מערכת COL
|
יום כ"ד כסלו ה׳תשע״ד
27.11.2013
ה"תניא" לעומת ספרי המוסר שקדמוהו ● מאמר תורני
בי"ט כסלו ראש השנה לחסידות, מתחילים ללמוד מידי יום את ספר התניא (הנחשב ל"תורה שבכתב" לחסידות חב"ד), כפי שהוא נחלק לימות השנה. לקראת ארוע זה, הואיל הרב יקותיאל גרין מחבר באור התניא "משכיל לאיתן" וסדרת הספרים "חסידות לעם", להבהיר בקצרה את אחד מהפרטים המאפינים את ההבדל שבין ספר התניא לספרי המוסר שקדמוהו לסיפור המלא
אל איזה כח נפשי מדבר הספר?
בהקדמת המלקט לתניא, מסביר מחברו ר' שניאור זלמן מליאדי מיסד חסידות חב"ד, את מעלות הספר על ספרי מוסר שקדמוהו, בין אלו הבנויים על שכל אנושי ובין אלו המושתתים על מדרשי רז"ל.
כדי להבין את אחד מההדגשים אותם מצין אדמו"ר הזקן במעלות התניא, הבה ונעין בדברי ההקדמה של בעל ה"ראשית חכמה" (ר' אליהו די ווידאש, שהיה מתלמידי הרמ"ק) ונראה כיצד הוא מציג את ספרו לגבי ספרי המוסר שקדמוהו, שם הוא כותב בין השאר את הדברים הבאים:
...גם כוונתי לקרותו בשם ראשית חכמה. כי שאר המחברים שקדמוני המדברים בתשובה ומעשה כתבו התוכחות כפי שכליהם הרחב, כמו החסיד בעל חובת הלבבות ורבינו יונה בשערי תשובה ודומיהם. ואני תפסתי לי לעיקר דברי רבותינו, ולכן לעולם בראשית דברי תפסתי דברי רבותינו, לפעמים אקדים דברי הזוהר כפי הדרוש המצטרך ואחר כך אעתיק דברי המפרשים. ומה גם כי לקטתי מדברי רבותינו ומדברי הזוהר ראשית דבריהם הנוגע למעשה, ולא הארכתי בדרשות הפסוקים המובאות בגמרא ובמדרש רבה וכיוצא. וכמו שהביכורים נקראים ראשית, שנאמר (דברים כו, ב), ולקחת מראשית כל פרי האדמה, כן לקטתי ראשית ומבחר סולת דברי החכמים להיותי בוחר בדרך קצרה. ומפני טעם זה לא כתבתי פירוש על המאמרים כי אם הדבר המצטרך הרבה לענין המעשה מפני סבת האריכות. ועוד כי המאמרים סובלים כמה פירושים וכל אחד יפרש ברצונו, לכן קראתיו "ראשית חכמה":
בדברים אלו בולט בראש וראשונה הדגשת ה"ראשית חכמה", אודות ההבדל העקרוני שבין ספר המוסר שלו לספרי המוסר שקדמוהו, כדוגמת "חובות הלבבות" לרבנו בחיי ו"שערי תשובה" לר' יונה מגירודני: הספרים "חובות הלבבות" ו"שערי תשובה" מבוססים על השכל האנושי [נכון שדבריהם מתובלים בדברי חז"ל ( שכן אחרי הכל סגנונם אינו סגנון הרחוב), אבל בכל אופן השכנוע שלהם הוא רק עם כחות השכל האנושי. ונצין כי כותבי העתים יודעים לספר, שאף רבים מאומות העולם השתכנעו מדברי המוסר הכללים שבספר "חובות הלבבות" והתנהגו כהדרכתו.] ואילו הספר "ראשית חכמה" מיוסד ומבוסס רק על מדרשי רז"ל שרוכזו בו ממדרשי רז"ל המפוזרים הן בספרי הנגלה והן בספרי הקבלה, מבלי להוסיף ולמהול בהם ולו משהו מהשכל האנושי.
