"לא. זה לא כאן" רוח חמה שורקת את המילים "אנחנו אפילו לא בכיוון". אני מביטה בבעלי בעיניים עייפות. השמש קופחת על הפנים. הרגליים כבדות. אנחנו מנסים להסדיר את הנשימה. זה מצליח לנו בקושי. "אני לא מבין מה קרה" הוא אומר לי "אבל זה בוודאות לא כאן". אנחנו מסתכלים על האופק הצהוב. על הסלעים הרבים שסביבנו. מחשבים בלי מילים את הזמן שעוד נותר לנו קודם החשכה.

הילדים מחכים לנו בבית. החבר'ה מחכים לנו בבית חב"ד. מתיישבים לנו על סלע חד מידי ומנסים לאמוד את השעה. לשנינו הרי אין שעון על היד. אף פעם לא היה.

מסוג הרגעים בהם לא ברור לנו אם ההחלטה שקיבלנו היתה נכונה. זה נכון שהרבה זמן לא ראינו אותה ואנחנו דואגים לה אבל יצאנו לא ערוכים מספיק.

השמש זוהרת אלינו בכתום. מסמאת את עיננו לרגע.

***

כתום היה גם הדבר הראשון אותו ראיתי כשהיא נכנסה אלינו. גלימה כתומה כרוכה סביב גופה כנחש. שערה מגולח למשעי כמנהג הנזירים. התיק בד חום גס ופשוט. פניה פני ילדה עיקשת "שמעתי שיש אצליכם שתיה חמה בחינם" היא אמרה. משהה את המילה 'חינם', מגלגלת אותה על לשונה. שלא יהיו כאן מקום לטעויות.

הציפורניים שלה כסוסות. גופה גבעולי ושדוף. 'היא צריכה קצת יותר משתיה' אני חושבת לעצמי. נוטלת את ידה בעדינות. לוקחת אותה אל השולחן " הכל חינם" אני אומרת לה. מישירה מבט אל הירוק שבעיניה "בואי תאכלי קצת. בדיוק חיפשתי לי חברה לארוחת הצהריים" היא מביטה בי בחשדנות. הירוק מתחלף לכהה. אני עושה עצמי כאילו לא הבחנתי בכך.

זו לא הפעם הראשונה.

למדתי עם הזמן לא לקחת את ההסתייגות הזו באופן אישי. ברור לי שהקרח יפשיר עוד מעט. נפש תמצא נפש. החיבור הבלתי נמנע בין בני האדם עוד יפעם בין הלבבות. הדעות הקדומות שכולנו חוטאים בהן יקרסו בזו אחרי זו.

היא מתישבת בהססנות. מרחיקה את כסאה משלי. סוניל המלצר מניד בראשו. תוך דקות אחדות הוא יגיש לה שניצל חם ומנה משביעה. בנתיים היא יושבת קפוצה ודרוכה אוחזת בידה את התיק הקטן "קוראים לי חני" אני מחייכת אליה. היא נוקבת אותי במבטה ולא עונה. "תה יסמין או נענע?" אני שואלת בתגובה "לא משנה. מה שבא לך" היא לוחשת "יש לך כדור אולי? הראש שלי מתפוצץ".

אני שופתת על הכיריים את הסיר הגדול ומרתיחה את המים. אין לנו קומקום. הפסקות החשמל התכופות בנפאל לא מאפשרות לנו להסתמך על שום דבר שקשור לחשמל. מאותה סיבה גם אין מכונת כביסה בבית. גם לא מיקרוגל וכדומה אך כמו בכל מצב נתון לומדים לראות את הטוב והמיוחד. הדברים לא מגיעים מיד. לא מובנים מאליהם. למדנו לגלות את הקסם שבציפיה. כל כך הרבה קורה כשהבגדים מתערבלים בגיגית הגדולה, כשהאש מחממת את המים. הנה היא ניגשת אל הסיר, מחממת את ידיה היבשות מעליו.

