מערכת COL
|
יום ב' אדר ב ה׳תשע״ד
04.03.2014
מה באמת הביא את ההמונים? ● הרב מנחם ברוד
מאות האלפים, שמילאו את הכניסה לירושלים בעצרת התפילה הענקית ביום ראשון השבוע, באו למקום על-פי קריאת האדמו"רים והרבנים, אבל האמת היא שהם חיכו לקריאה הזאת ● מאמרו של הרב מנחם ברוד ב'שיחת השבוע' עצרת בירושלים
(צילום: מנדי הכטמן, COL)
הרב מנחם ברוד
מאות האלפים, שמילאו את הכניסה לירושלים בעצרת התפילה הענקית ביום ראשון השבוע, באו למקום על-פי קריאת האדמו"רים והרבנים, אבל האמת היא שהם חיכו לקריאה הזאת. אנשים נשים וטף עזבו הכול. רבים מהם נסעו שעות הלוך ושעות חזור. הם לא עשו זאת אך ורק בקבלת עול, מתוך מחוייבות לָעיקרון 'מצווה לשמוע דברי חכמים'. הם באו כי מתוך ליבם ביקשה לפרוץ צעקה גדולה.
בין המתכנסים היו תלמידי ישיבות ואברכי כוללים, אבל גם המוני יהודים שעובדים למחייתם, שעזבו את מקום עבודתם ובאו. היו בהם רבים ששירתו בצה"ל, ועדיין משרתים במילואים. היו בהם גם חיילים בפועל, שיצאו מוקדם יותר מבסיסיהם ובאו לזעוק עם אחיהם. כי בנפשם בָּעֲרה בְעֵרה גדולה.
קולות מוּכרים
המריצו את ההמונים תחושת הרמיסה והפטרונות, והניסיון הנואל לחנך מחדש ציבור שלם. האנשים האלה ביקשו למחות על שיח השנאה שמלבים גורמים מסויימים, מתוך מניעים פופוליסטיים. על הניסיון להפוך מאות-אלפים לציבור לא-לגיטימי, לשק חבטות שאפשר לתלות בו את כל חוליי החברה.
העם היהודי מכיר היטב את הקולות האלה, שנעשו בוטים יותר ויותר בשנה האחרונה. הם מתכסים תמיד בטיעונים ענייניים לכאורה, אבל מאחוריהם מסתתרת כוונה לשלול מציבור שלם את הלגיטימיות שלו ולהכשיר את הקרקע לפגיעה בזכויותיו.
טענות לא חסרו מעולם. לאורך הדורות האשימו את היהודים שאינם יצרניים, שהמקוואות מפיצים מחלות, שבתי-הכנסת משמשים מוקדים לחתרנות, שהתלמוד מטיף לשנאת גויים, שהחינוך היהודי אינו מקנה כלים להשתלבות בחברה. את הטענות האלה השמיעו שוב ושוב, ומכאן הייתה קצרה הדרך לנקיטת צעדים שיָצֵרו את זכויות היהודים.
כמה דמגוגיה יש בניסיון ההיתממות: "איך אפשר להאשים אותנו בשנאת חרדים, אם אנחנו רוצים בשבילם את מה שאנחנו רוצים בעבור ילדינו. וכי אנו שונאים את ילדינו?". כן, זו שנאת חרדים מזוקקת. משמעותה האמיתית של האמירה היא: "איננו שונאים אותם כבני-אדם. אנחנו פשוט רוצים שהם לא יהיו חרדים; שיהיו כמו ילדינו".
על זה קמה הזעקה הגדולה. על הזכות להיות שונה, להאמין בערכים אחרים, להציב סדרי עדיפויות אחרים, לשמור על דרך ייחודית ועל מורשת אחרת. הציבור הזה אינו מוכן שיחנכו אותו. הוא גאה בחינוך שלו ובמורי דרכו. אין לו שום סיבה להקשיב להטפות מוסר מפי מי שדרכם אינה בדיוק מופת של חינוך לערכים ולשמירת הרציפות של העם היהודי.
אין דורכים על הראש
נכון, יש צרכים של מדינה ושל חברה, אבל הדרך לאזן בינם ובין אורחות חייו ואמונתו של ציבור אינה עוברת בנתיב של דורסנות וזריעת שנאה. עושים זאת בהידברות ובהקשבה, בניסיון להבין את צרכיו של הציבור, את חששותיו, את הרגישויות שלו. אין דורכים על ראשו ברגל גסה.
