מערכת COL
|
יום ג' אדר א ה׳תשע״ד
03.02.2014
להיאחז באור האמונה אפילו בתהום המחשכים ● אלי ויזל
בימים אלה יצאה לאור מהדורה מחודשת של רב המכר שהפך בשנים האחרונות לאחד הטקסטים המכוננים על שואה ותקומה: אל תשלח ידך אל הנער מאת הרב ישראל מאיר לאו. הספר יצא לקראת יום השואה הבין לאומי ולציון הישג יוצא דופן בתחום המו"לות בישראל – מכירות למעלה מרבע מיליון עותקים. בכתבה המלאה: מאמר שכתב אלי ויזל על הרב לאו, המתפרסם במהדורה החדשה אלי ויזל על הרב לאו
אל תשלח ידך אל הנער - המהדורה החדשה בהוצאת 'ידיעות ספרים'
אלי ויזל
זעקה של ייאוש? מפגן של אמונה? הדהוד קורע לב של מעשה העקדה - גלגל הייסורים שנראה כי עמנו עקוד אליו עוד מהימים של אברהם אבינו ובנו יצחק? כל אלה שזורים בסיפורו של הילד שלימים יהיה רב ראשי לישראל - כל אלה, והרבה יותר.
דרכינו הצטלבו יותר מפעם אחת. היינו יחד בבוכנוולד. חווינו יחד את שחרור המחנה. הגענו לצרפת כחלק מקבוצה של 400 ילדים, חוסים תחת כנפיו של הארגון הנפלא, Oeuvre de Secours aux Enfants (ארגון הומניטרי יהודי להצלת ילדים). ולולק היה הצעיר ביותר - הייתי אומר, הקטן שבקרבנו. אבל דווקא הוא זכר את המפגש הראשון בינינו.
הגענו - הוא מתל אביב ואני מניו יורק - להשתתף בטקס השנתי של מצעד החיים שנערך ביום השואה בבירקנאו. כשהציג אותי לפני קהל של יותר מעשרת אלפים איש, הוא הזכיר אירוע מסוים: במאי 1948 נודע לו, מאחיו נפתלי, על מות אמם. "וזה היית אתה," אמר לולק, הרב הראשי לעתיד של מדינת ישראל, "שלימדת אותי לומר קדיש."
בספר הזה, ספר עשיר כל כך בזיכרונות דרמטיים, שפעמים רבות נפרשים אל מעבר לפרטי, הוא רואה את עצמו כילד בגטו פיוטרקוב טריבונל סקי: הסצנות האכזריות בבית הכנסת, הסלקציות, האימה המשתקת של הפרידות, מראות קורעי לב ועקובים מדם, בזה אחר זה במערבולת אחת.
הוא רואה שוב את אביו, הרב הראשי של העיר, מושפל ומוכה בידי איש אס אס בשל סירובו לגזוז את זקנו. הוא זוכר אותו אומר ליהודים להגן על עצמם "בשיניים ובציפורניים". הוא נזכר במילותיו האחרונות של האב על רבי עקיבא שנהרג על קידוש השם; תפילת שמע ישראל שלו עלתה עד לב השמים.
הוא משחזר את החיים עם אמו במחבוא שבעליית הגג של ביתם; העינוי המתמשך, הנִסים היומיומיים, בריחתו של נפתלי מאושוויץ, פורים ופסח במחנה, אובדן כתב היד של אביו, שאחיו הבכור נשא עמו תמיד: מחקר על דרך התקדשותו של השם המפורש. הופעתו של פיודור, הסַמָל הרוסי מרוסטוב, שהפך למלאך השומר שלו.
כל סיפור, כמו זיכרונות רבים שנכתבו על ידי ניצולים, גדוש בדמעות אילמות, בפצעים סמויים, והעיניים בוהות בלא ייאמן; אך כל סיפור גם מאיים על עצם הקיום, על התקווה, על כבוד האדם. במקום הארור הזה לאויב יש כוח מוחלט.
הפרידו בינינו, בין לולק לביני, באקווי שבצרפת, וכעבור כמה שבועות יצאו שני האחים בקבוצה הראשונה לפלשתינה.
אני, אני נשארתי בצרפת. ושנים רבות חלפו עד שנפגשנו שוב.
מוטב שאעצור כאן. אתן לקורא לגלות בעצמו את העוצמה הטמונה במסע המדהים הזה, מסע המתאר איך אפשר לבחור לא להצטרף אל המתים אלא לחיות איתם. איך אפשר להיאחז באור האמונה אפילו בתהום המחשכים. ויותר מכול, איך אפשר להיבנות מן האפר; איך מצליח ילד קטן מפיוטרקוב ומבוכנוולד לגדול ולפרוח תחת זוהר שמיה הכחולים של המדינה היהודית.
