מערכת COL
|
יום י"א אדר ב ה׳תשע״ד
13.03.2014
הרהורים בעקבות התמונה הנעלמת ● הרצל קוסאשוילי
השבוע עלה הרצל קוסאשוילי לנהריה בכדי לנחם את משפחתו הדואבת של שליח הרבי לנהריה, הרב ישראל בוטמן ע"ה, וללקט מספר סיפורים ורגעים מחייו, ומצא את עצמו מהורהר ונבוך בגלל תמונה שהלכה לאיבוד הרהורים בעקבות התמונה הנעלמת
האחים בוטמן ב'שבעה', השבוע (צילום: הרצל קוסאשוילי)
הרצל קוסאשוילי
למען הגילוי הנאות אתחיל בציון העובדה שלא זכיתי לעבוד עם הרב ישראל בוטמן ע"ה, ולמען האמת, גם לא הכרתי אותו 'לעומק' במשך עשרות בשנים, כך שאני לא יכול בשליפה מהירה להביא בפניכם שלל סיפורים מסמרי שער ומעוררי צמרמורת.
למעשה, ההיכרות שלנו באה לידי ביטוי בעיתות מזומנות ודי ברורות. או שנפגשנו בשמחות המשפחתיות לבית משפחת בוטמן החביבה והנרחבת שייבדלו כולם לחיים טובים וארוכים, או בשמחות כלליות של אנ"ש, בהן נתקלתי בו מחויך אוזן לאוזן, כמו תמיד.
אני יכול להעיד שבכל המפגשים איתו היתה לי הרגשה טובה. ואני גם יכול להעיד שכשהיינו נפגשים בשבתות משפחתיות שהתקיימו בלוד או באירועים משפחתיים כאלה ואחרים, אני תמיד חיפשתי את קרבתו.
השפה שלנו תמיד היתה מובנת האחד לשני. רובכם לא יבינו זאת, אבל היתה בנינו ׳אחוות שמנים׳. הוא ידע תמיד לתת את המשפט הנכון שיגרום לך לצחוק בקול ובצורה בלתי מבוקרת לחלוטין, עד כדי איבוד נשימה של ממש.
הידיעה על לכתו בטרם עת ובחטף, לא עזבה אותי עד לרגעים אלו. אני נזכר בו ובדמותו המאושרת והחייכנית והאגרוף בבטן כואב מתמיד. בלוויה בשמגר, בכיתי לצד גדולים ממני בשנים ובחכמה כמו ילד קטן, כי איך אפשר לעמוד מול אסון חידתי גדול שכזה בשלווה ובפנים חתומות.
השבוע הצטרפתי גם אני לזרם בלתי פוסק של אנ"ש ותמימים לבית המשפחה בנהריה לניחום האבלים. בשעות אחר הצהריים המוקדמות, במזג אוויר סגרירי וקודר שהפך באחת לסערה של ממש, הצטופפו שם מאות אנשים תחת האוהל שהתנדנד ברוח כעלה נידף, ולכולם מכנה משותף אחד - חסרונו של 'ישראלי'ק'.
שליח אחד מספר על ההיכרות בתקופת הישיבה, והאחר מספר על 'ישראלי'ק' שהפנה אותו לגורמים הנכונים בטיפול בבעיה מוניציפאלית סבוכה בעיר. ומחוגי הזמן כמו האטו את עצמם בכדי להכיל את שלל הסיפורים והאנשים באותו המעמד.
אני מכיר היטב את הוריו ואת אחיו שייבדלו לחיים ארוכים. ובכל זאת, הרגשתי קצת בצד בניחום האבלים. ראשית, לא איש ניחומים אנוכי. שנית, יכולתי אמנם לשבת שם ולהעיד עליו שהיה אחד האנשים האופטימיים ביותר שהכרתי, ועל הדרך לספר כמה אנקדוטות מצחיקות אודותיו. אולם, למרות שאינני נמנה על עדת הביישנים והנבוכים, מראה פניו המאוימות והדואבות של אב המשפחה האצילי הרב שלום-בער, צבט לי בלב בחוזקה, ומנע ממני מלהתקרב ולהיפתח.
