מערכת COL
|
יום ט"ו ניסן ה׳תשע״ד
15.04.2014
מעשה ברבי ● חמישה סיפורי מופת מרתקים מתוך הספר החדש
כולנו מסובין – ההבטחה של הרבי, הפקפוק של השגריר, והנס בחצות היום ● את פתח לו – הבכי של הרבי והילד הקטן שמחכה בחוץ ● והגדת לבנך – הדולר והבן האובד ● ועכשיו קרבנו המקום – הצייר שנשלח להציל נשמה ● שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו - מותו המסתורי של צורר היהודים ● COL מגיש חמישה סיפורי מופת מתוך למעלה משלוש-מאות (!) סיפורים על הרבי בספר הייחודי, רב הכמות ורב האיכות של הרב אהרן דב הלפרין, שיצא לאור השבוע לאור ההגדה מעשה ברבי
תמונה נדירה של הרבי לאחר שאיבת מים שלו (מתוך א חסידשע דערהער)
כולנו מסובין בנפאל
סיפר הרב אליעזר אבצן, שליח הרבי בהונג-קונג:
לפני שמוּנה שליח קבוע לנפאל, נשלחו בחורים בברכת ובהוראת הרבי, במסגרת "מרכז שליחות", לארגן סדר ציבורי, ולאט לאט נבנה הסדר שידוע ומפורסם היום כסדר הגדול בעולם בניהולו של השליח לנפאל, הרב יחזקאל (חזקי) ליפשיץ שבמשך השנים כבר קירב המונים ליהדות, לתורה ומצוות.
בשנים הראשונות התקיים הסדר בחצר של השגרירות הישראלית. כך נמשך הדבר שנתיים או שלש באין מפריע, כאשר משנה לשנה גובר ועולה בהתמדה מספר המשתתפים ב'סדר'.
והנה הגיעה עוד שנה וכשטלפנתי לשגריר לתאם איתו שוב את ההכנות ל'סדר' הציבורי הגדול, שאל אותי בתמיהה: "מה, לא שמעת מה קורה אצלנו?!". הוא התכוון לניסיון הפיכה צבאית שהתחולל באותם ימים במדינה, דבר שאף הוביל לעוצר כללי. "לצערי, אני לא חושב שנוכל השנה לקיים 'סדר' לישראלים", אמר. ניסיתי לשנות את דעתו, אך הוא היה נחרץ.
טלפנתי למזכיר הרב חודוקוב ושאלתיו מה לעשות. כעבור זמן מה נמסרה לי התשובה:
- "הרבי ביקש למסור לשגריר כי עד חג-הפסח העוצר יבוטל".
בהתרגשות עצומה טלפנתי לשגריר, אף שהשעה אז הייתה שעת לילה מאוחרת, ובישרתי לו – כמעט בצעקה – את הבשורה המשמחת.
שתיקה ממשוכת השתררה מעבר לקו. כעבור אי-אילו רגעים, שמעתי את קולו – בטון שקט מאוד – אומר לי כך:
- אני מאוד-מאוד מכבד ומעריך את הרבי מליובאוויטש, אבל הוא יושב בברוקלין ואני נמצא כאן... ובכן, יש עוצר במדינה ולכן השנה לא נוכל לשתף פעולה ולסייע לכם בארגון ה'סדר' אצלי בבית. ואם אתה בכל זאת מתעקש לקיים אותו, נסה לארגן זאת בכוחות עצמך.
הייתי מאוכזב מאוד וניסיתי כמיטב יכולתי לשכנע אותו אך הוא היה נחוש בדעתו. ההכנות לסדר נמשכו על-מנת שגם באותה שנה ייערך 'סדר' ציבורי גדול למטיילים הישראלים.
בערב חג-הפסח, בשעה שתים-עשרה בצהריים, הוסר לפתע העוצר הכללי והסדר אכן התקיים בחצר השגרירות...
את פתח לו
בשבת בראשית תשי"ד, אמר הרבי באחת משיחות הקודש (בהתרגשות, כשקולו הק' נקטע בבכי):
- הנשמה נתבעת לעשות "ארץ ישראל" ברוחניות, לעסוק בדברים גשמיים ולעשות מהם כלים לאלקות. טוענת הנשמה שאינה רוצה בזה, כי רצונה להיות דביקה באלקות. הנשמה טוענת: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה" – עד שהצלחתי לפשוט את לבושיי, "איככה אלבשנה"?! איך תובעים ממני לחזור וללבשן?!
"רחצתי את רגלי איככה אטנפם" – הרגליים שמתלכלכות מהילוך על הארץ, גם אותן רחצתי, ואיך תובעים ממני שוב להלך בהן על הארץ, לעסוק בגשמיות? איככה אטנפם?!
