הרב מנחם ברוד

הדרך שבה טיפלה התקשורת הישראלית בפטירתו של ראש-הממשלה לשעבר אריאל שרון מעוררת את המחשבה הנוגה, מה היה קורה אילו ראש-הממשלה שרון היה נוהג על-פי המדיניות שדגל בה כל השנים אריק הישן והטוב: נלחם בכל העוצמה והתעוזה באויבי ישראל, גובה מחיר יקר על כל פיגוע טרור, מרחיב את ההתיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל, הודף את לחצי האומות.

התשובה ברורה. התקשורת הייתה ממשיכה ברצח האופי שעשתה לו כל השנים. גורמים מסויימים היו מסיתים את העולם כולו נגדו. הדיפלומטיה הבין-לאומית הייתה מציגה אותו כאוייב השלום. אפשר להניח שגם המערכת המשפטית לא הייתה טומנת את ידה בצלחת. אם אחרי כל זאת היה שוקע בתרדמת למשך שמונה שנים ואחריהן הולך לעולמו, מן-הסתם היה זוכה לסיקור תקשורתי צנוע, בלי ימי שידורים מיוחדים.

המכבש האדיר

אין זו השתעשעות בשאלה היפותטית. לפני כשנה וחצי נפטר עוד ראש-ממשלה בישראל, יצחק שמיר. הכותרת הראשית בעיתון הנפוץ במדינה יוחדה לטביעת נערים ששתו לשוכרה. עוד כותרת גדולה עסקה באירוע ספורט, ורק בפינה קטנה בתחתית העמוד דוּוח על פטירתו של ראש-הממשלה השביעי, שמיר.

נכון, שרון נחשב דמות מרתקת הרבה יותר, אבל אין בכך כדי להסביר את השוני הקיצוני בהתייחסות לשני האישים עם פטירתם. 'חסרונו' של שמיר היה שלא קידם את תהליך הנסיגות והוויתורים, שמר על ארץ-ישראל, עמד כצוק מול לחצי העולם, ביכר את האינטרסים של העם והארץ על פני טובתו האישית. זה המחיר.

המציאות העצובה הזאת משקפת את המכבש האדיר המופעל על ראש-ממשלה בישראל. אם יעשה את מה שהוא מאמין בו, ידאג לעתיד העם והארץ, יילחם באויבי ישראל, יסרב לוותר על נכסים חיוניים – ישלם מחיר כבד. ולעומת זה, אם ייכנע ללחצי העולם, יפרק יישובים, יוותר על חבלי ארץ – העולם כולו יחבק אותו והתקשורת הישראלית תהפוך אותו לגיבור, למנהיג דגול ואמיץ ולדמות מופת.

יבחרו הקברניטים

שמונה שנים וחצי חלפו מאז גירוש תושבי חבל עזה והחרבת עשרים ואחד יישובים פורחים. כל הציפיות שתלו במהלך הזה יוזמיו ומחולליו התנפצו לרסיסים. נאלצנו לצאת לשני מבצעים צבאיים כדי להתמודד עם מדינת הטרור שצמחה ברצועה אחרי עזיבתנו. כל ערי הדרום והמרכז נכנסו לטווח הטילים המשוגרים מעזה. הדיבורים על חיזוק גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון התבררו כהבטחות ריקות. אלפי משפחות של מגורשים עדיין לא זכו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

אלא שהלהט לסגת ולהרוס נהפך למטרה העומדת לעצמה. מי שישרת את המדיניות הזאת – יחובק ויוּאדר, ומי שינסה לעמוד בפרץ יושמץ ויגומד.

אולם לצד הכותרות הרעשניות והמִשדרים המיוחדים יש לעם היהודי זיכרון היסטורי אחר. לאורך השנים ייזכרו לטובה דווקא מי ששמרו על הארץ, דאגו לטובת העם, הגנו על ערכי היהדות. יבחרו הקברניטים בין תהילה זמנית וחולפת ובין הנצחתם בדברי ימי ישראל, כמי ששמרו על ארץ-ישראל ודאגו לאינטרסים הקיומיים של העם היהודי.