כך, בעוד אני נחשף למעגל הרחב של האנשים בהם הוא נגע בדרכו המיוחדת, תפס את עיניי ספר זיכרונות, או אלבום הצנחה אם תרצו, שהמשפחה ביקשה באמצעותו להנציח את דמותו.
הספר שעבר מיד ליד בין הנוכחים, התמלא לו לאיטו בסיפורים אישיים, קצרים וארוכים, ושלל צורות ודרכי מפגש של האנשים שעברו בניחום האבלים עם דמותו. מדפדוף מהיר שערכתי בספר, אני גיליתי שרוב רובו מלא בתארים כמו: 'הכרתי את רבי ישראל הצדיק', 'הרב ישראל הצדיק אתה כבר חסר לנו' וכן על זה הדרך.
גם אני רציתי לרגע לכתוב ולספר על אחת הפעמים האחרונות שפגשתי בו, ולמעשה בכך לפרוק מועקה שמכבידה עליי כבר מאז ששמעתי על ההתמוטטות והאשפוז הפתאומי, ולא מרפה ממני גם כעת בעת כתיבת השורות הללו. לא יודע למה, משום מה נמלכתי בדעתי ולא כתבתי כלום בספר, והנה אני עושה את זה כאן.
היה זה לפני כשלושה חודשים בכינוס השלוחים העולמי האחרון שהתקיים בניו יורק. נסעתי כחלק מצוות האתר בכדי לסקר את 'האירוע החב"די המשמעותי ביותר'. לאחר 'התמונה הקבוצתית' המפורסמת בחזית 770, בעוד השלוחים הבוגרים מנהלים שיחת רעים ואחים ערנית בקבוצות כאלה ואחרות, החלו המארגנים בהכנות לתמונה של 'צעירי השלוחים', הילדים של...
והנה אני מוצא את עצמי בדרכי חזרה לכיוון 'אהלי תורה', כשאני נתקל ברב ישראל בוטמן ע"ה, שעומד לצד אחד מבניו הצעירים (שאפילו את שמו אינני יודע), כשהוא עוטה חולצה ירוקה המעידה עליו שהוא חייל בצבא 'צעירי השלוחים'.
החיבוק האבהי והלבבי שבו אימץ הרב בוטמן לליבו את בנו, כמו גם הגאווה שניבטה מפניו הקורנות מאושר, הביאו אותי לשלוף בספונטניות את המכשיר הסלולארי ולהנציח אותם. התמונה יצאה יפה ומיוחדת, כשהיא למעשה הנצחה של רגע אישי, מיוחד ומלא בשמחה כנה וחפה ממניירות חיצוניות של גדולה וכבוד. ממש חיבוק פשוט ואיחוד של אב ובן, באחד מרגעי השמחה הגדולים בחייהם.
באותה ספונטניות ששלפתי ותיעדתי את הרגע הזה, אמרתי להם: "אני אפרסם את זה באתר"...
ההיסטוריה לא משקרת כידוע, והתמונה הזאת כמובן מבלי כוונה זדונית כמובן, פרחה מזיכרוני ונשכחה בתחתית מאגר הזיכרון של המכשיר המתקדם.
תוסיפו לכך את העובדה שאי אפשר לעצור את הקידמה, והנה קיבלתם פיאסקו מושלם וצורם לסיפור הזה. באחד מעדכוני המכשיר שנכפו עליי על ידי היצרן, מחקתי בטעות את רוב תמונות האלבום, ובתוכן גם התמונה המיוחדת הנ"ל. חיפשתי ונברתי בארכיוני התמונות במחשבי, בתקווה שהנה זה בכל זאת התמונה נשמרה באיזו תיקיה זניחה בגיבויים שהספקתי מאז לעשות למכשיר, לצערי ללא הצלחה...