הנשמה טוענת: הניח לי רגע, די לי כל היום, כל הלילה, כל השנה. לרגע קט הניח לי. רגע אחד תן לי להיות דבק באלוקות (כ"ק הרבי בכה הרבה והמשיך:)
- אומרים לנשמה: לא! הנה מאחורי הדלת עומד ילד יהודי שאינו יודע מיהדות, אינו יודע מכלום – את פתח לו! עליך לשחק עמו מחצית שעה, לטייל עמו, לתת לו סוכריות, עד שתואיל ללמוד עמו "קמץ אלף א". ומה שאתה טוען "איככה אלבשנה ואיככה אטנפם" ורצונך לעמוד בדביקות לאלקות – הרי זה כמו ירמיה שאמר לברוך בן נריה: בשעה שבית המקדש חרב ובני ישראל נמצאים בגלות, אתה חושב על רוח הקודש ונבואה?!
והגדת לבנך
מספר הרב שמואל גורביץ, שליח הרבי בליאון:
משפחת סיילם, מהמשפחות היהודיות החשובות בליאון, היא אחת המשפחות הראשונות שהצלחנו לקרב לתורה ומצוות. המשפחה היתה רחוקה מאוד מתורה ויהדות, והפכה למשפחה חסידית. האב, האם, שני הבנים והבת (רופאים צעירים) כולם נהיו לחסידים במלוא מובן המילה. ואולם בן אחד, הבכור, לא רק שלא התקרב באותה תקופה, אלא המציאות היתה עגומה הרבה יותר: הבן הבכור, כהרבה צעירים יהודיים בני גילו, התחתן עם גויה. הוריו ובני משפחתו שהתקרבו אותו זמן ליהדות התנגדו לכך בכל כוחם, לא הרפו ממנו, אך, לדאבון הלב, עקשנותו של הבן גברה. משהחלו להציק לו ללא הרף, קם עם אשתו הגויה ועזב את העיר למקום לא נודע. כל מאמצי הוריו ומשפחתו לגלות את מקום מגוריו עלו בתוהו. גם הורי אשתו הגויה, שככל הנראה ידעו את כתובתם, סירבו לשתף פעולה בשום צורה שהיא.
משחלפו כשלוש שנים של חיפושים ללא תוצאות, קמו ההורים ונסעו לרבי, כדי לשטוח באוזניו את מר גורלם בבקשת עצה וברכה.
כשנכנסו ל'יחידות' בקושי הצליחו לפצות את פיהם בחדר הקדוש. הם עמדו והתייפחו, וכמעט לא יכלו לדבר. לבסוף הרבי הוציא מכיסו שטר של דולר, נתן זאת לאב, ואמר להם:
- עליכם לתת את השטר הזה בידו של הבן, וה' יעזור... במילים אלו נסתיימה ה'יחידות'.
"כשחזרו לליאון", מספר הרב גורביץ, "נסעו מיד, ישר מנמל התעופה, לביתי. הם היו המומים. מצד אחד שמחו ובטחו בהבטחתו ובברכתו של הרבי . מצד שני – "מה פירוש לתת לו את השטר ביד?" – שאלו אותי – "הרי זה כשלוש שנים שהפכנו את העולם כדי למצוא אותו, והאדמה כאילו בלעתו!"
אם הרבי אמר לתת לו את הדולר – הודעתי להם בפסקנות – זה עצמו מהווה 'נתינת כוח', ואין ספק שהדברים יתקיימו ובמלואם!
כעבור פחות משבוע מתקשרת אליהם קרובת משפחה, ובהתרגשות בלתי-רגילה היא מספרת להם כי היום פגשה במקרה מכר משותף שעבר לא מזמן להתגורר ב'בריטניה', עיר הגבול הצפונית של צרפת, והוא סיפר לה כי הבן ה'אבוד' שכולם מחפשים אחריו, מתגורר באותה עיר, והוא אף מסר לה את כתובתו המדויקת. הוא גם עדכן אותה בינתיים בעובדה שלזוג הצעיר כבר יש שלושה ילדים.
השליחות למסירת הדולר הוטלה על הבת הצעירה "אל תדברי עם אחיך ועם אשתו אף מילה מטוב ועד רע" – הזהירו אותה ההורים – "רק מסרי לו את הדולר ביד, ואמרי לו שהרבי מליובאוויטש שלח זאת עבורו".
כך אמנם עשתה. לאחר נסיעה ארוכה הגיעה לבית, לפי הכתובת המדויקת שנמסרה לה. כשהדלת נפתחה ניגשה ישר לאחיה הבכור – שאותו לא ראתה זה שלוש שנים – מסרה לו את הדולר, ואמרה לו בקול חנוק:
- הרבי מליובאוויטש שלח את זה לך.
שלושה שבועות של מתח והתרגשות עברו על משפחת סיילם בליאון, עד שבשעת בין-ערביים אחת מצלצל פעמון הדלת, וכשזו נפתחה נכנס במרוצה הבן הבכור, מתחבק עם אביו ובוכה, כילד קטן, שעה ארוכה. כשהתאושש ביקש מאביו למזוג כוסיות 'לחיים'... "עזבתי אותה... סופית... אותה ואת הילדים הגויים שלי"...
