מערכת COL
|
יום כ"ט שבט ה׳תשע״ד
30.01.2014
החושך הגדול היה באופק, הרבי קרא לשמחה פורצת גבולות
השמחה בטהרתה התפרצה אז במלוא העוז עד כדי ריקודים פיזיים, דבר יום ביומו, כיאה לחודש אדר ובמצוות הרבי. חושך כפול ומכופל נראה אז באופק לעיניו הקדושות הרבי הצופיות למרחוק. חשכה שאמורה היתה להאפיל בעוצמה אדירה על כל ד' אמות הענק של בית חיינו שאליו נשואות העיניים כולם ● בנימין ליפקין חוזר לשמחה הגדולה בחודש אדר תשנ"ב, ימים ספורים לפני כ"ז אדר שמחה פורצת גבולות
(תצלום: באדיבות מכון אבנר)
בנימין ליפקין
צעיר לימים היה אז אבי מורי שיחיה, לאורך ימים ושנים טובות ובריאות. בחור בשנות העשרה בשנות לימודיו בישיבה.
איגרת קודש שזכה לקבל מהרבי הכילה, לקראת סופה, תוך כדי דברי חיזוק בלימוד שיעורי חת"ת השווים לכל נפש, את המילים הבאות: "ובזה תלוי גם ההשתתפות בהתוועדויות חסידיות המעוררים את האדם ומאירים את החשכה שבד' אמות שלו, כמבואר בגמ' והמפייסו בי"א ועוד".
כשנתקלתי לראשונה במילות הקודש הבלתי שגרתיות הללו, התרגשות והתפעמות אחזה בי. הדברים הללו מתאימים יותר לסגנון כתיבתו של הרבי הריי"צ ונדיר לראותם במכתב של הרבי. יש בהן הגדרה בוהקת בלשון קודשו של הרבי על מהותה של התוועדות: להאיר את חשכת ד' האמות של אדם.
באומרו זאת, מציין הרבי (וזה, אגב, שיגרא דלישנא ומרגלא בפיו הקדוש) למאמר הגמרא במסכת בבא קמא (ט ע"ב): "אמר רבי יצחק, כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות. והמפייסו (בדברים), בי"א ברכות".
את הדברים הללו משליך הרבי על כוחה של התוועדות שאין תכליתה אלא לפייס בדברים את אותה ענייה סוערה, הנפש האלוקית החבויה בין מיצרי הגוף והנפש הבהמית, מנסה להשמיע קול אך אנוסה על פי דיבורי עולם הזה שמעשיו קשים ורעים, כלשון התניא.
במידה לא מועטה, במילים הללו מקופלת תמצית בשורתה של דרך עבודת ה' על פי מאור תורת חסידות חב"ד. במקום להתחפר בחשכת ואפרוריות עולם הזה, במקום להתנצח ולהתעמת עם מסכת הנסיונות הבלתי פוסקים, מתוך ביטוש הייצר, הכנעתו וההתמודדות המתמדת עמו – דרכים שיש בהם גם סכנה שעלולה להביא את עובד ה' למצב של "המתאבק עם מנוול מתנוול" – סוללת החסידות נתיב מאיר-מהיר שכמוהו כהכרזה: באנו חושך להאיר. כי את החושך אין מגרשים במקלות אלא בתוספת של אור ומאור.
● ● ●
אי אפשר לנתק את היחס הזה של הרבי מהתבוננות בתהלוכותיו בקודש על פני השנים. וחודש אדר שאנו מצויים על סף מפתנו יוכיח.
מאז ומקדם, כל אימת שהתכהו העננים והשמים התקדרו בעבים, גזירות היו מרחפות על העם היושב בציון בפרט ועל עם ישראל בכלל, אחת הייתה דרכו של הרבי: העפלה לשיא חדש של אמונה וביטחון במי שאמר והיה העולם.
כזו הייתה ההנהגה שהוביל הרבי, לנגד עיניו המשתאות של העם היהודי כולו, בערב מלחמת יום הכיפורים. כך בדיוק אירע בערב מלחמת ששת הימים. לימים היה זה כשהעולם כולו חל מפני האיומים שהשמיע הרודן העיראקי. אפילו כשהיה מי שקבע כי שואה חדשה, רחמנא ליצלן, עומדת להתרחש, שלל זאת הרבי מכל וכל, בשיחת קודש לוהטת אותה השתית על הקדמת "והוא יפדה את ישראל מכל צרותיו" ורק לאחר מכן "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו".
הדברים הללו לא נותרו אך ורק ביחס למה שעמד להתרחש עם העם אלא גם בקודש הקודשים וממנו לכל עם ה' באי העזרה. כשסכנה ל"ע ריחפה על יהודי, הורה לו הרבי, בכתב ועל פה, הורה לו הרבי להגביר את בטחונו בה' מתוך אמונה איתנה כי חסד יסובבנו. ולמעלה בקודש, כשהרבי ראה ברוח קודשו כי דבר מה עומד להתרחש, אפף הרבי את כל שיגו ושיחו הקדוש באמונה לוהטת שתקרע את רוע הגזירה.
