מערכת COL
|
יום ג' ניסן ה׳תשע״ד
03.04.2014
נקודות למחשבה תוך כדי הניקיונות ● בנימין ליפקין
מלאכת המיון והסידור כמו עבודת הפרך של הניקיון על כל הגלום בה מזמנים לחללו של בית אחד את השׁוֹנוּת והניגודיות שבין בני אדם. האתגר הוא כאן ועכשיו וכאן נדרש המזג הראוי שינוע בין הקוטביות, ידע להכיל אותה ויוביל לאיזון הראוי. זו יכולה להיות ההתנגשות הטבעית, שבימים כתיקונם אולי מסתתרת בתת מודע ועתה פורצת במלוא עוזה בין הדחיינות לבין הנמרצות ● בנימין ליפקין במאמר טרום-פסח מנקים לפסח
(צילום: ברוך עזאגווי)
בנימין ליפקין
מדברים אצלנו רבות על כך שחג הפסח הקרב ובא הוא חג החינוך. מצוות "והגדת לבנך" היא אכן המרכזית והדומיננטית בליל הסדר וכל כולו מושתת על מטלות ואתגרים שאמורים ללכוד את תשומת לבו של הבן, לעורר את תמיהותיו ולטעת במוחו, בלבו ובתודעתו את המסרים הנאצלים של החג הקדוש ומשמעויותיו.
אבל עוד קודם לכן, בימים הקרובים והסמוכים לחג, כשבבתי ישראל נשמעים הלמות פטישים וקרצופי סמרטוטים, נכונה לנו חוויה מחנכת שאינה פוסחת על שום גיל ושום מעמד מקרב בני המשפחה. במידה רבה, דווקא הגדולים שבחבורה – אם נקרא להם בשמם, ההורים עצמם – הם במרכזה של המשימה החינוכית שנכונה להם, וכל השאר טפלים לכאורה או נגררים אחריהם.
מלאכת המיון והסידור כמו עבודת הפרך של הניקיון על כל הגלום בה מזמנים לחללו של בית אחד את השׁוֹנוּת והניגודיות שבין בני אדם. האתגר הוא כאן ועכשיו וכאן נדרש המזג הראוי שינוע בין הקוטביות, ידע להכיל אותה ויוביל לאיזון הראוי.
זו יכולה להיות ההתנגשות הטבעית, שבימים כתיקונם אולי מסתתרת בתת מודע ועתה פורצת במלוא עוזה בין הדחיינות לבין הנמרצות. זו עלולה להיות דחיינותו של הבעל, האב, האומר, "טוב, מה בוער דווקא היום לעשות סדר בחדר-עבודה. עוד שבועיים יכול להשתרר שוב בלגן עצום שם. לא עדיף לחכות שנהיה קרובים יותר לחג?". כנגדו מזדעקת נמרצות הרעיה, האם: "אל תדחה את זה יותר. כי לא נוכל להתקדם אם לא נדע שחדר העבודה מאחורינו. אתה היום מחסל את זה וזהו".
כשהבעל כבר מפגין רצון טוב ומתיישב למלאכה, אורב הר הגעש הבא כשהפעם על קו העימות ניצבות שתי תכונות ניגודיות: יסודיות מול שטחיות. כשהוא יושב ומקרצף את המגירה שלו שסוף סוף התרוקנה, הוא לא מניח לבדל של אבק להישאר ולו בקצה אחורי ונידח ככל שיהיה. הרעיה, שלנגד עיניה העייפות ניבט הסוף המיוחל של המטלה הנוכחית לטובת הבאה אחריה, והיא מאיצה בו בנוסח, "די, זה כבר מספיק טוב. גמרנו. תמשיך הלאה".
בתווך צצות כאבני נגף הנטיות המנוגדות שאינן פוסחות על אף בית בישראל, לקיים מה שנאמר, ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומקבל. הוא סנטימנטלי בטבעו. לו לעצתו תשמע עקרת הבית, לא יהיה נייר אחד או מזכרת אחת מכל תחנות חייו שלא יישמרו בשורה של אוגדנים ותיקיות. לנצח. רק תתנו לו להתרפק על כל מה שכל פיסת נייר נוסטלגית כזו מסמלת והוא ישכח מכל עיסוקיו. היא, לעומתו, פרקטית ובעלת ניסיון. לפעמים צריך לקבל החלטות ואם הוא נמלט לתהומות של אמוציות, היא כאן כדי להפעיל את הרציונל ולדעת לחתוך.