הוא שב בתשובה, עבר לגור בעיר שטרסבורג והקים משפחה חסידית לתפארת.
ועכשיו קרבנו המקום
החסיד רבי הענדל ליברמן ע"ה, היה מן הדמויות הבולטות בחצרות הקודש של הרבי. בעל הדרת פנים מאירות ומחייכות. יודע ספר ועובד ה', נעים זמירות, בעל לב רחום ונרגש. בעל חסד ומכניס אורחים. דמות מרתקת ללא ספק, שבמרכזה עמד כוח הציור המופלא שלו. צייר מעולה היה, ולציוריו יצאו מוניטין.
פעם אחת קיבל הוראה מפתיעה מהרבי: כיון שבימים הקרובים תיערך תצוגת ציורים גדולה באחת הערים הגדולות באמריקה, ראוי שיזמין מקום באותה תצוגה גם לתמונותיו וציוריו. ר' הענדל הבין מיד כי 'דברים בגו' ועשה כאשר נצטווה.
בהגיע היום שבו נפתחה התערוכה, הורה לו הרבי לנסוע לשם בעצמו ולהתייצב בדוכן המכירות שלו. גם זאת הורה לו הרבי, וגם זאת הייתה הפתעה: שבימי התערוכה לא יתאכסן במלון יהודי המצוי באותו רובע, כי אם במלון אחר שבבעלות גויים. ר' הענדל הגיע, העמיד את יצירותיו, עמד כמה שעות לידן, ובזמן הרב שנותר לו ישב בחדרו שבמלון ועסק בתורה ובתפילה באריכות כדרכו.
יום אחד, בעודו יושב בחדרו ולומד, שמע נקישות על דלת חדרו. כאשר נגש לפתוח את הדלת, ראה לפניו אדם בלתי מוכר, שביקש להתקבל אצלו לרגעים מספר. רבי הנדל לא סירב כמובן. האיש נכנס לחדרו, ואמר לו כי תפילותיו שנאמרו בעריבות ובמתיקות כל כך, בקעו מתוך חדרו, ועוררוהו, ועל כן הוא מבקש, שמא יכול להשאילו את הטלית והתפילין.
ר' הענדל נרעש מן הבקשה שבאה מפיו של אדם שחזותו החיצונית לא העידה על יהדותו והושיט לו בשמחה את הטלית ואת התפילין. כאשר עבר לאחר מכן ר' הענדל ליד חדר אותו שכן במלון, הופתע לשמוע קולות בכי קורעי לב. ר' הענדל החל להבין לשם מה נשלח לכאן על ידי הרבי. לא עברה שעה והאיש בא להחזיר את הטלית ותפילין. ר' הענדל הבחין בו כי פניו אדומות מבכי, אך לא דיבר עמו מאומה. למחרת שוב חזר אותו סיפור על עצמו, ושוב דפק על פתחו לבקש את הטלית והתפילין ולאחר מכן החזירם.
הדבר חזר ונשנה כמה ימים, עד שבסופו של דבר פתח אותו אדם בשיחה עם ר' הענדל, בה גילה לו את כל מועקת לבבו.
התברר כי בילדותו היה תלמיד ישיבה ברוסיה-ליטא, אך עם עלותם של הקומוניסטים לשלטון, נסחף כמו המוני צעירים אחרים לרוח הקומוניזם הכפרנית, ואט אט ניתק עצמו מכל זיקה ושייכות יהודית. הוא חי רחמנא-ליצלן כגוי גמור לכל דבר, וכמעט לא זכר כי יהודי הוא. עד שהגיע כצייר ליריד התצוגה, והבחין בדמותו היהודית חסידית של רבי הענדל, ומשעה לשעה, ומיום ליום, החלו מעיו מכרכרים בקרבו, לבו החל דופק בחזקה, והרהורים נוגים עלו במחשבתו. הוא לא יכל עוד להתאפק והחל עוקב אחר ה"צייר" המשונה ר' הענדל, עד שהגיע לפתח חדרו ושם קלטו אזניו את תפילתו המשתפכת. זו שברה אותו לגמרי. זיכרונות הילדות החלו מטרידים אותו יותר ויותר עד שהחליט לבקש מר' הענדל טלית ותפילין...
ר' הענדל, ששליחותו נתבהרה עתה להפליא, נכנס עם אותו איש בדברי התעוררות, לקח ממנו את שמו וכתובתו ונפרד ממנו בלבביות, ארז את ציוריו וחזר לקראון הייטס. כאשר הגיע הכניס לרבי דיווח מלא על כל מה שאירע, ושאל את הרבי אם עליו להמשיך בקשרים אתו, והרבי השיב לו בשלילה.
לאחר שבועות מספר, הבחין ר' הענדל בידיעה קצרה בעתון, כי צייר פלוני נפטר לבית עולמו...
שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו
בימים שלפני פורים תשי"ג הגיעה לשיאה "עלילת הרופאים". התעמולה הארסית של סטלין ומשטרו נגד היהודים גברה מיום ליום. התחושה של יהודים רבים בכל העולם היתה שכלל ישראל ברוסיה - תחת שלטונו העריץ של סטאלין - עומד בפני סכנה מוחשית נוראה. שום מוצא לא נראה באופק ויהודים בכל העולם שפכו שיחם ודמעותיהם בפני היושב במרומים.
כבכל שנה, קהל גדול נאסף במוצאי יום הפורים להתוועדות של הרבי. בתחילת ההתוועדות אמר הרבי מאמר חסידות על הפסוק: "ויהי אומן את הדסה היא אסתר". כמו תמיד, לפני אמירת ה"מאמר" ניתן היה להבחין על פניו הקדושות של הרבי רצינות ודבקות בלתי רגילה וניכר היה שבעוד דקות אחדות ישמיע "דברי אלוקים חיים", ואכן תוך כמה רגעים אמר את ה"מאמר".
חלפו כמה שעות, במהלכן היו כמה שיחות קודש בענייני דיומא, שירת ניגונים ואמירת "לחיים" כנהוג. ואז, לפנות בוקר, שוב נעשו פני הקודש להבים. שוב ניכרה הרצינות והדביקות המוכרת שכמוה רואים לפני מאמר. כולם הרגישו על פניו הקדושות של הרבי שהוא עומד להשמיע שוב 'דברי אלוקים חיים', למרות שדבר כזה לא אירע מעולם. לא אירע אפילו פעם אחת שהרבי יאמר שני "מאמרי דא"ח" באותה התוועדות.
לפתע, כאשר פניו הק' הולכים ומתלהטים בדבקות עצומה, פתח הרבי ואמר בקול של התרגשות:
- בתקופת המהפכה ברוסיה לאחר מפלתו של הקיסר (הצאר), הורה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לחסידים שישתתפו בבחירות שנערכו במדינה. בהתאם לכך, הגיע למקום שבו התקיימו הבחירות גם אחד החסידים שהיה מופשט לגמרי מהוויות העולם, ולא ידע כלל מה מתרחש במדינה – שהרי הוא צריך לקיים את ההוראה של הרבי, וכמובן, לאחרי הקדמת טבילה במקווה וחגירת אבנט, כראוי לקיום הוראה של הרבי. לאחר שעשה מה שצריך לעשות בשביל הבחירות, כפי שהורו לו חבריו – ראה אנשים עומדים ומכריזים "הו-רה" [= ברוסית: הידד], ועמד גם הוא והכריז: "הו-רע, הו-רע, הו-רע"...
וכאן תיאר הרבי איך עשה בדיוק אותו חסיד – הוא עצם את עיניו, הרים את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה והכריז שלוש פעמים: "הו-רע, הו-רע, הו-רע".
כשציבור החסידים הנוכח בהתוועדות ראה את הרבי עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו הקדושות יחד כלפי מעלה ומכריז כך שלוש פעמים "הו-רע, הו-רע, הו-רע" – אף אחד לא הבין מה קורה כאן...
אחרי שהרבי גמר לספר את הסיפור, הסתובב לימינו וסיפר שוב את כל הסיפור, כששוב הוא עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה ומכריז שלוש פעמים "הו-רע, הו-רע, הו-רע"... אחר כך הסתובב הרבי לצד שמאלו, ושוב סיפר את כל הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד. ושוב הסתובב הרבי לאחוריו, לעבר זקני החסידים שישבו שם, ושוב סיפר את הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד...
אחרי שציבור החסידים בהתוועדות שמע את המילים המפתיעות והמדהימות שהרבי השמיע, מתוך דבקות, וראה את פניו הק' יוקדות באש-קודש, היו כולם נסערים ונרגשים ומיד הבינו שיש דברים בגו, והדברים שמימיים, נעלמים ונסתרים. ואז, בהתעוררות גדולה, ספונטנית, קמו כולם בבת-אחת על רגליהם כשהרבי סיים לספר את הסיפור, וכל המסובים הכריזו יחד בהתרגשות שלוש פעמים: "הו-רע, הו-רע, הו-רע"...
מיד אחר כך פתח הרבי ואמר את המאמר השני, על הכתוב "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". לאחר ההתוועדות דיברו החסידים ביניהם על הפלא שבאמירת המאמר השני, ובמיוחד על הסיפור שקדם למאמר. כמה מזקני החסידים התבטאו שבוודאי הרבי פעל עניין גדול ונורא הקשור למה שמתרחש 'במדינה ההיא'.
ואמנם כעבור שלושה ימים העולם עצר את נשימתו לשמע החדשות המסעירות. התברר כי שליט-השליטים, הצורר סטאלין יימח שמו, מת באופן פתאומי ממש במוצאי פורים, בזמן ההתוועדות אצל הרבי.