"הגעתי לתקופה ארוכה הנה" היא מפטירה "נרשמתי ללימודים במנזר קופאן. אני עוברת לגור שם... את עוד רוצה להכין לי תה?..." היא מגחכת "לא רק תה. תהיה גם עוגת שמרים בצד" אני עונה. היא מושכת בכתפיה אך משהו בפניה מתרכך. שיניה לא נוקשות עוד.

***

נקישות על האספלט ולבית חב"ד נכנסת ורדה כרוח סערה. "שרה לא רוצה לאכול. מה עושים?!" היא נוחתת על הספה אובדת עצות כששרה הקטנה מצחקקת בזרועותיה. "יכול להיות שהיא פשוט לא רעבה?" אני מנסה להרגיע. יודעת מראש שאין בזה ענין. היא דואגת. דואגת כששרה ישנה, כששרה לא ישנה; כשהיא אוכלת וכשהיא לא אוכלת. כשהיא צוחקת, כשהיא בוכה. ואף אחד לא יקח ממנה את את הדאגה הזו. כמה שהיא אוהבת אותה. עשרים שנה היא חיכתה לה.

למתבונן מבחוץ היא נראתה אז כאחד האדם. נושמת נושפת. קמה בבוקר, נוטלת ידיה שש פעמים, אוכלת פת שחרית, לובשת את בגדיה, מיטיבה את הכובע לראשה ויוצאת אל בית החולים בו היא עובדת כאחות רחמניה. שם היא מחייכת לכולם חוץ מאל עצמה. מחזקת גופים חלושים כשהגוף שלה מחשב להישבר. רצה בין ילד לילד. לזה מילה טובה ולזו היא קולעת צמה בצד, ואז היא חוזרת שוב אל הבית שלה. בית ריק מצחוק של ילדים. אל האיש העצוב שהוא בעלה. מצפה כמוה. משתוקק. איש שכמוה רוצה רק לדאוג...

כשרק החלו לדבר על ליבם לאמץ ילד הם סירבו בתוקף. ילד לא שלהם?! מה פתאום?! משנקפו השנים ולא זכתה להיפקד והכאב הפך חריף ובלתי נסבל היא החלה לבדוק את האפשרות הזו. שקט בשקט פנתה לסוכנויות לאימוץ. נפגשה עם הורים שכבר עברו את התהליך. נשאבה עוד יותר לענין.

כשסיפרו לה על בית היתומים בקטמנדו היא ענתה בסירוב. ילד זר!? שונה כל כך ממנה?! מי בכלל חשב להציע לה דבר כזה?! אבל אז נשלחה התמונה. תינוקת שחומה, מכורבלת בסדינים מוכתמים. נצמדת אל סורגי המיטה. מפוחדת כל כך. ורדה שלחה את ידה ללטף פניה שבתמונה. הצמידה אותה אל ליבה.

חודש לאחר מכן היא הגיעה אלינו. "דבר ראשון בדקנו לגבי תהליך הגיור" היא מבהירה. מספרת שהם מלווים ברבנים ידועי שם. "לא חלמתי שאגיע הנה" היא מביטה סביבה "אך משהו בפניה של הילדה הזו לא נותן לי מנוח".

יחד הלכנו לראות אותה. בתוך חדר מחניק מלא בילדים עזובים מצאנו אותה, פעוטה צנומה שעיניה עיני אישה קשת יום. היא שכבה על מזרן דק בין עוד עשרות מזרנים צפופים מלאים בילדים. שקטה. שקטה מידי. יודעת שגם אם תבכה זה ממילא לא יעזור לה שהרי אין לה למי. לבית היתומים הביאו אותה לפני כשנה. תינוקת בת יומיים שנמצאה לא רחוק משם כשהיא מתבוססת בדמה, הזבובים שותים את עורה בצמא. איש לא יודע מהיכן הגיעה ומי הם הוריה.

"היא ילדה נוחה. כמעט לא בוכה" סיפרה לנו שריתה אם הבית. זה כל מה שידעה לספר "אה. היא גם אוהבת שלוקחים אותה על הידיים" הוסיפה "אבל כפי שאתן רואות אין לנו הרבה זמן לעשות זאת" היא ממהרת לילד זב חוטם שמיילל בבכי עוד מרגע שנכנסנו. כעת אנו מבחינות בדם קרוש הזולג על ראשו "נתקע במסמר" מסבירה לנו שריתה "תיכף נטפל בו".