האם הוא ידע, האם היה יכול לדעת איזה אושר גדול מצפה לו שם? תחת עול כבד של עבר בלתי ניתן לתיאור, המשתרע מאושוויץ ועד הר סיני, הקורא מטפס בעקבותיו מתהום של סבל עצום אל פסגות של תהילה והוקרה.
במהדורה המקורית העברית מציג המחבר את סיפורו על רקע אש העקדה, אלא שהפעם הזאת האב אינו חוזר מהר מוריה.
זעקה של ייאוש? מפגן של אמונה? הדהוד קורע לב של מעשה העקדה - גלגל הייסורים שנראה כי עמנו עקוד אליו עוד מהימים של אברהם אבינו ובנו יצחק? כל אלה שזורים בסיפורו של הילד שלימים יהיה רב ראשי לישראל - כל אלה, והרבה יותר.
דרכינו הצטלבו יותר מפעם אחת. היינו יחד בבוכנוולד. חווינו יחד את שחרור המחנה. הגענו לצרפת כחלק מקבוצה של 400 ילדים, חוסים תחת כנפיו של הארגון הנפלא, Oeuvre de Secours aux Enfants (ארגון הומניטרי יהודי להצלת ילדים). ולולק היה הצעיר ביותר - הייתי אומר, הקטן שבקרבנו. אבל דווקא הוא זכר את המפגש הראשון בינינו.
הגענו - הוא מתל אביב ואני מניו יורק - להשתתף בטקס השנתי של מצעד החיים שנערך ביום השואה בבירקנאו. כשהציג אותי לפני קהל של יותר מעשרת אלפים איש, הוא הזכיר אירוע מסוים: במאי 1948 נודע לו, מאחיו נפתלי, על מות אמם. "וזה היית אתה," אמר לולק, הרב הראשי לעתיד של מדינת ישראל, "שלימדת אותי לומר קדיש."
בספר הזה, ספר עשיר כל כך בזיכרונות דרמטיים, שפעמים רבות נפרשים אל מעבר לפרטי, הוא רואה את עצמו כילד בגטו פיוטרקוב טריבונל סקי: הסצנות האכזריות בבית הכנסת, הסלקציות, האימה המשתקת של הפרידות, מראות קורעי לב ועקובים מדם, בזה אחר זה במערבולת אחת.
הוא רואה שוב את אביו, הרב הראשי של העיר, מושפל ומוכה בידי איש אס אס בשל סירובו לגזוז את זקנו. הוא זוכר אותו אומר ליהודים להגן על עצמם "בשיניים ובציפורניים". הוא נזכר במילותיו האחרונות של האב על רבי עקיבא שנהרג על קידוש השם; תפילת שמע ישראל שלו עלתה עד לב השמים.
הוא משחזר את החיים עם אמו במחבוא שבעליית הגג של ביתם; העינוי המתמשך, הנִסים היומיומיים, בריחתו של נפתלי מאושוויץ, פורים ופסח במחנה, אובדן כתב היד של אביו, שאחיו הבכור נשא עמו תמיד: מחקר על דרך התקדשותו של השם המפורש. הופעתו של פיודור, הסַמָל הרוסי מרוסטוב, שהפך למלאך השומר שלו.
כל סיפור, כמו זיכרונות רבים שנכתבו על ידי ניצולים, גדוש בדמעות אילמות, בפצעים סמויים, והעיניים בוהות בלא ייאמן; אך כל סיפור גם מאיים על עצם הקיום, על התקווה, על כבוד האדם. במקום הארור הזה לאויב יש כוח מוחלט.
הפרידו בינינו, בין לולק לביני, באקווי שבצרפת, וכעבור כמה שבועות יצאו שני האחים בקבוצה הראשונה לפלשתינה.
אני, אני נשארתי בצרפת. ושנים רבות חלפו עד שנפגשנו שוב.
מוטב שאעצור כאן. אתן לקורא לגלות בעצמו את העוצמה הטמונה במסע המדהים הזה, מסע המתאר איך אפשר לבחור לא להצטרף אל המתים אלא לחיות איתם. איך אפשר להיאחז באור האמונה אפילו בתהום המחשכים. ויותר מכול, איך אפשר להיבנות מן האפר; איך מצליח ילד קטן מפיוטרקוב ומבוכנוולד לגדול ולפרוח תחת זוהר שמיה הכחולים של המדינה היהודית.
האם הוא ידע, האם היה יכול לדעת איזה אושר גדול מצפה לו שם? תחת עול כבד של עבר בלתי ניתן לתיאור, המשתרע מאושוויץ ועד הר סיני, הקורא מטפס בעקבותיו מתהום של סבל עצום אל פסגות של תהילה והוקרה.
במהדורה המקורית העברית מציג המחבר את סיפורו על רקע אש העקדה, אלא שהפעם הזאת האב אינו חוזר מהר מוריה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