גם אם קשה לקרוא על העיר מוסקווה את הביטוי "צהלה ושמחה", המוני היהודים נשמו לרווחה. הם לא יכלו לתאר לעצמם סיום יותר פלאי ומוצלח לעלילת הרופאים. העצורים שוחררו והסיפור נגמר. בעקבות מותו של השליט העריץ השתנה המצב ברוסיה תכלית שינוי, אסירים רבים שוחררו ותמה תקופה נוראה בחיי יהודי רוסיה.
סיפר הרב אליעזר אבצן, שליח הרבי בהונג-קונג:
לפני שמוּנה שליח קבוע לנפאל, נשלחו בחורים בברכת ובהוראת הרבי, במסגרת "מרכז שליחות", לארגן סדר ציבורי, ולאט לאט נבנה הסדר שידוע ומפורסם היום כסדר הגדול בעולם בניהולו של השליח לנפאל, הרב יחזקאל (חזקי) ליפשיץ שבמשך השנים כבר קירב המונים ליהדות, לתורה ומצוות.
בשנים הראשונות התקיים הסדר בחצר של השגרירות הישראלית. כך נמשך הדבר שנתיים או שלש באין מפריע, כאשר משנה לשנה גובר ועולה בהתמדה מספר המשתתפים ב'סדר'.
והנה הגיעה עוד שנה וכשטלפנתי לשגריר לתאם איתו שוב את ההכנות ל'סדר' הציבורי הגדול, שאל אותי בתמיהה: "מה, לא שמעת מה קורה אצלנו?!". הוא התכוון לניסיון הפיכה צבאית שהתחולל באותם ימים במדינה, דבר שאף הוביל לעוצר כללי. "לצערי, אני לא חושב שנוכל השנה לקיים 'סדר' לישראלים", אמר. ניסיתי לשנות את דעתו, אך הוא היה נחרץ.
טלפנתי למזכיר הרב חודוקוב ושאלתיו מה לעשות. כעבור זמן מה נמסרה לי התשובה:
- "הרבי ביקש למסור לשגריר כי עד חג-הפסח העוצר יבוטל".
בהתרגשות עצומה טלפנתי לשגריר, אף שהשעה אז הייתה שעת לילה מאוחרת, ובישרתי לו – כמעט בצעקה – את הבשורה המשמחת.
שתיקה ממשוכת השתררה מעבר לקו. כעבור אי-אילו רגעים, שמעתי את קולו – בטון שקט מאוד – אומר לי כך:
- אני מאוד-מאוד מכבד ומעריך את הרבי מליובאוויטש, אבל הוא יושב בברוקלין ואני נמצא כאן... ובכן, יש עוצר במדינה ולכן השנה לא נוכל לשתף פעולה ולסייע לכם בארגון ה'סדר' אצלי בבית. ואם אתה בכל זאת מתעקש לקיים אותו, נסה לארגן זאת בכוחות עצמך.
הייתי מאוכזב מאוד וניסיתי כמיטב יכולתי לשכנע אותו אך הוא היה נחוש בדעתו. ההכנות לסדר נמשכו על-מנת שגם באותה שנה ייערך 'סדר' ציבורי גדול למטיילים הישראלים.
בערב חג-הפסח, בשעה שתים-עשרה בצהריים, הוסר לפתע העוצר הכללי והסדר אכן התקיים בחצר השגרירות...
את פתח לו
בשבת בראשית תשי"ד, אמר הרבי באחת משיחות הקודש (בהתרגשות, כשקולו הק' נקטע בבכי):
- הנשמה נתבעת לעשות "ארץ ישראל" ברוחניות, לעסוק בדברים גשמיים ולעשות מהם כלים לאלקות. טוענת הנשמה שאינה רוצה בזה, כי רצונה להיות דביקה באלקות. הנשמה טוענת: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה" – עד שהצלחתי לפשוט את לבושיי, "איככה אלבשנה"?! איך תובעים ממני לחזור וללבשן?!
"רחצתי את רגלי איככה אטנפם" – הרגליים שמתלכלכות מהילוך על הארץ, גם אותן רחצתי, ואיך תובעים ממני שוב להלך בהן על הארץ, לעסוק בגשמיות? איככה אטנפם?!
הנשמה טוענת: הניח לי רגע, די לי כל היום, כל הלילה, כל השנה. לרגע קט הניח לי. רגע אחד תן לי להיות דבק באלוקות (כ"ק הרבי בכה הרבה והמשיך:)
- אומרים לנשמה: לא! הנה מאחורי הדלת עומד ילד יהודי שאינו יודע מיהדות, אינו יודע מכלום – את פתח לו! עליך לשחק עמו מחצית שעה, לטייל עמו, לתת לו סוכריות, עד שתואיל ללמוד עמו "קמץ אלף א". ומה שאתה טוען "איככה אלבשנה ואיככה אטנפם" ורצונך לעמוד בדביקות לאלקות – הרי זה כמו ירמיה שאמר לברוך בן נריה: בשעה שבית המקדש חרב ובני ישראל נמצאים בגלות, אתה חושב על רוח הקודש ונבואה?!
