מערכת COL
|
יום ט"ו אייר ה׳תשע״ד
15.05.2014
ניסיון במירון ● סיפור לשבת
פתאום עצר לידם בחריקת בלמים רכב מפואר. ממושב הנהג יצא יהודי נרגש. "הרבי מטולנה! מה שלומכם?", קרא בהתלהבות לעבר האדמו"ר. האיש היה חסיד אמיד, תושב ניו-יורק, שבא לארץ לכמה ימים, והוא עשה את דרכו ממירון לירושלים. "יש לנו מקום פנוי אחד, בעבור הרבי", והזמין את הרבי להיכנס למכונית. רבה הייתה תדהמתו כאשר הרבי הניד בראשו לשלילה. "אינני יכול לנסוע", אמר, והחווה באצבעו על האברך שלצידו ● סיפור לשבת באדיבות 'שיחת השבוע' ניסיון במירון
מירון (צילום: מנדי הכטמן, COL)
לוי שייקביץ
זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום שישי, ל"ג בעומר, לפני ארבעים שנה. האברך הירושלמי פנה בצעדים מהירים לעבר תחנת האוטובוס, שולח מבטים תכופים אל שעון היד שלו.
הזמן דוחק. יום שישי היום. בכוונתו לעלות לאוטובוס העושה את דרכו למירון, להשתטח על ציונו של רבי שמעון בר-יוחאי, לשפוך שם את שיחו, ולחזור לירושלים לקראת השבת.
בעומדו בתחנת האוטובוס ציפתה לו הפתעה: אל התחנה קרב ובא האדמו"ר מטולנה, רבי יוחנן טברסקי, שגם הוא עשה את דרכו, כאחד העם, באוטובוס הציבורי המקרטע בואכה מירון.
במהלך הנסיעה ישב האברך ליד האדמו"ר, נהנה מדברי תורתו ומהסיפורים החסידיים שסיפר, והביט בהתפעלות בהכנותיו לקראת העלייה לציון רשב"י.
כאשר הגיעו למירון ליווה האברך את האדמו"ר אל הציון, וכל אחד ואחד מהם פנה לתפילותיו ולשטיחת בקשותיו ותחינותיו.
האברך סיים את תפילתו במהירות, וביקש לצאת מיד בחזרה לירושלים. "ערב שבת היום ואני מבקש לשוב הביתה בהקדם", התנצל באוזני האדמו"ר על שהוא ממהר לצאת ואינו ממתין לו. הרבי הניד בראשו. הוא עצמו עדיין עמד בהכנות להשתטחות על הציון. האדמו"ר איחל לאברך נסיעה טובה ופטרו לדרכו.
בצאתו מן הציון הציק לאברך מצפונו על שעזב את הרבי לבדו, ללא מלווה בדרכו חזרה, אך השבת המתקרבת סיפקה לו הסבר מניח את הדעת להחלטתו. במהרה עמד בתחנת האוטובוס, בציפייה לצאת לדרך בהקדם.
אלא שהדקות נקפו והאוטובוס לא נראה באופק. אגלי זיעה בצבצו על מצחו של האברך. הוא השקיף בדאגה על הכביש השומם ותהה לפשר העיכוב. החששות החלו למלא את ליבו. "מה יהיה?", חשב בחרדה, "האם אספיק לחזור לירושלים במועד?".
שעה וחצי מורטות עצבים חלפו להן, והאברך עודנו בתחנה, מייחל לאוטובוס.
לפתע הבחין בדמות קרבה ובאה. ליבו החסיר פעימה כשזיהה את האדמו"ר מטולנה, שסיים את תפילתו, והוא מתקדם בניחותא לעבר התחנה. האברך התמלא בושה וכלימה. לא דיי שנטש את האדמו"ר, גם לא הרוויח מכך מאומה.
אך הרבי הפיג מיד את מבוכתו, והתעניין בדאגה כנה בשלומו. "מדוע עודך כאן?", שאל. האברך השיב כי כבר זמן רב הוא ממתין לאוטובוס, וזה בושש לבוא. הרבי השתתף בצערו, וכך חלפו להן כמה דקות של המתנה.
פתאום עצר לידם בחריקת בלמים רכב מפואר. ממושב הנהג יצא יהודי נרגש. "הרבי מטולנה! מה שלומכם?", קרא בהתלהבות לעבר האדמו"ר.
