא לאור' על ספריו הנודעים של רבי אשר זעליג, שאת כולם ההדיר והוציא לאור – "שמראשית שנות מגוריי באתרא קדישא הדין, זכיתי לראות ולהיראות את אלופי ומיודעי, החסיד המופלג, רבי ישעיה אשר זעליג מרגליות, בעליותיו התדירות מירונה, בתקופות שבהן לא היה כאן כמעט איש.
"שם בקודש, ראיתיו בעומדו בבית ה' בלילות, בעורכו תיקון חצות בשק ואפר, בכמיהה ובכיסופין לאוקמא שכינתא מארעא, בהתעוררות עצומה.
"זכות אבות עמדה לי שהוא ז"ל קירבני באהבה יתרה כאב אל בן, והדריכני בדרכי אלוקים חיים. לא עשיתי דבר קטן כגדול מבלי עצתו וברכתו".
במצוות רבו, קיבל את המשך החזקת העלאת נר התמיד במקום הציון. הוא עצמו כתב את אשר שמע מרבו כי 'חזקה' זו נמשכה מדור לדור מאז תקופת האר"י הקדוש, בה היה המשמש בקודש במירון מעלה נר תמיד על מקום מנוחת רבי שמעון בר יוחאי. היה זה נר של שמן זית זך שדלק ללא הפוגה. טרם כלה, היה יוצק וממלא את הנר וכך היה הנר דולק תמיד.
אהבתו העזה למירון ולמקום ציון הרשב"י, חילצה אותו חושים, במצוות ידיד נפשו, רבה של מירון, הרה"ג רבי מאיר שטרן יבלחט"א, לטובת הקמת 'קריית רשב"י', המשכנת עד עצם היום הזה את המבנים השוכנים במרומי ההר, סמוך ונראה למקום הציון, כדי "להושיב ישיבה על קברו". הוא פשט על ערים ומדינות ברחבי העולם כולו ועשה נפשות לפרויקט בו ראה מפעל חייו.
"מעולם", כך העיד, "לא ביקשתי דבר מרבי שמעון והוא השיבני ריקם". גם בשנים שבהן נאלץ לעזוב את מירון, בערוב ימיו, השכיר את ביתו במחיר נמוך במיוחד. בחוזה השכירות היה תנאי יוצא דופן: בכל עת שיחפוץ לשבות במירון, יקצו לו חדר בדירה. השוכר ביקש לסכם מראש באלו שבתות יגיע, אולם רבי חיים זאב לא היה מסוגל לכך. לא אחת ולא שתיים, היה קם בבוקר יום שישי וחש צורך לעלות מירונה. וכך עשה.
● ● ●
במוצאי השבת הקרובה, עת ישתלהב אור הלפיד במדורת הבדים הספוגים בשמן, יישמע קול הזמיר המירוני: "אנשים ירושלמים, יראים ושלמים, מה לכם פה ומי לכם פה". או אז ישיבו לו הרבבות בשאגת שמחה: "לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי".
באותה שעה, כשאדחק אף אנוכי בין ההמונים העולים בהר, אזכור את צוואתך, סבא זצ"ל, אב-אמי תבלחט"א (שזכות מיוחדת היתה לי להגיש בשמך ספר לרבי, והרבי, להפתעתי הרבה, ניהל עמי דו-שיח שלם עליך ועל אודותיך): "ובכל עת, בעלותכם מירונה, הזכירו אותי ואת נשמתי לרצון לפני רבי שמעון".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
