דיני הירושה במגזר החקלאי

מאת עוה"ד הגב' חיה שאבי

יוסף ושרה התגוררו למעלה מחמישים שנה בכפר חב"ד. הם טיפחו את ביתם ואת המשק החקלאי שברשותם, שכלל בית קטן עם חצר, ושדה חיטה בעל מספר דונמים. נולדו להם שני ילדים. בערוב ימיהם, החליטו יוסף ושרה כי ברצונם להסדיר את הירושה אותה יעבירו לילדיהם. על כן ערכו צוואות מסודרות, בהן קבעו כי לאחר מלאת ימיהם, יחולק המשק בין שני ילדיהם, בחלקים שווים.

לאחר שהלכו יוסף ושרה לעולמם, ביקש ילדיהם לאכוף את הצוואה, ולרשום את המשק על שם שניהם, בחלקים שווים.

אולם, מה נדהמו לגלות, כי אין תוקף לצוואת הוריהם, מאחר ולא ניתן להוריש ו/או לרשום את המשק על שמו של יותר מאדם אחד ובן זוגו.

על מנת להימנע מהמצב אליו נקלעו ילדיהם של יוסף ושרה, חשוב לדעת ולהכיר את הכללים המיוחדים החלים על ירושה במגזר החקלאי.

בישראל קיימות צורות שונות של התיישבות חקלאית, כגון קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, כפרים שיתופיים וצורות התיישבות נוספות, המאוגדות כאגודה שיתופית, ולכל אחת מהן מאפיינים שונים.

ככלל, האדמות המשמשות להתיישבות חקלאית מצויות בבעלות מדינת ישראל – באמצעות רשות מקרקעי ישראל (בעבר מינהל מקרקעי ישראל) וגופים נוספים.

על מנת להבטיח כי הפעילות החקלאית תישמר ותתפתח, נקבע (במרבית המקרים) כי המקרקעין המשמשים להתיישבות החקלאית לא יימסרו לבעלות פרטית, אלא ייוותרו בבעלות רשות מקרקעי ישראל, שתקצה את השטחים לאגודות ותשאיר בידה את הסמכות לפקח על השימוש במקרקעין, ולהשיב לעצמה את השטח במקרה הצורך.

על כן, במרבית המקרים נחתם הסכם חכירה בין רשות מקרקעי ישראל לבין האגודה השיתופית, המסדיר את ההתיישבות על הקרקע אותה מקצה הרשות לאגודה.

הסכמי החכירה שונים לעתים זה מזה, אולם אחד הדברים המשותפים לרוב ההסכמים, הינו הגבלות שונות שהרשות מטילה על ירושת הנחלות / המשקים שנמסרים למתיישבים.

ישנם הסכמים אשר קובעים כי הנחלה כלל אינה מהווה חלק מהעיזבון של המתיישב, ועל כן לא ניתן להוריש אותה באמצעות צוואה (אלא למשל באמצעות מינוי בן ממשיך). רובם ככולם של ההסכמים קובעים כי בכל מקרה לא ניתן להעביר את הנחלה ליותר מאדם אחד (ובן/בת זוגו).

אם כן, אנו רואים כי הורשת נחלה במגזר החקלאי איננה פשוטה ככל נכס אחר במגזר העירוני.

חוסר מודעות למצב המשפטי החל על הנחלה הספציפית, עלול להוביל לטעויות קריטיות בהורשת הנחלה. לדוגמה, כאשר אדם עורך צוואה בה הוא מוריש את נחלתו, בעוד הנחלה אינה מהווה חלק מהעיזבון, אין תוקף לצוואתו, והנחלה עשויה לעבור ליורש אחר מהיורש אליו התכוון המוריש. מובן כי טעות מעין זו עלולה לגרום למלחמת ירושה, לקרע בין האחים – היורשים – ולהתדיינויות משפטיות ארוכות, יקרות, ומיותרות.

דוגמה לבעייתיות שעלולה להתעורר כתוצאה מחוסר מודעות למצב המשפטי, ניתן ללמוד מפסק דין שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט לענייני משפחה בטבריה, בתמ"ש 30318-02-10 ג.י נ' נ.י (פסק דין מיום 9.6.13).

בפסק דין זה נדון מקרה של הורים לשלושה ילדים, אשר היו בעלי זכות של "בר רשות" במשק חקלאי. ההורים אפשרו לאחד מילדיהם לבנות בית בנחלה, ולצורך כך ביקשו מהאגודה להכיר בו כבן ממשיך, אולם לא נעשה הליך מסודר של מינוי בן ממשיך בסוכנות היהודית וברשות מקרקעי ישראל. במקביל, ערכו ההורים צוואה, בה קבעו כי לאחר מותם יימכר המשק לצד ג', ותמורת המשק תתחלק באופן שווה בין ילדיהם.

לאחר פטירת ההורים, הגיש הבן המתגורר במשק תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, בה ביקש לקבוע כי הוא לבדו זכאי לקבל את המשק מכוח היותו בן ממשיך, ולכל הפחות בזכות היותו, לטענתו, הבן הראוי לקבל את המשק מאחר והוא שטיפל בו לאורך השנים. מנגד, טענו אחיו כי הוא לא מונה כבן ממשיך, אלא לצורך בניית בית במשק בלבד, וכן כי אין הבדל ביניהם לעניין הטיפול במשק, כיוון שכבר לא מתקיימת בו פעילות חקלאית.

בית המשפט קבע כי הליך מינוי התובע כבן ממשיך מעולם לא הושלם ולכן אין לראותו כבן ממשיך. עוד קבע בית המשפט, כי אין להעדיף את התובע על פני אחיו כבן הראוי לקבל את המשק, לאור העובדה שלא מתקיימת במשק כל פעילות חקלאית אלא השכרת מבנים בלבד, וזאת יכול לבצע כל אחד מהאחים.

מאידך, פסק בית המשפט כי אין אפשרות לקיים את צוואת ההורים כלשונה ולמכור את המשק לצד ג', מאחר והדבר נוגד את ההסכם עם רשות מקרקעי ישראל אשר חל על המשק. אותו הסכם קבע, שהמשק אינו חלק מעיזבון המתיישבים, ולכן אי אפשר להעביר אותו בירושה, אלא בצוואה שעומדת בתנאים מסוימים, כגון אי פיצול המשק לבעלותו של יותר מאדם אחד ובן זוגו.

לכן, נקט בית המשפט ב"פתרון ביניים", וקבע כי הבן המתגורר במשק הוא שיקבל את הזכויות בו, אך הוא יהא חייב לפצות את אחיו בשווי חלקם במשק (בניכוי הוצאות שהוציא לאורך השנים עבור המשק).

לו היו ההורים המנוחים מודעים מלכתחילה למצב המשפטי החל על המשק, היו יכולים לנקוט בפעולות שיבטיחו את קיום רצונם האמיתי, ולא היו מותירים את ההחלטה בידי בית המשפט. כמו כן, בכך היו חוסכים מילדיהם ניהול הליך משפטי, שנמשך למעלה משלוש שנים, תוך בזבוז זמן, כסף, וכמובן יצירת קרע בין האחים.

על כן, חשוב מאוד לכל בעל נחלה / מתיישב במגזר החקלאי, לבחון היטב את המצב המשפטי החל עליו, ולכלכל את צעדיו בהתאם באמצעות מינוי בן ממשיך כראוי ו/או עריכת צוואה מתאימה ועריכת הסכמים בין היורשים אשר ייחתמו במקביל לצוואה.