האיש היה חסיד אמיד, תושב ניו-יורק, שבא לארץ לכמה ימים, והוא עשה את דרכו ממירון לירושלים. "יש לנו מקום פנוי אחד, בעבור הרבי", צהל החסיד, והזמין את הרבי להיכנס למכונית.
רבה הייתה תדהמתו כאשר הרבי הניד בראשו לשלילה. "אינני יכול לנסוע", אמר, והחווה באצבעו על האברך שלצידו.
באותו רגע חפו פניו של זה. הוא נטש את הרבי לבדו במירון, ואילו הרבי אינו מוכן לנסוע בלעדיו. "אוי לה לאותה בושה", חשב לעצמו בכאב.
הוא מיהר למחות באוזני הרבי ולהפציר בו שייסע. "ייכנס הרבי למכונית, אני כבר אסתדר ואסע באוטובוס", אמר. אך הרבי בשלו. בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לנסוע ולהותיר את האברך בתחנת האוטובוס.
הרבי הזכיר לנהג ולאברך את הסיפור המובא בגמרא על רבי פינחס בן-יאיר, שבדרכו לפדיון שבויים גזר על נהר שייחצה, כדי שיוכל לעבור בו. לאחר שהנהר ציית, הורה לו להיחצות שוב, בעבור אדם שנשא חיטים לאפיית מצות. היה עמם נווד ערבי, וגם בעבורו ביקש רבי פינחס בן-יאיר שייחצה הנהר. מדוע הנהר צריך לשנות את טבעו שלא לצורך מצווה? אמר רבי פינחס בן-יאיר: "שלא יאמר 'כך עושים לבני לוויה?!'"...
"נו, וכי כך עושים לבני לוויה?!", שאל הרבי רטורית.
ראו נוסעי הרכב שלא יזיזו את הרבי מעמדתו, הצטופפו ונדחקו, ויצרו מקום גם בעבור האברך. כעת היה הרבי מרוצה והסכים להיכנס למכונית.
חלפו שנים. יום אחד שמע נכדו של הרבי, האדמו"ר מטולנה הנוכחי, את הסיפור. הוא פנה אל סבו וסיפר לו את המעשה, אך השמיט את הפרטים המזהים ואת זהות גיבור הסיפור – הלוא הוא הרבי עצמו.
"מה דעתו של סבא על הסיפור?", התעניין.
"פשיטא!", השיב הרבי מיד, "הלוא זו גמרא מפורשת במסכת חולין: 'וכי כך עושים לבני לוויה?!'".
הרבי הרהר רגע, והוסיף: "האדם שנהג כך אדם גדול הוא, שכן אינני יודע אם אני עצמי הייתי מסוגל לעמוד בניסיון כזה"...
זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום שישי, ל"ג בעומר, לפני ארבעים שנה. האברך הירושלמי פנה בצעדים מהירים לעבר תחנת האוטובוס, שולח מבטים תכופים אל שעון היד שלו.
הזמן דוחק. יום שישי היום. בכוונתו לעלות לאוטובוס העושה את דרכו למירון, להשתטח על ציונו של רבי שמעון בר-יוחאי, לשפוך שם את שיחו, ולחזור לירושלים לקראת השבת.
בעומדו בתחנת האוטובוס ציפתה לו הפתעה: אל התחנה קרב ובא האדמו"ר מטולנה, רבי יוחנן טברסקי, שגם הוא עשה את דרכו, כאחד העם, באוטובוס הציבורי המקרטע בואכה מירון.
במהלך הנסיעה ישב האברך ליד האדמו"ר, נהנה מדברי תורתו ומהסיפורים החסידיים שסיפר, והביט בהתפעלות בהכנותיו לקראת העלייה לציון רשב"י.
כאשר הגיעו למירון ליווה האברך את האדמו"ר אל הציון, וכל אחד ואחד מהם פנה לתפילותיו ולשטיחת בקשותיו ותחינותיו.
האברך סיים את תפילתו במהירות, וביקש לצאת מיד בחזרה לירושלים. "ערב שבת היום ואני מבקש לשוב הביתה בהקדם", התנצל באוזני האדמו"ר על שהוא ממהר לצאת ואינו ממתין לו. הרבי הניד בראשו. הוא עצמו עדיין עמד בהכנות להשתטחות על הציון. האדמו"ר איחל לאברך נסיעה טובה ופטרו לדרכו.