אלו ואלו עסוקים בהתגוששות, גלויה או סמויה, בין חריצות לבין עצלות, בין רוח טובה ואופטימית לבין מלנכוליות ואפרוריות, בין דבקות במטרה והכרה בחשיבותה לבין שאיפה כמוסה שאינה מרפה להיפטר כבר מהעול ולשקוע בכל דבר אחר.
אין צורך להכביר במילים אודות האתגר החינוכי הרובץ לפתחו של כל בית בימים ובשעות הללו. שיקול הדעת הראוי להינקט בכל נקודת חיכוך כזו, בראש ובראשונה מתוך תחושת אחריות והקניית דוגמה לבני הבית שמתחקים אחר כל הגה, עוקבים אחר כל צעד, מפנימים ומאמצים.
● ● ●
בשבת האחרונה, זכיתי להיות בד' אמותיו של הרבי, באוהל הקדוש, ולהסתופף בו יחד עם עוד כמה עשרות מאנ"ש והתמימים שזכו להתעלות שאין שנייה לה דווקא במקום הקדוש הזה, כי זה שער השמים.
בעיצומה של ההתוועדות, שהחלה לאחר התפילה והסתיימה לקראת מנחה, ריתק אותנו בתיאורו האותנטי חסיד יקר, מאושיות בית ליובאוויטש בפריז, בניצוחו של השליח האגדי, הרה"ח ר' שמואל (מולע) אזימוב, לאריכות ימים ושנים טובות ובריאות.
הוא סיפר כיצד לפני עשרות שנים הביא ר' מולע לרבי מפתח של בית חב"ד. "לא היה זה מפתח מוזהב, עם מסגרת מיוחדת ועוד אלמנטים שצעצעו אותו", הטעים. "זה היה מפתח. מפתח פשוט שבאמצעותו ניתן לפתוח את בית ליובאוויטש בכל רגע". הרבי, כך סיפר החסיד הפריזאי, סיפר באותו ערב לרבנית על המפתח שניתן לו. היה בכך משום עדות ליחס המיוחד שמעניק הרבי לאקט הזה.
בדבריו הנלהבים קרא החסיד לכולנו להעניק את המפתחות של הבית שלנו לרבי. "שהרבי יוכל להיכנס אל הבית, בכל שעה, ביום, בלילה, ולהרגיש בבית".
הדברים הללו, שנכנסו היישר אל הלב, ראויים לחול גם על השעות והרגעים הללו, של הסערה הגדולה לפני השקט של התקדש ליל החג.
מדברים אצלנו רבות על כך שחג הפסח הקרב ובא הוא חג החינוך. מצוות "והגדת לבנך" היא אכן המרכזית והדומיננטית בליל הסדר וכל כולו מושתת על מטלות ואתגרים שאמורים ללכוד את תשומת לבו של הבן, לעורר את תמיהותיו ולטעת במוחו, בלבו ובתודעתו את המסרים הנאצלים של החג הקדוש ומשמעויותיו.
אבל עוד קודם לכן, בימים הקרובים והסמוכים לחג, כשבבתי ישראל נשמעים הלמות פטישים וקרצופי סמרטוטים, נכונה לנו חוויה מחנכת שאינה פוסחת על שום גיל ושום מעמד מקרב בני המשפחה. במידה רבה, דווקא הגדולים שבחבורה – אם נקרא להם בשמם, ההורים עצמם – הם במרכזה של המשימה החינוכית שנכונה להם, וכל השאר טפלים לכאורה או נגררים אחריהם.
מלאכת המיון והסידור כמו עבודת הפרך של הניקיון על כל הגלום בה מזמנים לחללו של בית אחד את השׁוֹנוּת והניגודיות שבין בני אדם. האתגר הוא כאן ועכשיו וכאן נדרש המזג הראוי שינוע בין הקוטביות, ידע להכיל אותה ויוביל לאיזון הראוי.
