מערכת COL
|
יום ח' אייר ה׳תשע״ד
08.05.2014
בקשתו הדחופה של ראש-הישיבה ● סיפור לשבת
במאמץ ניכר התרומם האב על מיטתו והיישיר אל בנו את מבטו. "יש לארגן אסֵפה דחופה, מיָדית, להקמת קרן לטובת היתומים", הורה והוסיף: "מצבי אינו מאפשר לי להשתתף בהלוויה, אך את האסֵפה יש לקיים מיד" ● כמידי שבוע, אנו מגישים סיפור לשבת באדיבות הגיליון הנפוץ 'שיחת השבוע' בקשתו הדחופה של ראש-הישיבה
(צילום אילוסטרציה)
לוי שייקביץ
הבשורה המרה הִכתה בתדהמה את קהילת סערט-ויז'ניץ. אברך צעיר, אב למשפחה ברוכת ילדים, נפטר פתאום. כל בני הקהילה הכירו את האברך החביב ונעים ההליכות, ופטירתו הפתאומית הייתה מהלומה קשה לכולם.
בני משפחתו של רבי משה הגר, ראש ישיבת 'יחל ישראל' בחיפה, בעל 'ברכת משה', לא ידעו אם לספר לו את הבשורה המעציבה. מצב בריאותו היה רופף מאוד. הוא שכב במיטתו וסבל מחולשה גדולה. לבסוף החליטו בכל-זאת לספר לו.
דקות אחדות שקע רבי משה בדומייה, מעכל את האסון הנורא. אחר-כך התעשת, וביקש לקרוא לבנו בכורו, רבי מנחם-דוד (כיום האדמו"ר משאץ-ויז'ניץ שליט"א).
במאמץ ניכר התרומם האב על מיטתו והיישיר אל בנו את מבטו. "יש לארגן אסֵפה דחופה, מיָדית, להקמת קרן לטובת היתומים", הורה והוסיף: "מצבי אינו מאפשר לי להשתתף בהלוויה, אך את האסֵפה יש לקיים מיד".
בנו ניסה להרגיע את סערת רוחו של אביו. "הלוא האסון קרה זה עתה", אמר. "ימי ה'שבעה' טרם החלו. נמתין מעט ונוכל לארגן את האסֵפה בצורה מסודרת. למה להיחפז?".
אולם רבי משה ביטל את הדברים במחי יד. הוא הרהר זמן-מה ואמר: "אספר לך סיפור ששמעתי מאבי (ה'מקור ברוך') ותבין". והוא התחיל לספר:
כאשר ה'מקור ברוך' שימש רבה של סירט שברומניה, בא אליו פעם אחת יהודי, עני מרוד, שבנו חלה מאוד ונשקפה סכנה לחייו. הרופאים המקומיים לא ידעו למצוא מזור למחלתו, והיהודי ביקש את עצת הרבי.
"סע לקלויזנבורג", ענה לו הרבי, "שם יש פרופסור גדול, יהודי, ד"ר הֶלפר, שמו. אבי (ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ) אמר עליו ששם משפחתו משקף את אישיותו – 'הֶלפר' (=עוזר, מסייע). סע אליו, והוא בוודאי יעזור לך".
"לנסוע מכאן, מסירט, לקלויזנבורג?", נרתע היהודי. "זו נסיעה ארוכה ואין לי כסף בעבורה".
"אין דבר, נסייע לך לאסוף כסף לצורך הנסיעה", הרגיע הרבי את היהודי. "אתה חייב להביא את הבן אל ד"ר הלפר".
ואכן, החסידים גייסו את הכסף להוצאות הדרך, והיהודי יצא עם בנו החולה לקלויזנבורג. הד"ר הלפר בדק את הילד החולה, ואמר לאב: "אני יכול להציל את חיי הילד, אך עליך לדעת שמחיר הטיפול יקר מאוד".
כשנקב הרופא בסכום הנדרש לא ידע האב המופתע את נפשו. הוא היה בטוח שאם יאמר לרופא שהרבי מסרט-ויז'ניץ שלחו אליו, ודאי יקבל אותו בלי תשלום. מניין יגייס עתה סכום כזה? הוא החל לבכות ולהתחנן לפני הרופא. "בקושי אספתי פרוטה לפרוטה בעבור הוצאות הדרך", אמר, "אני אדם עני וחסר כול".
הרופא לא הראה סימני התרגשות. "נמצא אתה בקלויזנבורג, עיר יהודית גדולה", אמר ליהודי. "לך אל בתי-הכנסת ואל בתי התושבים, ובקש שיסייעו לך. ודאי תשיג את הסכום".