בצאתו מן הציון הציק לאברך מצפונו על שעזב את הרבי לבדו, ללא מלווה בדרכו חזרה, אך השבת המתקרבת סיפקה לו הסבר מניח את הדעת להחלטתו. במהרה עמד בתחנת האוטובוס, בציפייה לצאת לדרך בהקדם.
אלא שהדקות נקפו והאוטובוס לא נראה באופק. אגלי זיעה בצבצו על מצחו של האברך. הוא השקיף בדאגה על הכביש השומם ותהה לפשר העיכוב. החששות החלו למלא את ליבו. "מה יהיה?", חשב בחרדה, "האם אספיק לחזור לירושלים במועד?".
שעה וחצי מורטות עצבים חלפו להן, והאברך עודנו בתחנה, מייחל לאוטובוס.
לפתע הבחין בדמות קרבה ובאה. ליבו החסיר פעימה כשזיהה את האדמו"ר מטולנה, שסיים את תפילתו, והוא מתקדם בניחותא לעבר התחנה. האברך התמלא בושה וכלימה. לא דיי שנטש את האדמו"ר, גם לא הרוויח מכך מאומה.
אך הרבי הפיג מיד את מבוכתו, והתעניין בדאגה כנה בשלומו. "מדוע עודך כאן?", שאל. האברך השיב כי כבר זמן רב הוא ממתין לאוטובוס, וזה בושש לבוא. הרבי השתתף בצערו, וכך חלפו להן כמה דקות של המתנה.
פתאום עצר לידם בחריקת בלמים רכב מפואר. ממושב הנהג יצא יהודי נרגש. "הרבי מטולנה! מה שלומכם?", קרא בהתלהבות לעבר האדמו"ר.
האיש היה חסיד אמיד, תושב ניו-יורק, שבא לארץ לכמה ימים, והוא עשה את דרכו ממירון לירושלים. "יש לנו מקום פנוי אחד, בעבור הרבי", צהל החסיד, והזמין את הרבי להיכנס למכונית.
רבה הייתה תדהמתו כאשר הרבי הניד בראשו לשלילה. "אינני יכול לנסוע", אמר, והחווה באצבעו על האברך שלצידו.
באותו רגע חפו פניו של זה. הוא נטש את הרבי לבדו במירון, ואילו הרבי אינו מוכן לנסוע בלעדיו. "אוי לה לאותה בושה", חשב לעצמו בכאב.
הוא מיהר למחות באוזני הרבי ולהפציר בו שייסע. "ייכנס הרבי למכונית, אני כבר אסתדר ואסע באוטובוס", אמר. אך הרבי בשלו. בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לנסוע ולהותיר את האברך בתחנת האוטובוס.
הרבי הזכיר לנהג ולאברך את הסיפור המובא בגמרא על רבי פינחס בן-יאיר, שבדרכו לפדיון שבויים גזר על נהר שייחצה, כדי שיוכל לעבור בו. לאחר שהנהר ציית, הורה לו להיחצות שוב, בעבור אדם שנשא חיטים לאפיית מצות. היה עמם נווד ערבי, וגם בעבורו ביקש רבי פינחס בן-יאיר שייחצה הנהר. מדוע הנהר צריך לשנות את טבעו שלא לצורך מצווה? אמר רבי פינחס בן-יאיר: "שלא יאמר 'כך עושים לבני לוויה?!'"...
"נו, וכי כך עושים לבני לוויה?!", שאל הרבי רטורית.
ראו נוסעי הרכב שלא יזיזו את הרבי מעמדתו, הצטופפו ונדחקו, ויצרו מקום גם בעבור האברך. כעת היה הרבי מרוצה והסכים להיכנס למכונית.
חלפו שנים. יום אחד שמע נכדו של הרבי, האדמו"ר מטולנה הנוכחי, את הסיפור. הוא פנה אל סבו וסיפר לו את המעשה, אך השמיט את הפרטים המזהים ואת זהות גיבור הסיפור – הלוא הוא הרבי עצמו.
"מה דעתו של סבא על הסיפור?", התעניין.
"פשיטא!", השיב הרבי מיד, "הלוא זו גמרא מפורשת במסכת חולין: 'וכי כך עושים לבני לוויה?!'".
הרבי הרהר רגע, והוסיף: "האדם שנהג כך אדם גדול הוא, שכן אינני יודע אם אני עצמי הייתי מסוגל לעמוד בניסיון כזה"...
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