**
והנה, בעוד שבעל ה"ראשית חכמה" מדגיש, שבספרו רק מרוכזים מדרשי חז"ל ואינו כשאר ספרי המוסר הבנויים על השכל האנושי. הרי שאדמו"ר הזקן בהקדמת המלקט, מבהיר בהרחבה, את הקשר הנפשי-נשמתי שקים בין הלומד והמדרשים, שהם ככללות התורה מקשרים את נשמות ישראל עם הקב"ה. אלא שבדרך כלל התקשרות זו היא כללית, שכן, אין כל אחד זוכה למצוא בכחות נפשו את "מקומו הפרטי שבתורה" כהסברו של רבנו באגרת (המבואר בהרחבה ב"במשכיל לאיתן").
לאור הבחנה זו נראה, שההבדל בין ספרי המוסר הבנויים על שכל אנושי לספרי המוסר המיוסדים על מדרשי חז"ל, היא לא רק במעלת איכות החכמה וההבעה שבהם. אלא גם אל איזה כח נפשי של ה"מקבל" הם מדברים. ונראה, שכל סוג של ספר מדבר אל כח אחר באדם. ספרי המוסר הבנויים על השכל האנושי כדוגמת חובות הלבבות ושערי תשובה, מדברים אל שכלו של האדם. ואילו ספרי היראה המושתתים את מדרשי חז"ל כדוגמת ה"ראשית חכמה", הם מדברים ומעוררים את הנשמה?
**
וכאן נשאלת השאלה, אל איזה כח נפשי מדבר התניא?
נזכיר, כי בתחילת התניא מבהיר בעל המחבר כי לכל אדם מישראל, אחד צדיק ואחד רשע ישנן שתי נפשות, האחת המתלבשת בדם האדם להחיות את הגוף, והשניה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". ובפרטיות יותר, מהמבואר בהמשך התניא עולה, שבפרטיות ליהודי שלש נפשות: אלוקית, שכלית ובהמית. ונצין, שבקונטרס "ענינה של תורת החסידות" פרק א' מבואר: שעל ידי תורת החסידות ניתנה האפשרות לכל אחד להבין גם את חלק הסוד שבתורה, לא רק בשכל של הנפש האלוקית אלא גם בשכל של הנפש השכלית, ועד השכל של הנפש הבהמית.
והנה, את התשובות המרוכזות בתניא, אדמו"ר הזקן אמר לאנ"ש ש"גילו לפני כל תעלומות מוחם ולבם בעבודת ה'" (כלשונו בהקדמת המלקט).
ומה כללו תעלומות המוח והלב הללו? האם רק את משאלותיה של הנפש האלוקית? האם רק את התסכול האנושי שמונחה על ידי הנפש השכלית? או, האם רק הצגת המועקה מהבעיות שהיצר הרע והנפש הבהמית עושים לאדם? ברור, שבאופן כללי, כל בעיה שהעיקה לפונים אל הרבי, מורכבת מכל מערכת הכחות של היהודי. וכשאדמו"ר הזקן נתן מענה למשאלתו של החסיד ביחידות, ברור שהוא דבר אל כל המרכיבים הנפשיים שבקרבו.
למסקנה נראה איפוא לומר: שבעוד שספרי המוסר השכליים, מדברים רק אל שכלו האנושי של האדם. וספרי המוסר הבנויים על מדרשי רז"ל מעוררים רק את הנשמה. הרי שספר התניא, מדבר גם לנשמה של היהודי וגם לנפשו השכלית –אנושית, ובאופן כזה, שהדברים עשויים בסופו של דבר לחלחל ולהשפיע אף על נפשו הבהמית.