והגדת לבנך
מספר הרב שמואל גורביץ, שליח הרבי בליאון:
משפחת סיילם, מהמשפחות היהודיות החשובות בליאון, היא אחת המשפחות הראשונות שהצלחנו לקרב לתורה ומצוות. המשפחה היתה רחוקה מאוד מתורה ויהדות, והפכה למשפחה חסידית. האב, האם, שני הבנים והבת (רופאים צעירים) כולם נהיו לחסידים במלוא מובן המילה. ואולם בן אחד, הבכור, לא רק שלא התקרב באותה תקופה, אלא המציאות היתה עגומה הרבה יותר: הבן הבכור, כהרבה צעירים יהודיים בני גילו, התחתן עם גויה. הוריו ובני משפחתו שהתקרבו אותו זמן ליהדות התנגדו לכך בכל כוחם, לא הרפו ממנו, אך, לדאבון הלב, עקשנותו של הבן גברה. משהחלו להציק לו ללא הרף, קם עם אשתו הגויה ועזב את העיר למקום לא נודע. כל מאמצי הוריו ומשפחתו לגלות את מקום מגוריו עלו בתוהו. גם הורי אשתו הגויה, שככל הנראה ידעו את כתובתם, סירבו לשתף פעולה בשום צורה שהיא.
משחלפו כשלוש שנים של חיפושים ללא תוצאות, קמו ההורים ונסעו לרבי, כדי לשטוח באוזניו את מר גורלם בבקשת עצה וברכה.
כשנכנסו ל'יחידות' בקושי הצליחו לפצות את פיהם בחדר הקדוש. הם עמדו והתייפחו, וכמעט לא יכלו לדבר. לבסוף הרבי הוציא מכיסו שטר של דולר, נתן זאת לאב, ואמר להם:
- עליכם לתת את השטר הזה בידו של הבן, וה' יעזור... במילים אלו נסתיימה ה'יחידות'.
"כשחזרו לליאון", מספר הרב גורביץ, "נסעו מיד, ישר מנמל התעופה, לביתי. הם היו המומים. מצד אחד שמחו ובטחו בהבטחתו ובברכתו של הרבי . מצד שני – "מה פירוש לתת לו את השטר ביד?" – שאלו אותי – "הרי זה כשלוש שנים שהפכנו את העולם כדי למצוא אותו, והאדמה כאילו בלעתו!"
אם הרבי אמר לתת לו את הדולר – הודעתי להם בפסקנות – זה עצמו מהווה 'נתינת כוח', ואין ספק שהדברים יתקיימו ובמלואם!
כעבור פחות משבוע מתקשרת אליהם קרובת משפחה, ובהתרגשות בלתי-רגילה היא מספרת להם כי היום פגשה במקרה מכר משותף שעבר לא מזמן להתגורר ב'בריטניה', עיר הגבול הצפונית של צרפת, והוא סיפר לה כי הבן ה'אבוד' שכולם מחפשים אחריו, מתגורר באותה עיר, והוא אף מסר לה את כתובתו המדויקת. הוא גם עדכן אותה בינתיים בעובדה שלזוג הצעיר כבר יש שלושה ילדים.
השליחות למסירת הדולר הוטלה על הבת הצעירה "אל תדברי עם אחיך ועם אשתו אף מילה מטוב ועד רע" – הזהירו אותה ההורים – "רק מסרי לו את הדולר ביד, ואמרי לו שהרבי מליובאוויטש שלח זאת עבורו".
כך אמנם עשתה. לאחר נסיעה ארוכה הגיעה לבית, לפי הכתובת המדויקת שנמסרה לה. כשהדלת נפתחה ניגשה ישר לאחיה הבכור – שאותו לא ראתה זה שלוש שנים – מסרה לו את הדולר, ואמרה לו בקול חנוק:
- הרבי מליובאוויטש שלח את זה לך.
שלושה שבועות של מתח והתרגשות עברו על משפחת סיילם בליאון, עד שבשעת בין-ערביים אחת מצלצל פעמון הדלת, וכשזו נפתחה נכנס במרוצה הבן הבכור, מתחבק עם אביו ובוכה, כילד קטן, שעה ארוכה. כשהתאושש ביקש מאביו למזוג כוסיות 'לחיים'... "עזבתי אותה... סופית... אותה ואת הילדים הגויים שלי"...
הוא שב בתשובה, עבר לגור בעיר שטרסבורג והקים משפחה חסידית לתפארת.
ועכשיו קרבנו המקום
החסיד רבי הענדל ליברמן ע"ה, היה מן הדמויות הבולטות בחצרות הקודש של הרבי. בעל הדרת פנים מאירות ומחייכות. יודע ספר ועובד ה', נעים זמירות, בעל לב רחום ונרגש. בעל חסד ומכניס אורחים. דמות מרתקת ללא ספק, שבמרכזה עמד כוח הציור המופלא שלו. צייר מעולה היה, ולציוריו יצאו מוניטין.