באין ברירה עשה האיש כעצת הרופא. ואכן, ליבם של יהודי העיר נכמר על היהודי המסכן ועל בנו החולה, ואחרי מאמץ לא-קטן היה הסכום המלא בידו. הוא שב אל הרופא, וזה נטל את הכסף בשביעות רצון והניחו במגֵרת השולחן. "כעת", אמר ליהודי, "השאר כאן את בנך ולך ללמוד ולהתפלל בבית-הכנסת. בעוד כשבוע יבריא בנך, בעזרת השם".
ואמנם, כעבור שבעה ימים חזר הילד לאיתנו. "הטיפול הצליח והילד החלים", עדכן אותו הרופא בשמחה, אך הוסיף: "מכאן אינך חוזר לביתך, אלא אתה לוקח את הילד לבית הבראה, למשך שבועיים. אם לא תבטיח לי שכך תעשה, לא אשחרר את הילד, ותצטרך לשלם סכום גבוה על כל יום אשפוז נוסף".
פניו של האב נפלו. מניין ישיג כסף לשלם על שהייה של שבועיים בבית הבראה?! כמה נדבות יוכל לקבץ עוד?! "ביתי יהיה בית הבראה מצויין", ניסה לשכנע את הרופא, אך זה הניד ראשו בשלילה.
"אין לי שום יכולת", לחש האב בייאוש.
הרופא רכן לעבר מגֵרת שולחנו, הוציא ממנה את צרור הכסף שקיבל מהאב אך לפני שבוע, ומסרו לידי האב ההמום.
"מה זה?", שאל היהודי בתימהון.
"זה הכסף שהבאת לי", חייך הרופא. "לא נגעתי בו. אם הרבי מפנה אליי יהודי, לא יעלה על דעתי לגבות ממנו תשלום"...
"מדוע אפוא שלחת אותי לקבץ נדבות?", תמה האב.
"ראה", השיב הרופא, "מניסיוני למדתי שבני-אדם מוכנים לתרום מכספם למטרות דחופות של הצלת חיים, אך הם אינם מתגייסים כדי לממן בית הבראה. אולם אני יודע שהשהייה בבית ההבראה חיונית להצלחת הטיפול. ידעתי שלא יהיה לך כסף לכך. לכן שלחתי אותך לאסוף את התרומות, כדי שעכשיו תוכל לשלם לבית ההבראה"...
ראש הישיבה נשם עמוקות ואמר: "גם במקרה הזה חייבים להתרים את הציבור עכשיו, כשהזעזוע טרי והלבבות פתוחים. עשו כן ותצליחו".
(לרגל יום השנה החמישה-עשר להסתלקות רבי משה הגר, בט' באייר)
הבשורה המרה הִכתה בתדהמה את קהילת סערט-ויז'ניץ. אברך צעיר, אב למשפחה ברוכת ילדים, נפטר פתאום. כל בני הקהילה הכירו את האברך החביב ונעים ההליכות, ופטירתו הפתאומית הייתה מהלומה קשה לכולם.
בני משפחתו של רבי משה הגר, ראש ישיבת 'יחל ישראל' בחיפה, בעל 'ברכת משה', לא ידעו אם לספר לו את הבשורה המעציבה. מצב בריאותו היה רופף מאוד. הוא שכב במיטתו וסבל מחולשה גדולה. לבסוף החליטו בכל-זאת לספר לו.
דקות אחדות שקע רבי משה בדומייה, מעכל את האסון הנורא. אחר-כך התעשת, וביקש לקרוא לבנו בכורו, רבי מנחם-דוד (כיום האדמו"ר משאץ-ויז'ניץ שליט"א).
במאמץ ניכר התרומם האב על מיטתו והיישיר אל בנו את מבטו. "יש לארגן אסֵפה דחופה, מיָדית, להקמת קרן לטובת היתומים", הורה והוסיף: "מצבי אינו מאפשר לי להשתתף בהלוויה, אך את האסֵפה יש לקיים מיד".
בנו ניסה להרגיע את סערת רוחו של אביו. "הלוא האסון קרה זה עתה", אמר. "ימי ה'שבעה' טרם החלו. נמתין מעט ונוכל לארגן את האסֵפה בצורה מסודרת. למה להיחפז?".
אולם רבי משה ביטל את הדברים במחי יד. הוא הרהר זמן-מה ואמר: "אספר לך סיפור ששמעתי מאבי (ה'מקור ברוך') ותבין". והוא התחיל לספר:
כאשר ה'מקור ברוך' שימש רבה של סירט שברומניה, בא אליו פעם אחת יהודי, עני מרוד, שבנו חלה מאוד ונשקפה סכנה לחייו. הרופאים המקומיים לא ידעו למצוא מזור למחלתו, והיהודי ביקש את עצת הרבי.
