ראיתי אותך ביום שישי האחרון, את אמא למופת! בין כל הבישולים, הקניות והסידורים לשבת, נאלצת לצאת להביא את הילד שלך מהמעון. סביר להניח שעזבת את הסירים הריחניים באמצע, כשבתנור כבר מתחילים לעלות ריחות מהעוגה לשבת, נכנסת לוואן 7 מקומות ואצת לכיוון המעון להספיק לקחת את הילד מהמעון לפני שיהיה מאוחר.

כשיצאת עם הילד מהמעון, כנראה שמאוד מיהרת, ראיתי שניסית לחסוך זמן. אחרת לא ברור למה במקום להתקדם 50 מטר ולבצע סיבוב פרסה בשטח החניה הגדולה של המקווה המרכזי, החלטת לעשות את הפרסה על המקום. לא משנה שיש לך רכב גדול והמקום לא מספיק בשביל לעשות פרסה זריזה, לא משנה שעל הכביש מסומן פס לבן האוסר פניית פרסה, לא משנה שכמוך גם אני נאלצת לחכות יחד עם עוד הורים, עד שתסיימי את הפרסה, לא משנה שהיית חוסכת המון זמן עם היית עושה את הפרסה בשטח המקווה. כל זה ממש לא משנה, כי את החלטת שהפרסה צריכה להתבצע כאן ועכשיו, כי את ממהרת!

במחשבה שניה, לא הוגן מצידי שאני פונה דווקא אלייך. רק בגלל שבאתי להוציא את הילדה שלי ונתקעתי 10 דקות עד שתסיימי את הפרסה, אני צריכה להתלונן עלייך? ומה עם האבא ההוא שבא לקחת את הבן יקיר לו מ'חיידר אידיש', והתעצל להתקדם עד הכיכר כדי לעשות פרסה? ומה עם האבא שבא לקחת את הבנים שלו מתלמוד תורה וחושב שהכביש הוא מקום טוב לחנות בו את הרכב, עד שהילדים יגיעו?

את צודקת! אני לא בסדר, אבל אותך ראיתי ואת דוגמא מצויינת להתנהלות שההגדרה היחידה שלה היא 'זה לא נהנה וזה חסר'. אין לי הגדרה טובה מזאת. בעצם יש לי: חוסר אכפתיות לזולת!

למעשה, הבעיה היא בכלל לא שלך, הבעיה היא של תשתיות הכפר. אוכלוסיית הכפר הולכת וגדלה משנה לשנה, מוסדות החינוך מתמלאים בילדים כן ירבו, והכבישים הצרים, חוסר במקומות חניה, גורמים לבלאגן אחד גדול. כמובן שבימי שישי הבלאגן אף גדול פי כמה.

עכשיו תחשבי רגע, מה היה קורה אם היית מחליטה להתקדם 50 מטר, להכנס לחניית המקווה ולבצע שם את פניית הפרסה. אה? נכון שזה נשמע הרבה יותר הגיוני? את היית חוסכת המון זמן, חוסכת את העצבים והצפירות של כל הנהגים הלחוצים, מגיעה הביתה רגועה ואולי העוגה לא הייתה נשרפת בתנור.

הורים, התחשבות באחרים לא עולה כסף, לוקחת מקסימום 40 שניות, ומשתלמת לכולם. אם אנחנו לא נדע להתנהל כמו בוגרים, איך נצפה מהילדים שלנו שיהיו בוגרים?