פעם אחת קיבל הוראה מפתיעה מהרבי: כיון שבימים הקרובים תיערך תצוגת ציורים גדולה באחת הערים הגדולות באמריקה, ראוי שיזמין מקום באותה תצוגה גם לתמונותיו וציוריו. ר' הענדל הבין מיד כי 'דברים בגו' ועשה כאשר נצטווה.
בהגיע היום שבו נפתחה התערוכה, הורה לו הרבי לנסוע לשם בעצמו ולהתייצב בדוכן המכירות שלו. גם זאת הורה לו הרבי, וגם זאת הייתה הפתעה: שבימי התערוכה לא יתאכסן במלון יהודי המצוי באותו רובע, כי אם במלון אחר שבבעלות גויים. ר' הענדל הגיע, העמיד את יצירותיו, עמד כמה שעות לידן, ובזמן הרב שנותר לו ישב בחדרו שבמלון ועסק בתורה ובתפילה באריכות כדרכו.
יום אחד, בעודו יושב בחדרו ולומד, שמע נקישות על דלת חדרו. כאשר נגש לפתוח את הדלת, ראה לפניו אדם בלתי מוכר, שביקש להתקבל אצלו לרגעים מספר. רבי הנדל לא סירב כמובן. האיש נכנס לחדרו, ואמר לו כי תפילותיו שנאמרו בעריבות ובמתיקות כל כך, בקעו מתוך חדרו, ועוררוהו, ועל כן הוא מבקש, שמא יכול להשאילו את הטלית והתפילין.
ר' הענדל נרעש מן הבקשה שבאה מפיו של אדם שחזותו החיצונית לא העידה על יהדותו והושיט לו בשמחה את הטלית ואת התפילין. כאשר עבר לאחר מכן ר' הענדל ליד חדר אותו שכן במלון, הופתע לשמוע קולות בכי קורעי לב. ר' הענדל החל להבין לשם מה נשלח לכאן על ידי הרבי. לא עברה שעה והאיש בא להחזיר את הטלית ותפילין. ר' הענדל הבחין בו כי פניו אדומות מבכי, אך לא דיבר עמו מאומה. למחרת שוב חזר אותו סיפור על עצמו, ושוב דפק על פתחו לבקש את הטלית והתפילין ולאחר מכן החזירם.
הדבר חזר ונשנה כמה ימים, עד שבסופו של דבר פתח אותו אדם בשיחה עם ר' הענדל, בה גילה לו את כל מועקת לבבו.
התברר כי בילדותו היה תלמיד ישיבה ברוסיה-ליטא, אך עם עלותם של הקומוניסטים לשלטון, נסחף כמו המוני צעירים אחרים לרוח הקומוניזם הכפרנית, ואט אט ניתק עצמו מכל זיקה ושייכות יהודית. הוא חי רחמנא-ליצלן כגוי גמור לכל דבר, וכמעט לא זכר כי יהודי הוא. עד שהגיע כצייר ליריד התצוגה, והבחין בדמותו היהודית חסידית של רבי הענדל, ומשעה לשעה, ומיום ליום, החלו מעיו מכרכרים בקרבו, לבו החל דופק בחזקה, והרהורים נוגים עלו במחשבתו. הוא לא יכל עוד להתאפק והחל עוקב אחר ה"צייר" המשונה ר' הענדל, עד שהגיע לפתח חדרו ושם קלטו אזניו את תפילתו המשתפכת. זו שברה אותו לגמרי. זיכרונות הילדות החלו מטרידים אותו יותר ויותר עד שהחליט לבקש מר' הענדל טלית ותפילין...
ר' הענדל, ששליחותו נתבהרה עתה להפליא, נכנס עם אותו איש בדברי התעוררות, לקח ממנו את שמו וכתובתו ונפרד ממנו בלבביות, ארז את ציוריו וחזר לקראון הייטס. כאשר הגיע הכניס לרבי דיווח מלא על כל מה שאירע, ושאל את הרבי אם עליו להמשיך בקשרים אתו, והרבי השיב לו בשלילה.
לאחר שבועות מספר, הבחין ר' הענדל בידיעה קצרה בעתון, כי צייר פלוני נפטר לבית עולמו...
שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו
בימים שלפני פורים תשי"ג הגיעה לשיאה "עלילת הרופאים". התעמולה הארסית של סטלין ומשטרו נגד היהודים גברה מיום ליום. התחושה של יהודים רבים בכל העולם היתה שכלל ישראל ברוסיה - תחת שלטונו העריץ של סטאלין - עומד בפני סכנה מוחשית נוראה. שום מוצא לא נראה באופק ויהודים בכל העולם שפכו שיחם ודמעותיהם בפני היושב במרומים.
