גוטניק (אזרח אוסטרלי שמוכר בישראל בזכות קשריו בעבר עם בנימין נתניהו) הגיש תביעה לבית המשפט במלבורן נגד חברת דאו-ג'ונס, המוציאה לאור של "וול סטריט ג'ורנל" ו"בארונס", לאחר שלטענתו הנתבעת פירסמה ב"בארונס" כתבה אשר הכפישה את שמו הטוב. במסגרת ההסדר שהושג בין הצדדים, פרקליטי "דאו ג'ונס" פירסמו הצהרה בשם החברה ולפיה, אין יסוד להאמין כי גוטניק השתמש בשירותיו של אדם שהורשע בהלבנת הון והעלמת מס. נוסף על כך, גוטניק קיבל פיצוי של 180 אלף דולר וכיסוי עלויות בסך 400 אלף דולר. בהצהרה שפירסם גוטניק, הוא מסר כי שמו הטוב שוקם לחלוטין בזכות ההסדר. גישת הזרוע הארוכה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי מקובל כי הדין החל על תביעה מסוימת נקבע על-פי דין מקום ביצוע העבירה. שאלת הסמכות במדינות רבות נקבעת על פי גישת "הזרוע הארוכה" (Long Arm), המרחיבה, בנסיבות מסוימות, את תחומי שיפוטו של בית המשפט גם ביחס לנתבעים, המצויים מחוץ לתחומה הפיזי של המדינה. בתיקים כאלה דנים בתי המשפט בתביעות שעניינן עוולות שבוצעו בתחום המדינה. הדיון המשפטי עסק בשאלה היכן פורסם דבר לשון הרע, לכאורה - אם בניו ג'רזי, ארה"ב, אוסטרליה, המקום בו גוטניק וגולשים אוסטרלים אחרים קראו את הידיעה. התביעה טענה, כי פרסום הידיעה מתבצע בפועל רק עם הצגת הידיעה באופן קריא במחשבי הגולשים ולא בשרתי האינטרנט, בהם שמור המידע בצורה גולמית. פרקליטי ההגנה טענו כי בתי המשפטי בארה"ב צריכים לדון בתביעה, מאחר שהמגזין "בארונס" מתפרסם בארה"ב והמהדורה המקוונת שלו מיועדת בעיקר לקהילה העסקית בארצות הברית. הורדת הידיעה משרתי דאו ג'ונס מתבצעת בארצות הברית על פי הוראה שנשלחת מהדפדפן של המשתמש, טענו עורכי הדין של "דאו ג'ונס", ולכן, פרסום המסמך האלקטרוני התבצע בניו-ג'רז'י בפעולה אוטומטית, שאין לנתבעת שליטה או אחריות עליה. "דאו ג'ונס" טענה כי המשמעות של קבלת עמדת התביעה היא חשיפת מפרסמים באינטרנט לגל של תביעות לשון הרע של גולשים, על פי חוקים ספציפיים של לשון הרע במדינות בהם הם מתגוררים. בעקבות זאת, ספקי תכנים באינטרנט עלולים שלא להציע את שירותיהם לאזרחים אוסטרליים ובסופו של דבר ייפגע חופש הביטוי באינטרנט. בשל חשיבות העניין התיר בית המשפט בתיק זה באופן חריג להגיש לו הצהרות של 18 ארגונים בעלי עניין לטובת ההגנה, בהם AOL טיים ורנר, אמזון, אי פי, בלומברג, ניוז קורפ, רויטרס ויאהו!. מקום הפרסום: בצד של הגולש שתי ערכאות במדינת ויקטוריה, אוסטרליה, דחו את טיעוני עורכי הדין של דאו ג'ונס ופסקו נגד המוציא לאור, שעתר בעקבות זאת לבית המשפט העליון באוסטרליה. עם זאת, בית המשפט העליון באוסטרליה דחה אף הוא את העתירה , וקבע בדצמבר, 2002 בפסיקת ביניים, כי הערכאות ביבשת החמישית מוסמכות לדון בתביעה, על אף שהידיעה המשמיצה לכאורה פורסמה באתר אינטרנט אמריקני. למעשה, בית המשפט קבע כי מקום הפרסום של לשון הרע נגד גולשים אינו שרתי האינטרנט המאחסנים את התכנים הפוגעים אלא המקום בו קוראים הגולשים את ההכפשה. בית המשפט קבע כי אדם יכול להגיש תביעה בגין לשון הרע רק במקום שבו שמו מוכר בציבור (במקרה הזה, גוטניק מוכר במלבורן), על מנת למנוע מאנשים להגיש תביעות במקומות בהם אינם מתגוררים ולא מוכרים. נימוק נוסף בעד דחיית העתירה הייתה עובדת קשרי התשלום בין "דאו ג'ונס" לגוטניק – "דאו ג'ונס" הסכימה לספק שירותים לאזרחי אוסטרליה עבור דמי מנוי ולכן היא מחויבת לא לפגוע בשמם הטוב על פי חוקי אוסטרליה, קבע בית המשפט. הצדדים המשיכו במשפט עד להסדר שהושג בשבוע שעבר. לצד המשפט של יאהו! בבית המשפט בצרפת, משפט גוטניק ייזכר כאחד ממשפטי המפתח בשאלת סמכות השיפוט באינטנרט. פסיקת הביניים האריכה את "היד הארוכה" ועשויה להוביל לעתיד בו אתרי אינטרנט יהיו כפופים לאינספור חוקים שונים וסותרים במדינות שונות, כאשר התובעים יבחרו לעצמם את מקום השיפוט הנוח להם. עם זאת, שופטי בית המשפט באוסטרליה העריכו עוד ב-2002, כי העלויות הכרוכות בניהול משפט בארץ זרה וקשיי האכיפה של פסק דין במדינות זרות ימנעו את שטף התביעות ויגבילו אותן למקרים של תובעים בעלי ממון (כמו גוטניק) לקריאת הכתבה שפורסמה בשבוע שעבר בעניין ב-COL לחץ כאן