וכמים הפנים לפנים, השפיעה גישתו הבוהקת של הרבי על כל אשר בשם חסיד יכונה: ריקודי "דער רבי איז געזונט" פרצו ב-770 ביממה הראשונה שלמחרת ליל הקפות תשל"ח, כשאיש לא יכול עוד היה לשער בנפשו מה יהיה מכאן ואילך לאחר התקף הלב. שירת "דידן נצח" הושרה בפי כול, בעוז ובתעצומות, עם פרוץ 'פרשת הספרים', זמן רב לפני שהאור הפציע בפסק הדין הידוע של מלכותא דארעא.
כך בדיוק היה בימים שקדמו לחודש אדר ראשון תשנ"ב והלך והתעצם ככל שנקפו ימי אותו חודש אדר. המושג המופיע בדברי חז"ל על חודש אדר בהיות מזלו בריא, "בריא מזליה", הפך מטבע לשון שגור אינספור פעמים בדברי הרבי. לכך צירף הרבי את המושג ההלכתי שכל דבר שאינו רצוי בטל בשישים. הרבי חזר שוב ושוב על התקווה לכך שכל דבר שאינו רצוי יתבטל בשישים ימי אדר.
השמחה בטהרתה התפרצה אז במלוא העוז עד כדי ריקודים פיזיים, דבר יום ביומו, כיאה לחודש אדר ובמצוות הרבי.
חושך כפול ומכופל נראה אז באופק לעיניו הקדושות הרבי הצופיות למרחוק. חשכה שאמורה היתה להאפיל בעוצמה אדירה על כל ד' אמות הענק של בית חיינו שאליו נשואות העיניים כולם. כנגד זאת, לא קרא הרבי לתעניות ציבור, אף לא לתענית דיבור, אלא לשמחה הפורצת גבולות וממתקת את הדינים.
● ● ●
למגינת הלב, כל אותה עוצמה של שמחת אמונה מאירה התדפקה על שערים שננעלו באותו ערב נורא של כ"ז באד"ר באוהל הקדוש.
עם זאת ולמרות זאת, ברור כשמש כי הדרך אשר הנחילנו רבנו, אחת היא ואין בלתה.
נוסיף ונתוועד בימים הללו, נפייס את הנפש הענייה ונעשיר אותה בכמות בלתי מדודה של "מפייסו", עדי נזכה לאור הגדול שיאיר לא רק את ד' האמות שלנו אלא את חשכת הגלות. אורה של הגאולה האמיתית והשלמה.
לחיים, לחיים ולברכה.
צעיר לימים היה אז אבי מורי שיחיה, לאורך ימים ושנים טובות ובריאות. בחור בשנות העשרה בשנות לימודיו בישיבה.
איגרת קודש שזכה לקבל מהרבי הכילה, לקראת סופה, תוך כדי דברי חיזוק בלימוד שיעורי חת"ת השווים לכל נפש, את המילים הבאות: "ובזה תלוי גם ההשתתפות בהתוועדויות חסידיות המעוררים את האדם ומאירים את החשכה שבד' אמות שלו, כמבואר בגמ' והמפייסו בי"א ועוד".
כשנתקלתי לראשונה במילות הקודש הבלתי שגרתיות הללו, התרגשות והתפעמות אחזה בי. הדברים הללו מתאימים יותר לסגנון כתיבתו של הרבי הריי"צ ונדיר לראותם במכתב של הרבי. יש בהן הגדרה בוהקת בלשון קודשו של הרבי על מהותה של התוועדות: להאיר את חשכת ד' האמות של אדם.
באומרו זאת, מציין הרבי (וזה, אגב, שיגרא דלישנא ומרגלא בפיו הקדוש) למאמר הגמרא במסכת בבא קמא (ט ע"ב): "אמר רבי יצחק, כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות. והמפייסו (בדברים), בי"א ברכות".
את הדברים הללו משליך הרבי על כוחה של התוועדות שאין תכליתה אלא לפייס בדברים את אותה ענייה סוערה, הנפש האלוקית החבויה בין מיצרי הגוף והנפש הבהמית, מנסה להשמיע קול אך אנוסה על פי דיבורי עולם הזה שמעשיו קשים ורעים, כלשון התניא.