כבכל שנה, קהל גדול נאסף במוצאי יום הפורים להתוועדות של הרבי. בתחילת ההתוועדות אמר הרבי מאמר חסידות על הפסוק: "ויהי אומן את הדסה היא אסתר". כמו תמיד, לפני אמירת ה"מאמר" ניתן היה להבחין על פניו הקדושות של הרבי רצינות ודבקות בלתי רגילה וניכר היה שבעוד דקות אחדות ישמיע "דברי אלוקים חיים", ואכן תוך כמה רגעים אמר את ה"מאמר".
חלפו כמה שעות, במהלכן היו כמה שיחות קודש בענייני דיומא, שירת ניגונים ואמירת "לחיים" כנהוג. ואז, לפנות בוקר, שוב נעשו פני הקודש להבים. שוב ניכרה הרצינות והדביקות המוכרת שכמוה רואים לפני מאמר. כולם הרגישו על פניו הקדושות של הרבי שהוא עומד להשמיע שוב 'דברי אלוקים חיים', למרות שדבר כזה לא אירע מעולם. לא אירע אפילו פעם אחת שהרבי יאמר שני "מאמרי דא"ח" באותה התוועדות.
לפתע, כאשר פניו הק' הולכים ומתלהטים בדבקות עצומה, פתח הרבי ואמר בקול של התרגשות:
- בתקופת המהפכה ברוסיה לאחר מפלתו של הקיסר (הצאר), הורה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לחסידים שישתתפו בבחירות שנערכו במדינה. בהתאם לכך, הגיע למקום שבו התקיימו הבחירות גם אחד החסידים שהיה מופשט לגמרי מהוויות העולם, ולא ידע כלל מה מתרחש במדינה – שהרי הוא צריך לקיים את ההוראה של הרבי, וכמובן, לאחרי הקדמת טבילה במקווה וחגירת אבנט, כראוי לקיום הוראה של הרבי. לאחר שעשה מה שצריך לעשות בשביל הבחירות, כפי שהורו לו חבריו – ראה אנשים עומדים ומכריזים "הו-רה" [= ברוסית: הידד], ועמד גם הוא והכריז: "הו-רע, הו-רע, הו-רע"...
וכאן תיאר הרבי איך עשה בדיוק אותו חסיד – הוא עצם את עיניו, הרים את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה והכריז שלוש פעמים: "הו-רע, הו-רע, הו-רע".
כשציבור החסידים הנוכח בהתוועדות ראה את הרבי עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו הקדושות יחד כלפי מעלה ומכריז כך שלוש פעמים "הו-רע, הו-רע, הו-רע" – אף אחד לא הבין מה קורה כאן...
אחרי שהרבי גמר לספר את הסיפור, הסתובב לימינו וסיפר שוב את כל הסיפור, כששוב הוא עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה ומכריז שלוש פעמים "הו-רע, הו-רע, הו-רע"... אחר כך הסתובב הרבי לצד שמאלו, ושוב סיפר את כל הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד. ושוב הסתובב הרבי לאחוריו, לעבר זקני החסידים שישבו שם, ושוב סיפר את הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד...
אחרי שציבור החסידים בהתוועדות שמע את המילים המפתיעות והמדהימות שהרבי השמיע, מתוך דבקות, וראה את פניו הק' יוקדות באש-קודש, היו כולם נסערים ונרגשים ומיד הבינו שיש דברים בגו, והדברים שמימיים, נעלמים ונסתרים. ואז, בהתעוררות גדולה, ספונטנית, קמו כולם בבת-אחת על רגליהם כשהרבי סיים לספר את הסיפור, וכל המסובים הכריזו יחד בהתרגשות שלוש פעמים: "הו-רע, הו-רע, הו-רע"...
מיד אחר כך פתח הרבי ואמר את המאמר השני, על הכתוב "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". לאחר ההתוועדות דיברו החסידים ביניהם על הפלא שבאמירת המאמר השני, ובמיוחד על הסיפור שקדם למאמר. כמה מזקני החסידים התבטאו שבוודאי הרבי פעל עניין גדול ונורא הקשור למה שמתרחש 'במדינה ההיא'.
ואמנם כעבור שלושה ימים העולם עצר את נשימתו לשמע החדשות המסעירות. התברר כי שליט-השליטים, הצורר סטאלין יימח שמו, מת באופן פתאומי ממש במוצאי פורים, בזמן ההתוועדות אצל הרבי.
גם אם קשה לקרוא על העיר מוסקווה את הביטוי "צהלה ושמחה", המוני היהודים נשמו לרווחה. הם לא יכלו לתאר לעצמם סיום יותר פלאי ומוצלח לעלילת הרופאים. העצורים שוחררו והסיפור נגמר. בעקבות מותו של השליט העריץ השתנה המצב ברוסיה תכלית שינוי, אסירים רבים שוחררו ותמה תקופה נוראה בחיי יהודי רוסיה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
