מערכת COL
|
יום ד' אדר ב ה׳תשע״ד
06.03.2014
החברא קדישא נדהמו: קבר חדש נחפר סמוך לצדיק
פסק-הדין הזה הותיר את אנשי החברא קדישא נרעשים ונרגשים. לנפטר ניתנת רשות להזיז את קברו שלו. לא היה כדבר הזה! במתח רב ציפו לבוקר המחרת, ומיד עלו לבית העלמין. כשהגיעו לחלקת הקבר של ה'מגלה עמוקות' הסתמרו אנשי החברא קדישא על מקומם בחלחלה – תלולית עפר חדשה התגבהה סמוך לקברו של הצדיק ● כמידי שבוע, אנו מגישים סיפור לשבת באדיבות 'שיחת השבוע' החברא קדישא נדהמו
איש מבאי בית ההקדש הקהילתי לעניים של קרקוב לא העיף מבט שני באורח שבא בשערי הבית. הוא לא נראה שונה מעוברי אורח אחרים שפקדו את האכסניה החינמית של הקהילה. מקצתם היו אורחים שעברו בעיר או עניים מקומיים. כולם זכו לאירוח חם בלב פתוח.
אלא שמטרות ביקורו של האורח לא היו שגרתיות. אחרי שהניח את חפציו באחת הפינות שאל לכתובתו של גבאי החברא קדישא.
"מה רצונך?", שאל הגבאי את ההלך, וסקר אותו במבטו.
"רצוני לרכוש חלקת קבר ליד ה'מגלה עמוקות'", הניח האורח פצצה על שולחנו של הגבאי.
"מה אמרת?!", קפץ הגבאי בבהלה. לרגע חשב שלא שמע טוב את הדברים.
האורח חזר על דבריו. הוא מעוניין לקנות לעצמו חלקת קבר סמוך לקברו של הגאון הגדול רבי נתן-נטע שפירא, המכונה 'מגלה עמוקות', על שם ספרו.
הגבאי הביט באורח בתדהמה מהולה בבוז. כיצד מעז ההלך הזה להעלות על דעתו להיטמן לצד רבם הנערץ של יהודי קרקוב, שעל מצבתו נכתב : "פה נטמן איש קדוש מן הקדמונים, גילה עמוקות רזין ומטמונים, הוא שאומרים עליו שדיבר עם אליהו פנים אל פנים"?
"לא בא בחשבון", פטר את האורח, ובליבו הגדיר את הלה כעוד תימהוני שבוודאי נודד בין הקהילות.
"אנא, אני מפציר בך!"... התחנן האורח, ולא אמר נואש גם כאשר הבהיר הגבאי לו חד-משמעית כי כל ניסיונותיו לשווא הם.
"אתן את כל כספי עבור חלקת הקבר הזאת", אמר לפתע האיש.
הגבאי כבר החל לאבד את סבלנותו. "בסדר", רטן, "תן לי אלף זהובים ואמכור לך את חלקת הקבר". הוא היה בטוח כי בכך ייפטר מן הטרדן.
האורח לא השתהה לרגע. הוא פשפש בתיקו, הוציא ממנו ערימת זהובים והחל למנות בנחת. כעבור זמן-מה הונחו אלף זהובים אל מול עיניו הנפערות של הגבאי. "הנה לך", אמר האורח.
האחרון פתח וסגר את פיו חליפות. סכום כזה לא ראה מימיו. הוא הביט בכסף ובהלך, ולבסוף נטל את הנוצה, טבלהּ בדיו, כתב שטר מכירה והעניק אותו לאורח, שנראה עתה מאושר מאין כמותו.
"מוזר ההלך הזה", מלמל לעצמו הגבאי, כשהסתלק האיש ובידו המסמך החשוב. בליבו תהה אם לא חילל את קדושת ה'מגלה עמוקות' בהשכינו לצידו הלך זר, אך מיד התנחם במחשבה שהאיש נראה צעיר ובריא, ועד שתבוא עתו יעברו מים רבים בנהר.
בבוקר שלמחרת נוצרה התקהלות באכסניית ההקדש. "אורח נפטר", עדכנו הסקרנים זה את זה. הנפטר היה האורח שאך אתמול קנה את חלקת הקבר.
מאחר שלא היו לו קרובים או מכרים מיהרו אנשי החברא קדישא לקבור את הנפטר בחלקת העניים שבירכתי בית העלמין. עם כל הכבוד לשטר המכירה, חשב הגבאי, לא נכון יהיה לכבד את ההתחייבות, מפני כבודו של בעל ה'מגלה עמוקות'.