הצחנה והמחנק מציפים את החושים. כל שאנו רוצות כעת הוא לצאת מהמקום העצוב הזה.

יידרשו עוד שבועות עד שיוסדרו המסמכים סופית וורדה תוכל לשוב עם שרה הביתה. "שרה היתה הראשונה והבכירה באמהות שלנו" היא מסבירה לי את הסיבה לבחירת השם "ואין שום פרט במקרא על המשפחה הגרעינית שלה. אף אחד לא יודע על האמא שלה" היא מסבירה "גם שרה שלי עוד תגיע רחוק!" היא קובעת. מצמידה אותה חזק אליה.

במשך היום היא איתה בבית חב"ד. לומדת כיצד לחמם את הבקבוק מבלי שישרוף את לשונה. כיצד לאחוז אותה באופן שינעם לה. כיצד להרגיע אותה כשהיא סוערת. היא תלמידה מצוינת, לומדת מהר.

מידי ערב בשעה שבע היא נדרשת להשיב את שרה לחזקתו של בית היתומים בכדי להבטיח שלא תוציא אותה מנפאל במרמה מבלי להסדיר את האימוץ והתשלום הרב הכרוך בכך. כשהיא מגיעה לבית חב"ד לאחר שהניחה את שרה במזרן הקבוע עיניה כבויות וידיה רפויות. אני יודעת שאילו השעות בהן היא זקוקה לי ביותר. לי ולכמה שיותר אנשים סביבה. כדי שהלבד שלה יהיה כמה שיותר ביחד... קל יותר להתגעגע כשאתה עטוף באהבה.

"היי שרה. קוראים לי יעל" אני מתוודעת לראשונה לשמה של הבחורה בבגדי הנזיר. היא חושפת אל התינוקת טור שיניים צחורות והנה חיוך ראשון. שרה מחייכת אליה בתגובה. מגרגרת אליה במתיקות. ורדה מקמטת את מצחה בתמיהה "את דומה כל כך לאחותי הקטנה" היא אומרת לה. סוף סוף גם העיניים של יעל מחייכות.

בוקר למחרת מגיעה יעל שוב לבית חב"ד. צרור קטן בידה. לא לא. היא לא הגיעה להיפרד. רק לבדוק אם אנחנו מכירים איזה נהג מונית אמין. היא מסרבת בנימוס לקחת את הכרטיס עם מספר הטלפון שלנו עליו ומודה לנו בנימוס על הארוחה והתה. מנזר קופאן נמצא שעתיים נסיעה מקטמנדו. צפונית לעיר בודנאת. הוא ידוע כאתר המושך אליו הרבה מערבים שנפשם צמאה לרוחניות.. מנסים להתחבר למשהו, להרגיש טוב יותר. לומדים בודהיזם, אוכלים מרק צח ופת במלח. חיים בתנאים הבסיסים ביותר. אט אט הם משנים לבושם מנהגם ושמם. ג'ון הופך לקרישנה, סמנתה לפורביטרה. לומדים טיבטית ונפאלית. מתערים בתרבות המקומית. גם ישראלים יש במנזר הטיבטי. יש שמגיעים לקורסים בודדים ויש למספר שבועות ויש גם כאילו שנמצאים שם שנים. אט אט קשרנו קשרים אמיצים גם איתם. משתדלים להראות להם בדרכים אוהבות את הדרך אל היהדות. אל כור מחצבתם. בלי לשפוט! פשוט לאהוב!

רגע לפני שהמונית עוזבת בחריקה את הסמטא אנו מבקשים ממנה לקחת רק משהו קטן איתה. חומש תהילים תניא כרוכים בעטיפה כחלחלה. "את לא חיבת לעשות עם זה כלום" מסביר לה בעלי "רק שיהיה לך בתיק. שישמור עלייך" מלחמה בתוכה. הרגליים שלה רוקעות בסירוב אבל הפנים שלה אומרת משהו אחר לגמרי "שיהיה" היא מפטירה. דוחפת את החת"ת אל תיק הבד הגס.