כך, מאז פטירתו, אני מתייסר בגין התמונה הנעלמת הזאת, ובמלמול פנימי ובראש מורכן, אני מבקש את סליחתו על שלא עמדתי במילתי, ופספסתי את הזכות והחובה שלי בנוגע לרגע המיוחד הההוא שככל הנראה לא ימוש מזיכרוני לנצח. סליחה.
למען הגילוי הנאות אתחיל בציון העובדה שלא זכיתי לעבוד עם הרב ישראל בוטמן ע"ה, ולמען האמת, גם לא הכרתי אותו 'לעומק' במשך עשרות בשנים, כך שאני לא יכול בשליפה מהירה להביא בפניכם שלל סיפורים מסמרי שער ומעוררי צמרמורת.
למעשה, ההיכרות שלנו באה לידי ביטוי בעיתות מזומנות ודי ברורות. או שנפגשנו בשמחות המשפחתיות לבית משפחת בוטמן החביבה והנרחבת שייבדלו כולם לחיים טובים וארוכים, או בשמחות כלליות של אנ"ש, בהן נתקלתי בו מחויך אוזן לאוזן, כמו תמיד.
אני יכול להעיד שבכל המפגשים איתו היתה לי הרגשה טובה. ואני גם יכול להעיד שכשהיינו נפגשים בשבתות משפחתיות שהתקיימו בלוד או באירועים משפחתיים כאלה ואחרים, אני תמיד חיפשתי את קרבתו.
השפה שלנו תמיד היתה מובנת האחד לשני. רובכם לא יבינו זאת, אבל היתה בנינו ׳אחוות שמנים׳. הוא ידע תמיד לתת את המשפט הנכון שיגרום לך לצחוק בקול ובצורה בלתי מבוקרת לחלוטין, עד כדי איבוד נשימה של ממש.
הידיעה על לכתו בטרם עת ובחטף, לא עזבה אותי עד לרגעים אלו. אני נזכר בו ובדמותו המאושרת והחייכנית והאגרוף בבטן כואב מתמיד. בלוויה בשמגר, בכיתי לצד גדולים ממני בשנים ובחכמה כמו ילד קטן, כי איך אפשר לעמוד מול אסון חידתי גדול שכזה בשלווה ובפנים חתומות.
השבוע הצטרפתי גם אני לזרם בלתי פוסק של אנ"ש ותמימים לבית המשפחה בנהריה לניחום האבלים. בשעות אחר הצהריים המוקדמות, במזג אוויר סגרירי וקודר שהפך באחת לסערה של ממש, הצטופפו שם מאות אנשים תחת האוהל שהתנדנד ברוח כעלה נידף, ולכולם מכנה משותף אחד - חסרונו של 'ישראלי'ק'.
שליח אחד מספר על ההיכרות בתקופת הישיבה, והאחר מספר על 'ישראלי'ק' שהפנה אותו לגורמים הנכונים בטיפול בבעיה מוניציפאלית סבוכה בעיר. ומחוגי הזמן כמו האטו את עצמם בכדי להכיל את שלל הסיפורים והאנשים באותו המעמד.
אני מכיר היטב את הוריו ואת אחיו שייבדלו לחיים ארוכים. ובכל זאת, הרגשתי קצת בצד בניחום האבלים. ראשית, לא איש ניחומים אנוכי. שנית, יכולתי אמנם לשבת שם ולהעיד עליו שהיה אחד האנשים האופטימיים ביותר שהכרתי, ועל הדרך לספר כמה אנקדוטות מצחיקות אודותיו. אולם, למרות שאינני נמנה על עדת הביישנים והנבוכים, מראה פניו המאוימות והדואבות של אב המשפחה האצילי הרב שלום-בער, צבט לי בלב בחוזקה, ומנע ממני מלהתקרב ולהיפתח.
כך, בעוד אני נחשף למעגל הרחב של האנשים בהם הוא נגע בדרכו המיוחדת, תפס את עיניי ספר זיכרונות, או אלבום הצנחה אם תרצו, שהמשפחה ביקשה באמצעותו להנציח את דמותו.