מצפונו לא ייסר אותו, והוא לא התקשה לעלות על יצועו באותו לילה. אלא ששנתו לא ערבה לו. דמות מוכרת באה אליו בחלום והזמינה אותו לדין תורה. "קניתי את החלקה הסמוכה ל'מגלה עמוקות'. עליך לקבור אותי שם!", הזהירו האיש.
הגבאי התעורר נסער, אך החליט שלא להתרשם מהחלום. אלא שבלילה הבא נשנה החלום, ושולש בשלישי. העניין החל להטריד את הגבאי. "אולי יש דברים בגו", תהה.
בלב כבד פנה אל יורשו של ה'מגלה עמוקות' על כס הרבנות, הלוא הוא רבי יואל איסרליש, המכונה 'הב"ח' – ראשי-התיבות של פירושו 'בית חדש' על ארבעה טורים.
האזין הב"ח לדברי הגבאי בכובד-ראש ושקל את הדברים. יש כאן שטר מכירה חוקי לחלוטין, אך כיצד אפשר לקבור אדם פשוט וזר סמוך לצדיק יסוד עולם?!
בסופו של דבר אמר הב"ח: "אם ראוי הוא האורח להיקבר בסמוך ל'מגלה עמוקות' – אזיי בית-הדין פוסק שיש לו רשות להעביר את עצמו לשם!".
פסק-הדין הזה הותיר את אנשי החברא קדישא נרעשים ונרגשים. לנפטר ניתנת רשות להזיז את קברו שלו. לא היה כדבר הזה!
במתח רב ציפו לבוקר המחרת, ומיד עלו לבית העלמין. כשהגיעו לחלקת הקבר של ה'מגלה עמוקות' הסתמרו אנשי החברא קדישא על מקומם בחלחלה – תלולית עפר חדשה התגבהה סמוך לקברו של הצדיק.
בברכיים כושלות מיהרו לקצה בית העלמין וחפרו בקברו של האורח. פניהם החווירו כסיד כשמצאו אותו ריק.
כעת הבינו כי האורח המוזר לא היה אלא צדיק נסתר. הם מיהרו להקים מצבה חדשה על קברו, והואיל ושם הנפטר נותר בגדר תעלומה כתבו "יגיד עליו רעו".
כעבור שנים היטשטש הכתוב על המצבה, וגבאי החברא קדישא הקימו מצבה חדשה ועליה חרטו:
"ציון לנפש חיה פה מצאנו, ודעת שמה לריק יגענו, יען כי נמצא קבור באשמנים ותמחנה אותותיו מרוב שנים, אכן יגיד עליה רֵעָהּ גאון עוזנו, מגלה עמוקות ומגיה חשכנו, כי רב כבודה בשם תפארת, להישאר בדור דורים למזכרת, גבאי החברא קדישא זאת אל ליבם השיבו, ומצֵבה חדשה על קברו הציבו, תקב"ץ לפ"ק לבריאת ארץ ושמים".
(הסיפור נכתב בפנקס החברא קדישא של קרקוב ופורסם בהקדמת הספר 'מגלה עמוקות')
אלא שמטרות ביקורו של האורח לא היו שגרתיות. אחרי שהניח את חפציו באחת הפינות שאל לכתובתו של גבאי החברא קדישא.
"מה רצונך?", שאל הגבאי את ההלך, וסקר אותו במבטו.
"רצוני לרכוש חלקת קבר ליד ה'מגלה עמוקות'", הניח האורח פצצה על שולחנו של הגבאי.
"מה אמרת?!", קפץ הגבאי בבהלה. לרגע חשב שלא שמע טוב את הדברים.
האורח חזר על דבריו. הוא מעוניין לקנות לעצמו חלקת קבר סמוך לקברו של הגאון הגדול רבי נתן-נטע שפירא, המכונה 'מגלה עמוקות', על שם ספרו.
הגבאי הביט באורח בתדהמה מהולה בבוז. כיצד מעז ההלך הזה להעלות על דעתו להיטמן לצד רבם הנערץ של יהודי קרקוב, שעל מצבתו נכתב : "פה נטמן איש קדוש מן הקדמונים, גילה עמוקות רזין ומטמונים, הוא שאומרים עליו שדיבר עם אליהו פנים אל פנים"?
"לא בא בחשבון", פטר את האורח, ובליבו הגדיר את הלה כעוד תימהוני שבוודאי נודד בין הקהילות.
"אנא, אני מפציר בך!"... התחנן האורח, ולא אמר נואש גם כאשר הבהיר הגבאי לו חד-משמעית כי כל ניסיונותיו לשווא הם.
"אתן את כל כספי עבור חלקת הקבר הזאת", אמר לפתע האיש.
הגבאי כבר החל לאבד את סבלנותו. "בסדר", רטן, "תן לי אלף זהובים ואמכור לך את חלקת הקבר". הוא היה בטוח כי בכך ייפטר מן הטרדן.