גדולה התקווה כי עצרת התפילה תפעל קודם כול למעלה, שהקב"ה יערה עלינו ממרום רוח של אהבת ישראל ושל שלום פנימי, ושיתבטלו כל הניסיונות לשסות ציבור אחד במשנהו. ואולי העצרת הענקית גם הצליחה להעביר מסר להמוני העם כי יש כאן ציבור נחוש ומלוכד, שצריך לדבר איתו ולא עליו.
מאות האלפים, שמילאו את הכניסה לירושלים בעצרת התפילה הענקית ביום ראשון השבוע, באו למקום על-פי קריאת האדמו"רים והרבנים, אבל האמת היא שהם חיכו לקריאה הזאת. אנשים נשים וטף עזבו הכול. רבים מהם נסעו שעות הלוך ושעות חזור. הם לא עשו זאת אך ורק בקבלת עול, מתוך מחוייבות לָעיקרון 'מצווה לשמוע דברי חכמים'. הם באו כי מתוך ליבם ביקשה לפרוץ צעקה גדולה.
בין המתכנסים היו תלמידי ישיבות ואברכי כוללים, אבל גם המוני יהודים שעובדים למחייתם, שעזבו את מקום עבודתם ובאו. היו בהם רבים ששירתו בצה"ל, ועדיין משרתים במילואים. היו בהם גם חיילים בפועל, שיצאו מוקדם יותר מבסיסיהם ובאו לזעוק עם אחיהם. כי בנפשם בָּעֲרה בְעֵרה גדולה.
קולות מוּכרים
המריצו את ההמונים תחושת הרמיסה והפטרונות, והניסיון הנואל לחנך מחדש ציבור שלם. האנשים האלה ביקשו למחות על שיח השנאה שמלבים גורמים מסויימים, מתוך מניעים פופוליסטיים. על הניסיון להפוך מאות-אלפים לציבור לא-לגיטימי, לשק חבטות שאפשר לתלות בו את כל חוליי החברה.
העם היהודי מכיר היטב את הקולות האלה, שנעשו בוטים יותר ויותר בשנה האחרונה. הם מתכסים תמיד בטיעונים ענייניים לכאורה, אבל מאחוריהם מסתתרת כוונה לשלול מציבור שלם את הלגיטימיות שלו ולהכשיר את הקרקע לפגיעה בזכויותיו.
טענות לא חסרו מעולם. לאורך הדורות האשימו את היהודים שאינם יצרניים, שהמקוואות מפיצים מחלות, שבתי-הכנסת משמשים מוקדים לחתרנות, שהתלמוד מטיף לשנאת גויים, שהחינוך היהודי אינו מקנה כלים להשתלבות בחברה. את הטענות האלה השמיעו שוב ושוב, ומכאן הייתה קצרה הדרך לנקיטת צעדים שיָצֵרו את זכויות היהודים.
כמה דמגוגיה יש בניסיון ההיתממות: "איך אפשר להאשים אותנו בשנאת חרדים, אם אנחנו רוצים בשבילם את מה שאנחנו רוצים בעבור ילדינו. וכי אנו שונאים את ילדינו?". כן, זו שנאת חרדים מזוקקת. משמעותה האמיתית של האמירה היא: "איננו שונאים אותם כבני-אדם. אנחנו פשוט רוצים שהם לא יהיו חרדים; שיהיו כמו ילדינו".
על זה קמה הזעקה הגדולה. על הזכות להיות שונה, להאמין בערכים אחרים, להציב סדרי עדיפויות אחרים, לשמור על דרך ייחודית ועל מורשת אחרת. הציבור הזה אינו מוכן שיחנכו אותו. הוא גאה בחינוך שלו ובמורי דרכו. אין לו שום סיבה להקשיב להטפות מוסר מפי מי שדרכם אינה בדיוק מופת של חינוך לערכים ולשמירת הרציפות של העם היהודי.
אין דורכים על הראש
נכון, יש צרכים של מדינה ושל חברה, אבל הדרך לאזן בינם ובין אורחות חייו ואמונתו של ציבור אינה עוברת בנתיב של דורסנות וזריעת שנאה. עושים זאת בהידברות ובהקשבה, בניסיון להבין את צרכיו של הציבור, את חששותיו, את הרגישויות שלו. אין דורכים על ראשו ברגל גסה.
גדולה התקווה כי עצרת התפילה תפעל קודם כול למעלה, שהקב"ה יערה עלינו ממרום רוח של אהבת ישראל ושל שלום פנימי, ושיתבטלו כל הניסיונות לשסות ציבור אחד במשנהו. ואולי העצרת הענקית גם הצליחה להעביר מסר להמוני העם כי יש כאן ציבור נחוש ומלוכד, שצריך לדבר איתו ולא עליו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