הספר שעבר מיד ליד בין הנוכחים, התמלא לו לאיטו בסיפורים אישיים, קצרים וארוכים, ושלל צורות ודרכי מפגש של האנשים שעברו בניחום האבלים עם דמותו. מדפדוף מהיר שערכתי בספר, אני גיליתי שרוב רובו מלא בתארים כמו: 'הכרתי את רבי ישראל הצדיק', 'הרב ישראל הצדיק אתה כבר חסר לנו' וכן על זה הדרך.
גם אני רציתי לרגע לכתוב ולספר על אחת הפעמים האחרונות שפגשתי בו, ולמעשה בכך לפרוק מועקה שמכבידה עליי כבר מאז ששמעתי על ההתמוטטות והאשפוז הפתאומי, ולא מרפה ממני גם כעת בעת כתיבת השורות הללו. לא יודע למה, משום מה נמלכתי בדעתי ולא כתבתי כלום בספר, והנה אני עושה את זה כאן.
היה זה לפני כשלושה חודשים בכינוס השלוחים העולמי האחרון שהתקיים בניו יורק. נסעתי כחלק מצוות האתר בכדי לסקר את 'האירוע החב"די המשמעותי ביותר'. לאחר 'התמונה הקבוצתית' המפורסמת בחזית 770, בעוד השלוחים הבוגרים מנהלים שיחת רעים ואחים ערנית בקבוצות כאלה ואחרות, החלו המארגנים בהכנות לתמונה של 'צעירי השלוחים', הילדים של...
והנה אני מוצא את עצמי בדרכי חזרה לכיוון 'אהלי תורה', כשאני נתקל ברב ישראל בוטמן ע"ה, שעומד לצד אחד מבניו הצעירים (שאפילו את שמו אינני יודע), כשהוא עוטה חולצה ירוקה המעידה עליו שהוא חייל בצבא 'צעירי השלוחים'.
החיבוק האבהי והלבבי שבו אימץ הרב בוטמן לליבו את בנו, כמו גם הגאווה שניבטה מפניו הקורנות מאושר, הביאו אותי לשלוף בספונטניות את המכשיר הסלולארי ולהנציח אותם. התמונה יצאה יפה ומיוחדת, כשהיא למעשה הנצחה של רגע אישי, מיוחד ומלא בשמחה כנה וחפה ממניירות חיצוניות של גדולה וכבוד. ממש חיבוק פשוט ואיחוד של אב ובן, באחד מרגעי השמחה הגדולים בחייהם.
באותה ספונטניות ששלפתי ותיעדתי את הרגע הזה, אמרתי להם: "אני אפרסם את זה באתר"...
ההיסטוריה לא משקרת כידוע, והתמונה הזאת כמובן מבלי כוונה זדונית כמובן, פרחה מזיכרוני ונשכחה בתחתית מאגר הזיכרון של המכשיר המתקדם.
תוסיפו לכך את העובדה שאי אפשר לעצור את הקידמה, והנה קיבלתם פיאסקו מושלם וצורם לסיפור הזה. באחד מעדכוני המכשיר שנכפו עליי על ידי היצרן, מחקתי בטעות את רוב תמונות האלבום, ובתוכן גם התמונה המיוחדת הנ"ל. חיפשתי ונברתי בארכיוני התמונות במחשבי, בתקווה שהנה זה בכל זאת התמונה נשמרה באיזו תיקיה זניחה בגיבויים שהספקתי מאז לעשות למכשיר, לצערי ללא הצלחה...
כך, מאז פטירתו, אני מתייסר בגין התמונה הנעלמת הזאת, ובמלמול פנימי ובראש מורכן, אני מבקש את סליחתו על שלא עמדתי במילתי, ופספסתי את הזכות והחובה שלי בנוגע לרגע המיוחד הההוא שככל הנראה לא ימוש מזיכרוני לנצח. סליחה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