זו יכולה להיות ההתנגשות הטבעית, שבימים כתיקונם אולי מסתתרת בתת מודע ועתה פורצת במלוא עוזה בין הדחיינות לבין הנמרצות. זו עלולה להיות דחיינותו של הבעל, האב, האומר, "טוב, מה בוער דווקא היום לעשות סדר בחדר-עבודה. עוד שבועיים יכול להשתרר שוב בלגן עצום שם. לא עדיף לחכות שנהיה קרובים יותר לחג?". כנגדו מזדעקת נמרצות הרעיה, האם: "אל תדחה את זה יותר. כי לא נוכל להתקדם אם לא נדע שחדר העבודה מאחורינו. אתה היום מחסל את זה וזהו".
כשהבעל כבר מפגין רצון טוב ומתיישב למלאכה, אורב הר הגעש הבא כשהפעם על קו העימות ניצבות שתי תכונות ניגודיות: יסודיות מול שטחיות. כשהוא יושב ומקרצף את המגירה שלו שסוף סוף התרוקנה, הוא לא מניח לבדל של אבק להישאר ולו בקצה אחורי ונידח ככל שיהיה. הרעיה, שלנגד עיניה העייפות ניבט הסוף המיוחל של המטלה הנוכחית לטובת הבאה אחריה, והיא מאיצה בו בנוסח, "די, זה כבר מספיק טוב. גמרנו. תמשיך הלאה".
בתווך צצות כאבני נגף הנטיות המנוגדות שאינן פוסחות על אף בית בישראל, לקיים מה שנאמר, ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומקבל. הוא סנטימנטלי בטבעו. לו לעצתו תשמע עקרת הבית, לא יהיה נייר אחד או מזכרת אחת מכל תחנות חייו שלא יישמרו בשורה של אוגדנים ותיקיות. לנצח. רק תתנו לו להתרפק על כל מה שכל פיסת נייר נוסטלגית כזו מסמלת והוא ישכח מכל עיסוקיו. היא, לעומתו, פרקטית ובעלת ניסיון. לפעמים צריך לקבל החלטות ואם הוא נמלט לתהומות של אמוציות, היא כאן כדי להפעיל את הרציונל ולדעת לחתוך.
אלו ואלו עסוקים בהתגוששות, גלויה או סמויה, בין חריצות לבין עצלות, בין רוח טובה ואופטימית לבין מלנכוליות ואפרוריות, בין דבקות במטרה והכרה בחשיבותה לבין שאיפה כמוסה שאינה מרפה להיפטר כבר מהעול ולשקוע בכל דבר אחר.
אין צורך להכביר במילים אודות האתגר החינוכי הרובץ לפתחו של כל בית בימים ובשעות הללו. שיקול הדעת הראוי להינקט בכל נקודת חיכוך כזו, בראש ובראשונה מתוך תחושת אחריות והקניית דוגמה לבני הבית שמתחקים אחר כל הגה, עוקבים אחר כל צעד, מפנימים ומאמצים.
● ● ●
בשבת האחרונה, זכיתי להיות בד' אמותיו של הרבי, באוהל הקדוש, ולהסתופף בו יחד עם עוד כמה עשרות מאנ"ש והתמימים שזכו להתעלות שאין שנייה לה דווקא במקום הקדוש הזה, כי זה שער השמים.
בעיצומה של ההתוועדות, שהחלה לאחר התפילה והסתיימה לקראת מנחה, ריתק אותנו בתיאורו האותנטי חסיד יקר, מאושיות בית ליובאוויטש בפריז, בניצוחו של השליח האגדי, הרה"ח ר' שמואל (מולע) אזימוב, לאריכות ימים ושנים טובות ובריאות.
הוא סיפר כיצד לפני עשרות שנים הביא ר' מולע לרבי מפתח של בית חב"ד. "לא היה זה מפתח מוזהב, עם מסגרת מיוחדת ועוד אלמנטים שצעצעו אותו", הטעים. "זה היה מפתח. מפתח פשוט שבאמצעותו ניתן לפתוח את בית ליובאוויטש בכל רגע". הרבי, כך סיפר החסיד הפריזאי, סיפר באותו ערב לרבנית על המפתח שניתן לו. היה בכך משום עדות ליחס המיוחד שמעניק הרבי לאקט הזה.
בדבריו הנלהבים קרא החסיד לכולנו להעניק את המפתחות של הבית שלנו לרבי. "שהרבי יוכל להיכנס אל הבית, בכל שעה, ביום, בלילה, ולהרגיש בבית".
הדברים הללו, שנכנסו היישר אל הלב, ראויים לחול גם על השעות והרגעים הללו, של הסערה הגדולה לפני השקט של התקדש ליל החג.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