האורח לא השתהה לרגע. הוא פשפש בתיקו, הוציא ממנו ערימת זהובים והחל למנות בנחת. כעבור זמן-מה הונחו אלף זהובים אל מול עיניו הנפערות של הגבאי. "הנה לך", אמר האורח.
האחרון פתח וסגר את פיו חליפות. סכום כזה לא ראה מימיו. הוא הביט בכסף ובהלך, ולבסוף נטל את הנוצה, טבלהּ בדיו, כתב שטר מכירה והעניק אותו לאורח, שנראה עתה מאושר מאין כמותו.
"מוזר ההלך הזה", מלמל לעצמו הגבאי, כשהסתלק האיש ובידו המסמך החשוב. בליבו תהה אם לא חילל את קדושת ה'מגלה עמוקות' בהשכינו לצידו הלך זר, אך מיד התנחם במחשבה שהאיש נראה צעיר ובריא, ועד שתבוא עתו יעברו מים רבים בנהר.
בבוקר שלמחרת נוצרה התקהלות באכסניית ההקדש. "אורח נפטר", עדכנו הסקרנים זה את זה. הנפטר היה האורח שאך אתמול קנה את חלקת הקבר.
מאחר שלא היו לו קרובים או מכרים מיהרו אנשי החברא קדישא לקבור את הנפטר בחלקת העניים שבירכתי בית העלמין. עם כל הכבוד לשטר המכירה, חשב הגבאי, לא נכון יהיה לכבד את ההתחייבות, מפני כבודו של בעל ה'מגלה עמוקות'.
מצפונו לא ייסר אותו, והוא לא התקשה לעלות על יצועו באותו לילה. אלא ששנתו לא ערבה לו. דמות מוכרת באה אליו בחלום והזמינה אותו לדין תורה. "קניתי את החלקה הסמוכה ל'מגלה עמוקות'. עליך לקבור אותי שם!", הזהירו האיש.
הגבאי התעורר נסער, אך החליט שלא להתרשם מהחלום. אלא שבלילה הבא נשנה החלום, ושולש בשלישי. העניין החל להטריד את הגבאי. "אולי יש דברים בגו", תהה.
בלב כבד פנה אל יורשו של ה'מגלה עמוקות' על כס הרבנות, הלוא הוא רבי יואל איסרליש, המכונה 'הב"ח' – ראשי-התיבות של פירושו 'בית חדש' על ארבעה טורים.
האזין הב"ח לדברי הגבאי בכובד-ראש ושקל את הדברים. יש כאן שטר מכירה חוקי לחלוטין, אך כיצד אפשר לקבור אדם פשוט וזר סמוך לצדיק יסוד עולם?!
בסופו של דבר אמר הב"ח: "אם ראוי הוא האורח להיקבר בסמוך ל'מגלה עמוקות' – אזיי בית-הדין פוסק שיש לו רשות להעביר את עצמו לשם!".
פסק-הדין הזה הותיר את אנשי החברא קדישא נרעשים ונרגשים. לנפטר ניתנת רשות להזיז את קברו שלו. לא היה כדבר הזה!
במתח רב ציפו לבוקר המחרת, ומיד עלו לבית העלמין. כשהגיעו לחלקת הקבר של ה'מגלה עמוקות' הסתמרו אנשי החברא קדישא על מקומם בחלחלה – תלולית עפר חדשה התגבהה סמוך לקברו של הצדיק.
בברכיים כושלות מיהרו לקצה בית העלמין וחפרו בקברו של האורח. פניהם החווירו כסיד כשמצאו אותו ריק.
כעת הבינו כי האורח המוזר לא היה אלא צדיק נסתר. הם מיהרו להקים מצבה חדשה על קברו, והואיל ושם הנפטר נותר בגדר תעלומה כתבו "יגיד עליו רעו".
כעבור שנים היטשטש הכתוב על המצבה, וגבאי החברא קדישא הקימו מצבה חדשה ועליה חרטו:
"ציון לנפש חיה פה מצאנו, ודעת שמה לריק יגענו, יען כי נמצא קבור באשמנים ותמחנה אותותיו מרוב שנים, אכן יגיד עליה רֵעָהּ גאון עוזנו, מגלה עמוקות ומגיה חשכנו, כי רב כבודה בשם תפארת, להישאר בדור דורים למזכרת, גבאי החברא קדישא זאת אל ליבם השיבו, ומצֵבה חדשה על קברו הציבו, תקב"ץ לפ"ק לבריאת ארץ ושמים".
(הסיפור נכתב בפנקס החברא קדישא של קרקוב ופורסם בהקדמת הספר 'מגלה עמוקות')
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