מדי עשרה ימים לערך היא מגיעה לקטמנדו "כדי להצטייד" כהגדרתה. אז אנחנו מציידים אותה בחום ובחיבה שאינה תלויה בדבר. בדברי תורה וחכמה. בארוחה חמה. בתחושה של בית. במזוודה של אוכל כשר שתספיק לה לתקופה ממושכת. כשהיא נכנסת בשערי בית חב"ד היא עדיין קפואה. אוחזת בתיק בחשש. אנחנו משימים עצמנו כאילו לא הבחנו בכך... כעבור דקות אחדות היא כבר מתרווחת על הספות. מנערת את ראשה המגולח. מפשירה. מתיזה מעליה את גבישי הקרח. למטיילים היא מציגה עצמה כסוניטה. זהו שמה החדש. בשבילנו היא תמיד יעל. גם כשהיא מספרת על המדיטציות שהיא עושה. על איך שהבודהא מאיר את נשמתה. גם אז היא יעל, מנשים באוהל תבורך.

במיוחד היא אוהבת להגיע כששרה בבית חב"ד. זו הפכה כבר מזמן לתינוקת של בית חב"ד. עוברת בין המטיילים. נהנית מתשומת הלב הרבה שהיא זוכה לה פתאום.

תהליך האימוץ עורך זמן רב מהמתוכנן וקמטי הצחוק של וורדה מתחלפים בקמטים של דאגה. נובין עורך הדין שמטפל בנושא דורש עוד ועוד כספים והיא לא יודעת כבר מהיכן תוציא אותם. כשיעל מגיעה שרה רצה היישר לתוך הידיים שלה. אפשר לראות בבירור איך שרירה הקפוצים מתרפים באחת כשהיא מניחה את ראשה המתולתל בחיקה.

בחודש האחרון היא נעלמה לנו. בלהט האירועים הפוקדים את בית חב"ד לקח לנו קצת להבחין בכך. פה חילוץ בהרים, כאן תאונת דרכים איומה שגבתה חיים של מטיילים יקרים. נאלצנו לטפל בהטסות חירום, יצאנו לסדנאות יהדות בהרים כשפתע היכתה בנו ההכרה שאנחנו כבר לא רואים אותה, את יעל.

"אנחנו חיבים לצאת אליה" אומר בעלי. הוא נחרץ ואני יודעת שהוא צודק. אנחנו אורזים לה את האוכל שהיא אוהבת ויוצאים אל הדרך.

הרקיע תכלת צבוע בענני לבן. הדרך עומדת להיות ארוכה ואנו תרים בעיננו אחר פרוואטי נהג המונית שנמצא דרך קבע מחוץ לבית חב"ד וכבר מכיר את הדרכים כולן. משאנו לא מוצאים אותו אנו עולים על מונית אחרת. בובין נהג המונית החייכן אוסף אותנו אל מכוניתו. היום הוא חייכן מידי. אנו מבחינים בכך לאחר שכבר יצאנו את העיר. הרכב מקרטע אף יותר מהרגיל ועיניו דלוקות יותר מבכל יום. "הוא שיכור לגמרי" מכה בנו ההכרה. הרכב מיטלטל מצד לצד. עוד רגע ואנו מתהפכים. "בואי נרד" צועק לי בעלי ותוך רגע אנו מוצאים עצמנו זרוקים על הכביש כשבובין כבר מזמן המשיך הלאה. לא הבחין אפילו שקפצנו ועזבנו את הרכב שלו.

"מה עושים עכשיו?" אני שואלת "בואי נתחיל ללכת. זה כבר לא כל כך רחוק" מציע בעלי. אז אנחנו הולכים. סוליות הנעליים כבר שחוקות ממאמץ. ההרים תלולים והחולות טובענים אבל יש לנו מטרה. אנחנו נגיע. בקרוב.

השעות נוקפות. אף מונית לא מגיעה. רק פרות וכלבי רחוב מזי רעב.