"סע לקלויזנבורג", ענה לו הרבי, "שם יש פרופסור גדול, יהודי, ד"ר הֶלפר, שמו. אבי (ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ) אמר עליו ששם משפחתו משקף את אישיותו – 'הֶלפר' (=עוזר, מסייע). סע אליו, והוא בוודאי יעזור לך".
"לנסוע מכאן, מסירט, לקלויזנבורג?", נרתע היהודי. "זו נסיעה ארוכה ואין לי כסף בעבורה".
"אין דבר, נסייע לך לאסוף כסף לצורך הנסיעה", הרגיע הרבי את היהודי. "אתה חייב להביא את הבן אל ד"ר הלפר".
ואכן, החסידים גייסו את הכסף להוצאות הדרך, והיהודי יצא עם בנו החולה לקלויזנבורג. הד"ר הלפר בדק את הילד החולה, ואמר לאב: "אני יכול להציל את חיי הילד, אך עליך לדעת שמחיר הטיפול יקר מאוד".
כשנקב הרופא בסכום הנדרש לא ידע האב המופתע את נפשו. הוא היה בטוח שאם יאמר לרופא שהרבי מסרט-ויז'ניץ שלחו אליו, ודאי יקבל אותו בלי תשלום. מניין יגייס עתה סכום כזה? הוא החל לבכות ולהתחנן לפני הרופא. "בקושי אספתי פרוטה לפרוטה בעבור הוצאות הדרך", אמר, "אני אדם עני וחסר כול".
הרופא לא הראה סימני התרגשות. "נמצא אתה בקלויזנבורג, עיר יהודית גדולה", אמר ליהודי. "לך אל בתי-הכנסת ואל בתי התושבים, ובקש שיסייעו לך. ודאי תשיג את הסכום".
באין ברירה עשה האיש כעצת הרופא. ואכן, ליבם של יהודי העיר נכמר על היהודי המסכן ועל בנו החולה, ואחרי מאמץ לא-קטן היה הסכום המלא בידו. הוא שב אל הרופא, וזה נטל את הכסף בשביעות רצון והניחו במגֵרת השולחן. "כעת", אמר ליהודי, "השאר כאן את בנך ולך ללמוד ולהתפלל בבית-הכנסת. בעוד כשבוע יבריא בנך, בעזרת השם".
ואמנם, כעבור שבעה ימים חזר הילד לאיתנו. "הטיפול הצליח והילד החלים", עדכן אותו הרופא בשמחה, אך הוסיף: "מכאן אינך חוזר לביתך, אלא אתה לוקח את הילד לבית הבראה, למשך שבועיים. אם לא תבטיח לי שכך תעשה, לא אשחרר את הילד, ותצטרך לשלם סכום גבוה על כל יום אשפוז נוסף".
פניו של האב נפלו. מניין ישיג כסף לשלם על שהייה של שבועיים בבית הבראה?! כמה נדבות יוכל לקבץ עוד?! "ביתי יהיה בית הבראה מצויין", ניסה לשכנע את הרופא, אך זה הניד ראשו בשלילה.
"אין לי שום יכולת", לחש האב בייאוש.
הרופא רכן לעבר מגֵרת שולחנו, הוציא ממנה את צרור הכסף שקיבל מהאב אך לפני שבוע, ומסרו לידי האב ההמום.
"מה זה?", שאל היהודי בתימהון.
"זה הכסף שהבאת לי", חייך הרופא. "לא נגעתי בו. אם הרבי מפנה אליי יהודי, לא יעלה על דעתי לגבות ממנו תשלום"...
"מדוע אפוא שלחת אותי לקבץ נדבות?", תמה האב.
"ראה", השיב הרופא, "מניסיוני למדתי שבני-אדם מוכנים לתרום מכספם למטרות דחופות של הצלת חיים, אך הם אינם מתגייסים כדי לממן בית הבראה. אולם אני יודע שהשהייה בבית ההבראה חיונית להצלחת הטיפול. ידעתי שלא יהיה לך כסף לכך. לכן שלחתי אותך לאסוף את התרומות, כדי שעכשיו תוכל לשלם לבית ההבראה"...
ראש הישיבה נשם עמוקות ואמר: "גם במקרה הזה חייבים להתרים את הציבור עכשיו, כשהזעזוע טרי והלבבות פתוחים. עשו כן ותצליחו".
(לרגל יום השנה החמישה-עשר להסתלקות רבי משה הגר, בט' באייר)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
