מערכת COL
|
יום י"א ניסן ה׳תשע״ד
11.04.2014
לילות לבנים בספסל האורחים ● בנימין ליפקין
בלילה שבין יו"ד לי"א ניסן, חזרתי כמו בהיזון חוזר אל לילות לבנים שעברו עליי ועל בני גילי, לפני פחות משלושה עשורים. היו אלו לילות שבת שבהן תנומה כמעט לא ניתנה לעינינו, בהיותנו יושבים על משמרתנו, לשמור כל הלילה על המקום שלנו בהתוועדות של הרבי, למחרת בצהרי יום השבת בנימין ליפקין בטור רווי געגועים לכבוד י"א ניסן
(באדיבות: מכון אבנר)
בנימין ליפקין
בלילה שבין יו"ד לי"א ניסן, חזרתי כמו בהיזון חוזר אל לילות לבנים שעברו עליי ועל בני גילי, לפני פחות משלושה עשורים. היו אלו לילות שבת שבהן תנומה כמעט לא ניתנה לעינינו, בהיותנו יושבים על משמרתנו, לשמור כל הלילה על המקום שלנו בהתוועדות של הרבי, למחרת בצהרי יום השבת.
המקום שלנו, אמרתי וחטאתי בלשוני. כי לא היה זה המקום שלנו. אילו היה זה מקום קבוע שלנו, די היה בהכרזת צמד המילים, "מקום קבוע", בהגייתם במלעיל ובלשון הקודש, וכל השומע ייסוג באחת לאחור ויפנה לנו את מקומנו. לא כן היה גורלנו, גורל הבחורים שביקשו לא רק לראות את ההתוועדות של הרבי שממנה התברכו כל ימי השבוע, אלא גם לשמוע את קולו הקדוש ולא להחמיץ שום מילה ממילותיו הקדושות.
וכה נראית הייתה התמונה באותם ימי תום, אורה וטוהר. כל הרדיוס שסביב מקום מושבו של הרבי, מכל עבריו, בטווח שבו ניתן היה לשמוע בבירור את קולו של הרבי, היה מאוכלס בבעלי חזקות מחזקות שונות ואיש לא יכול היה להרים לא את ידו ולא את רגלו כדי להשתחל לשם. חריגים לטובה היו שני ספסלים, ליתר דיוק, שני רבעים מתוך שורת ספסלים ארוכה. הללו הוכרזו על ידי 'הוועד המסדר' בשם הכינוי, התואר והפועל "הספסל של האורחים".
כשמם כן הם, בספסלים הללו לא ניתן היה ליצור קביעות של חזקה משום שמדי שבת בשבתו הם הועמדו לרשות האורחים ולמענם. אבל מי שמדמה בנפשו כי הספסלים הללו נותרו כמות שהם עד שעה קלה לפני תחילת ההתוועדות, אינו אלא טועה או לא מעודכן.
דקות ספורות לפני התקדש השבת, היו נפתחים דלתות הכניסה לזאל הגדול, שהיה נעול בכל שעריו לטובת נקיון בית המדרש והכשרתו לקליטת המוני המתפללים. ברגע שבו נפתחו הדלתות זינקו אל מקום 'ספסלי האורחים' הנחשונים שהמתינו ליד הפתחים הנעולים זמן רב. לא היו חולפות אלא דקות ספורות ושני 'ספסלי האורחים', על שמונה המקומות שמכיל כל אחד מהם היו מאוישים.
על מנת למקסם את פוטנציאל המקום, כמו על מנת להביא לידי כך ששמירת המקום מעתה, עת כניסת השבת ועד צהרי יום השבת, עת ההתוועדות ועד בכלל, תהיה ריאלית, קיבלו התופסים על דעת עצמם החלטה כי כל מקום יהיה שווה שניים. כלומר, יהיו בו בכל ספסל שישה עשר מקומות במקום שמונה מקומות והיושבים יישבו זה על זה. כך ניתן יהיה לחלק את ליל השמירה לשניים. באמצע הלילה היה בא היושב השני, המחזיק במקום זה ומחליף את רעהו שפורש לשינה בת שעות אחדות.
מרבית לילות השבת של חודשי תשרי בהם זכיתי לשהות בבית חיינו בבחרותי עברו עליי באותו ספסל ולסירוגין, בשינה חטופה בת שעות אחדות כששותפי למקום (בדרך כלל, אחי הטוב, הר"ר ברוך הי"ו, כיום שליח הרבי ורבה של מרחביה וגלילותיה, שגילה לי את 'סוד הספסל'), שומר על המקום מכל משמר.
הלילה לא היה קל, גם הישיבה עצמה, הדחוסה מאוד, בעת ההתוועדות עצמה לא היתה קלה. אבל הכל היה שווה וכדאי למען הזכות לשמוע היטב את כל שיחות הקודש אשר נשא הרבי בהתוועדות.
מי יתן לי את אותם רגעי אושר מופלאים, בין שיחה לשיחה, בהם, בעוד היד האוחזת בכוסית מונפת והעיניים עוקבות אחר תנועותיו הקדושות של הרבי, עורכים היו יושבי הספסל, סוג של 'חזרה' ראשונה על השיחה שזה עתה נשא הרבי.
מי יתן לי את אותה זכות עילאית, שאין כדוגמתה ואין לה אח ולא רע וכל עושר שבעולם לא ידמה ולא ישווה לה, של הרגע הבוהק, בו היו לוחשים לאוזני יושבי הספסל: הרבי אמר לך לחיים! כמו על מנת לאשר לי את אשר ראו עיניי והתחדד בשרי בהכירי בשנייה הזו בו נפגשו עיניו של הרבי בעיניי שלי, ראשו הקדוש הנהן לעברי ושפתיו הקדושות מלמלו לעברי: "לחיים ולברכה".