"לא. זה לא כאן" רוח חמה שורקת את המילים "אנחנו אפילו לא בכיוון" אני מביטה בבעלי בעיניים עייפות. השמש קופחת על הפנים. הרגליים כבדות. אנחנו מנסים להסדיר את הנשימה. זה מצליח לנו בקושי. "אני לא מבין מה קרה" הוא אומר לי "אבל זה בוודאות לא כאן". אנחנו מסתכלים על האופק הצהוב. על הסלעים הרבים שסביבנו. מחשבים בלי מילים את הזמן שעוד נותר לנו קודם החשכה.

לפתע פנסים של מכונית. כמו עיניים חומלות של מלאך. אנו מטפסים על רכב משטרתי. מסבירים לשוטרים שאבדה לנו הדרך. הם אדיבים מאוד ומוליכים אותנו את היעד. אנחנו במנזר קופאן.

אנו יודעים שמגורי הנזירים נפרדים מהמנזר, אחרת היתה לנו בעיה להיכנס לשם. במעט האוויר שעוד נותר לנו אנו מטפסים את המדרגות הרבות המוליכות למגורים. מדרגות אבן צרות ושבורות. מנסים להתעלם מהפסלים הרבים הנקרים בדרך. כשאנו מבררים אצל שאר הנזירים באיזה חדר היא נמצאת הם נעצרים על מקומם, מנסים להיזכר במי המדובר. קשה קצת לתאר להם אותה כאשר כל הבנות כאן לבושות באותה הגלימה וראשן מגולח כראשה "האמת היא שזמן רב לא ראינו אותה" הם אומרים לבסוף. לא נראה שזה מטריד אותם כל כך.

אנו מחליטים לנקוש על דלתות החדרים אחת אחת. מתנצלים על ההפרעה ושואלים לשלומה של הנזירה הזרה עם פני הילדה. אף אחד לא יודע להשיב לנו. בדלת האחת לפני האחרונה אין תגובה. אנו כמעט ממשיכים לזו שאחריה, האחרונה בחדרים כשאוושה קלה נשמעת מבפנים. משהו בנו אומר לנו לפתוח את הדלת. הדבר הראשון שאנו מרגישים בו הוא הריח. מכה בנו בלי רחמים. ריח דחוס של זיעה וקיא. היא מוטלת על המיטה חסרת אונים. גופה הצנום כמו הצטמק עוד יותר וכמעט ואינו נראה עוד. אישוניה מתרחבים כשהיא מבחינה בנו "אני בטח הוזה" היא לוחשת.

המצח שלה לוהט. היא מתפתלת "מים" היא זועקת "רק קצת מים".

שלושה שבועות שהיא זרוקה כך על המיטה.זה התחיל במיחושים בבטנה והמשיך בחום גובר ועולה ורעידות בכל הגוף. בתחילה עוד היתה סוזאנה מהחדר הסמוך מגישה לה קנקן מים והולכת ללימודיה. לאחרונה גם היא שכחה את קיומה.

ראשה לוהט. חושך בעיניה. השיעול קורע את נשמתה מבפנים.

מתוך החום הגבוה היא שוכבת והוזה דברים. הנה היא הוזה את הרב והרבנית מקטמנדו נכנסים אל חדר המגורים שלה במנזר. את המצח שלה נספג במטליות רטובות. את שפתיה הסדוקות טועמות מיים צוננים "קחו אותי מכאן" היא מתחננת אליהם "רק קחו אותי מכאן!"

הנה היא מיטלטלת ברכב כשהם עדיין לצידה. משקים אותה כל העת. היא שואלת את עצמה מתי תחלוף ההזיה המתוקה הזו והיא תתעורר לסיוט שהיה מנת חלקה בחודש האחרון.

"טיפוס הבטן" קבע הרופא אליו הבהלנו אותה "בשלב המתקדם שלה" פניו חמורות סבר. ברורה לנו האבחנה שלו. יעל בסכנת חיים. היא מוכרחה להישאר לטיפול ממושך בבית הרפואה "יש לה מזל שהגעתם אליה. אחרת לא כבר לא היתה שורדת את הלילה" הוא מסביר.