במידה לא מועטה, במילים הללו מקופלת תמצית בשורתה של דרך עבודת ה' על פי מאור תורת חסידות חב"ד. במקום להתחפר בחשכת ואפרוריות עולם הזה, במקום להתנצח ולהתעמת עם מסכת הנסיונות הבלתי פוסקים, מתוך ביטוש הייצר, הכנעתו וההתמודדות המתמדת עמו – דרכים שיש בהם גם סכנה שעלולה להביא את עובד ה' למצב של "המתאבק עם מנוול מתנוול" – סוללת החסידות נתיב מאיר-מהיר שכמוהו כהכרזה: באנו חושך להאיר. כי את החושך אין מגרשים במקלות אלא בתוספת של אור ומאור.
● ● ●
אי אפשר לנתק את היחס הזה של הרבי מהתבוננות בתהלוכותיו בקודש על פני השנים. וחודש אדר שאנו מצויים על סף מפתנו יוכיח.
מאז ומקדם, כל אימת שהתכהו העננים והשמים התקדרו בעבים, גזירות היו מרחפות על העם היושב בציון בפרט ועל עם ישראל בכלל, אחת הייתה דרכו של הרבי: העפלה לשיא חדש של אמונה וביטחון במי שאמר והיה העולם.
כזו הייתה ההנהגה שהוביל הרבי, לנגד עיניו המשתאות של העם היהודי כולו, בערב מלחמת יום הכיפורים. כך בדיוק אירע בערב מלחמת ששת הימים. לימים היה זה כשהעולם כולו חל מפני האיומים שהשמיע הרודן העיראקי. אפילו כשהיה מי שקבע כי שואה חדשה, רחמנא ליצלן, עומדת להתרחש, שלל זאת הרבי מכל וכל, בשיחת קודש לוהטת אותה השתית על הקדמת "והוא יפדה את ישראל מכל צרותיו" ורק לאחר מכן "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו".
הדברים הללו לא נותרו אך ורק ביחס למה שעמד להתרחש עם העם אלא גם בקודש הקודשים וממנו לכל עם ה' באי העזרה. כשסכנה ל"ע ריחפה על יהודי, הורה לו הרבי, בכתב ועל פה, הורה לו הרבי להגביר את בטחונו בה' מתוך אמונה איתנה כי חסד יסובבנו. ולמעלה בקודש, כשהרבי ראה ברוח קודשו כי דבר מה עומד להתרחש, אפף הרבי את כל שיגו ושיחו הקדוש באמונה לוהטת שתקרע את רוע הגזירה.
וכמים הפנים לפנים, השפיעה גישתו הבוהקת של הרבי על כל אשר בשם חסיד יכונה: ריקודי "דער רבי איז געזונט" פרצו ב-770 ביממה הראשונה שלמחרת ליל הקפות תשל"ח, כשאיש לא יכול עוד היה לשער בנפשו מה יהיה מכאן ואילך לאחר התקף הלב. שירת "דידן נצח" הושרה בפי כול, בעוז ובתעצומות, עם פרוץ 'פרשת הספרים', זמן רב לפני שהאור הפציע בפסק הדין הידוע של מלכותא דארעא.
כך בדיוק היה בימים שקדמו לחודש אדר ראשון תשנ"ב והלך והתעצם ככל שנקפו ימי אותו חודש אדר. המושג המופיע בדברי חז"ל על חודש אדר בהיות מזלו בריא, "בריא מזליה", הפך מטבע לשון שגור אינספור פעמים בדברי הרבי. לכך צירף הרבי את המושג ההלכתי שכל דבר שאינו רצוי בטל בשישים. הרבי חזר שוב ושוב על התקווה לכך שכל דבר שאינו רצוי יתבטל בשישים ימי אדר.
השמחה בטהרתה התפרצה אז במלוא העוז עד כדי ריקודים פיזיים, דבר יום ביומו, כיאה לחודש אדר ובמצוות הרבי.
חושך כפול ומכופל נראה אז באופק לעיניו הקדושות הרבי הצופיות למרחוק. חשכה שאמורה היתה להאפיל בעוצמה אדירה על כל ד' אמות הענק של בית חיינו שאליו נשואות העיניים כולם. כנגד זאת, לא קרא הרבי לתעניות ציבור, אף לא לתענית דיבור, אלא לשמחה הפורצת גבולות וממתקת את הדינים.
● ● ●
למגינת הלב, כל אותה עוצמה של שמחת אמונה מאירה התדפקה על שערים שננעלו באותו ערב נורא של כ"ז באד"ר באוהל הקדוש.
עם זאת ולמרות זאת, ברור כשמש כי הדרך אשר הנחילנו רבנו, אחת היא ואין בלתה.
נוסיף ונתוועד בימים הללו, נפייס את הנפש הענייה ונעשיר אותה בכמות בלתי מדודה של "מפייסו", עדי נזכה לאור הגדול שיאיר לא רק את ד' האמות שלנו אלא את חשכת הגלות. אורה של הגאולה האמיתית והשלמה.
לחיים, לחיים ולברכה.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