אוי רבי, צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי. אוי רבי, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. אוי ה', עד מתי! חדש ימינו כקדם!
בלילה שבין יו"ד לי"א ניסן, חזרתי כמו בהיזון חוזר אל לילות לבנים שעברו עליי ועל בני גילי, לפני פחות משלושה עשורים. היו אלו לילות שבת שבהן תנומה כמעט לא ניתנה לעינינו, בהיותנו יושבים על משמרתנו, לשמור כל הלילה על המקום שלנו בהתוועדות של הרבי, למחרת בצהרי יום השבת.
המקום שלנו, אמרתי וחטאתי בלשוני. כי לא היה זה המקום שלנו. אילו היה זה מקום קבוע שלנו, די היה בהכרזת צמד המילים, "מקום קבוע", בהגייתם במלעיל ובלשון הקודש, וכל השומע ייסוג באחת לאחור ויפנה לנו את מקומנו. לא כן היה גורלנו, גורל הבחורים שביקשו לא רק לראות את ההתוועדות של הרבי שממנה התברכו כל ימי השבוע, אלא גם לשמוע את קולו הקדוש ולא להחמיץ שום מילה ממילותיו הקדושות.
וכה נראית הייתה התמונה באותם ימי תום, אורה וטוהר. כל הרדיוס שסביב מקום מושבו של הרבי, מכל עבריו, בטווח שבו ניתן היה לשמוע בבירור את קולו של הרבי, היה מאוכלס בבעלי חזקות מחזקות שונות ואיש לא יכול היה להרים לא את ידו ולא את רגלו כדי להשתחל לשם. חריגים לטובה היו שני ספסלים, ליתר דיוק, שני רבעים מתוך שורת ספסלים ארוכה. הללו הוכרזו על ידי 'הוועד המסדר' בשם הכינוי, התואר והפועל "הספסל של האורחים".
כשמם כן הם, בספסלים הללו לא ניתן היה ליצור קביעות של חזקה משום שמדי שבת בשבתו הם הועמדו לרשות האורחים ולמענם. אבל מי שמדמה בנפשו כי הספסלים הללו נותרו כמות שהם עד שעה קלה לפני תחילת ההתוועדות, אינו אלא טועה או לא מעודכן.
דקות ספורות לפני התקדש השבת, היו נפתחים דלתות הכניסה לזאל הגדול, שהיה נעול בכל שעריו לטובת נקיון בית המדרש והכשרתו לקליטת המוני המתפללים. ברגע שבו נפתחו הדלתות זינקו אל מקום 'ספסלי האורחים' הנחשונים שהמתינו ליד הפתחים הנעולים זמן רב. לא היו חולפות אלא דקות ספורות ושני 'ספסלי האורחים', על שמונה המקומות שמכיל כל אחד מהם היו מאוישים.
על מנת למקסם את פוטנציאל המקום, כמו על מנת להביא לידי כך ששמירת המקום מעתה, עת כניסת השבת ועד צהרי יום השבת, עת ההתוועדות ועד בכלל, תהיה ריאלית, קיבלו התופסים על דעת עצמם החלטה כי כל מקום יהיה שווה שניים. כלומר, יהיו בו בכל ספסל שישה עשר מקומות במקום שמונה מקומות והיושבים יישבו זה על זה. כך ניתן יהיה לחלק את ליל השמירה לשניים. באמצע הלילה היה בא היושב השני, המחזיק במקום זה ומחליף את רעהו שפורש לשינה בת שעות אחדות.
מרבית לילות השבת של חודשי תשרי בהם זכיתי לשהות בבית חיינו בבחרותי עברו עליי באותו ספסל ולסירוגין, בשינה חטופה בת שעות אחדות כששותפי למקום (בדרך כלל, אחי הטוב, הר"ר ברוך הי"ו, כיום שליח הרבי ורבה של מרחביה וגלילותיה, שגילה לי את 'סוד הספסל'), שומר על המקום מכל משמר.
הלילה לא היה קל, גם הישיבה עצמה, הדחוסה מאוד, בעת ההתוועדות עצמה לא היתה קלה. אבל הכל היה שווה וכדאי למען הזכות לשמוע היטב את כל שיחות הקודש אשר נשא הרבי בהתוועדות.
מי יתן לי את אותם רגעי אושר מופלאים, בין שיחה לשיחה, בהם, בעוד היד האוחזת בכוסית מונפת והעיניים עוקבות אחר תנועותיו הקדושות של הרבי, עורכים היו יושבי הספסל, סוג של 'חזרה' ראשונה על השיחה שזה עתה נשא הרבי.
מי יתן לי את אותה זכות עילאית, שאין כדוגמתה ואין לה אח ולא רע וכל עושר שבעולם לא ידמה ולא ישווה לה, של הרגע הבוהק, בו היו לוחשים לאוזני יושבי הספסל: הרבי אמר לך לחיים! כמו על מנת לאשר לי את אשר ראו עיניי והתחדד בשרי בהכירי בשנייה הזו בו נפגשו עיניו של הרבי בעיניי שלי, ראשו הקדוש הנהן לעברי ושפתיו הקדושות מלמלו לעברי: "לחיים ולברכה".
אוי רבי, צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי. אוי רבי, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. אוי ה', עד מתי! חדש ימינו כקדם!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