כשאנו שבים לבית חב"ד כבר עולה השחר. העיר וקבצניה מתעוררים לחיים. אני מודה לבנות על ששמרו לנו על הילדים כשחזקי בעלי מסמן לי בעיניו אל הספה. דמות אבלה מצונפת שם. עיניה אדומות. ידיה מושטות קדימה. אני בקושי מצליחה לזהות את ורדה. כולה שק ואפר. הזאת נעמי?! כשהיא מבחינה בי היא כמו מתעוררת לחיים:

"הם לקחו לי אותה" היא זועקת לעברי. "לקחו את שרה שלי!!!"

מבירורים שערכנו מסתבר שמעולם לא היתה כוונה להביא לה את התינוקת. זו היתה מסחטת כספים אכזרית מאין כמותה. שיתוף פעולה של האחראים על בית היתומים ונובין עורך הדין. יחד הם חלקו את השלל. זו לא הפעם הראשונה שהם עובדים בשיטה הזו. הלוואי וידענו זאת קודם.

כל מאמצינו לאתר את נובין עלו בתוהו. הוא נעלם כאילו בלעה אותו אדמת נפאל. יחד איתו נעלמה גם שרה. המזרן שלה בבית היתומים המעופש נותר ריק ושריתה אם הבית מילאה פיה מים "אני לא יודעת כלום" היא חזרה ואמרה "זה לא קשור אלי בכלל" היא התעקשה גם כשהצענו לה שוחד לא מבוטל. מה שהביא אותנו להבין שהיא באמת לא יודעת הרבה. גם בה השתמשו ככלי משחק.

את הקומה שמעל הבית שלנו אנו שוכרים כבר מספר שנים. זו דירה המשמשת עוגן זמני לאנשים במצבים מסוימים. יש אנשים הזקוקים תקופה להשגחה שלנו וליד מכוונת, יש כאילו שאנו מעדיפים לראות בכל זמן נתון אחרת נדאג מאוד. כל אחד וסיפורו הוא "הבית עם הדלת המסתובבת" צוחקים המטיילים "זה יוצא וזה נכנס". אל הדירה הזו לקחנו את יעל כששוחררה סוף סוף מבית הרפואה. ורדה עלתה איתה אט אט במדרגות כשהיא אוחזת בידה הכחושה. בשבועות האחרונים היא לא עזבה אותה. לא סמכה על הרופאים סביבה "אני אחות במקצועי" היא הסבירה לכולם "ואני אחראית על הטיפול בה" קבעה. היא חיטאה שוב ושוב את המזרקים. טעמה בעצמה את התרופות. היטיבה את הכריות תחת ראשה.

אל סיפורה הקשה של יעל נחשפנו רק כשחיפשנו קרובי משפחה לספר להם על מצבה "היתה לי פעם אימא" היא אמרה בשפתיים קפוצות. מגיל 15 היא סובבת ברחובות באר שבע. גופה חבול ורצוץ. בורחת מאם חד הורית מרירה וקשה. לא יכולה עוד לשאת את מכותיה. כיום היא בת עשרים. רק בת עשרים וכל כך הרבה עברה בחייה.

אני מביטה בהן עולות במדרגות צעד אחר צעד. את מבטה החם של וורדה נח על יעל. "אני אאמץ אותה" היא אומרת לי לאחר מכן "היא תהיה הילדה שמעולם לא היתה לי. את הכל אני אתן לה!" היא רק מחכה שתתאושש עוד קצת ותוכל לשוב איתה לארץ.

בבוקר כשאני נכנסת לחדר השינה שלהן עם ארוחת הבוקר ורדה כבר נוטלת ידיה. ממהרת איתי אל הסלון שלא אעיר את 'הילדה' שלה חלילה. קודם שאני יוצאת מהחדר אני מבחינה בספר עם כריכה כחלחלה על הכוננית שליד מיטתה של יעל. חומש תהילים ותניא. האותיות הקדושות כמו יוצאות מן הספר, מטיילות בין החדרים, נושקות להן לשתי הנשים היקרות הללו שמצאו זו את זו. קרן שמש מאירה חודרת לפתע דרך החלון.