*
לסיום, נסב את תשומת לבנו, שלמעשה ישנם עוד כמה שינויים בין ספר התניא לשאר ספרי המוסר, כמבואר בהרחבה ובפרטיות בבאור התניא משכיל לאיתן על הקדמת המלקט ובספר "תניא לעיון". ובצירוף כולם ("האור העולה על כולנה"), מקבלים אנו תמונה שלמה וכוללת על מעלתו הנשגבה של התניא הנפלא.
בהקדמת המלקט לתניא, מסביר מחברו ר' שניאור זלמן מליאדי מיסד חסידות חב"ד, את מעלות הספר על ספרי מוסר שקדמוהו, בין אלו הבנויים על שכל אנושי ובין אלו המושתתים על מדרשי רז"ל.
כדי להבין את אחד מההדגשים אותם מצין אדמו"ר הזקן במעלות התניא, הבה ונעין בדברי ההקדמה של בעל ה"ראשית חכמה" (ר' אליהו די ווידאש, שהיה מתלמידי הרמ"ק) ונראה כיצד הוא מציג את ספרו לגבי ספרי המוסר שקדמוהו, שם הוא כותב בין השאר את הדברים הבאים:
...גם כוונתי לקרותו בשם ראשית חכמה. כי שאר המחברים שקדמוני המדברים בתשובה ומעשה כתבו התוכחות כפי שכליהם הרחב, כמו החסיד בעל חובת הלבבות ורבינו יונה בשערי תשובה ודומיהם. ואני תפסתי לי לעיקר דברי רבותינו, ולכן לעולם בראשית דברי תפסתי דברי רבותינו, לפעמים אקדים דברי הזוהר כפי הדרוש המצטרך ואחר כך אעתיק דברי המפרשים. ומה גם כי לקטתי מדברי רבותינו ומדברי הזוהר ראשית דבריהם הנוגע למעשה, ולא הארכתי בדרשות הפסוקים המובאות בגמרא ובמדרש רבה וכיוצא. וכמו שהביכורים נקראים ראשית, שנאמר (דברים כו, ב), ולקחת מראשית כל פרי האדמה, כן לקטתי ראשית ומבחר סולת דברי החכמים להיותי בוחר בדרך קצרה. ומפני טעם זה לא כתבתי פירוש על המאמרים כי אם הדבר המצטרך הרבה לענין המעשה מפני סבת האריכות. ועוד כי המאמרים סובלים כמה פירושים וכל אחד יפרש ברצונו, לכן קראתיו "ראשית חכמה":
בדברים אלו בולט בראש וראשונה הדגשת ה"ראשית חכמה", אודות ההבדל העקרוני שבין ספר המוסר שלו לספרי המוסר שקדמוהו, כדוגמת "חובות הלבבות" לרבנו בחיי ו"שערי תשובה" לר' יונה מגירודני: הספרים "חובות הלבבות" ו"שערי תשובה" מבוססים על השכל האנושי [נכון שדבריהם מתובלים בדברי חז"ל ( שכן אחרי הכל סגנונם אינו סגנון הרחוב), אבל בכל אופן השכנוע שלהם הוא רק עם כחות השכל האנושי. ונצין כי כותבי העתים יודעים לספר, שאף רבים מאומות העולם השתכנעו מדברי המוסר הכללים שבספר "חובות הלבבות" והתנהגו כהדרכתו.] ואילו הספר "ראשית חכמה" מיוסד ומבוסס רק על מדרשי רז"ל שרוכזו בו ממדרשי רז"ל המפוזרים הן בספרי הנגלה והן בספרי הקבלה, מבלי להוסיף ולמהול בהם ולו משהו מהשכל האנושי.
**
והנה, בעוד שבעל ה"ראשית חכמה" מדגיש, שבספרו רק מרוכזים מדרשי חז"ל ואינו כשאר ספרי המוסר הבנויים על השכל האנושי. הרי שאדמו"ר הזקן בהקדמת המלקט, מבהיר בהרחבה, את הקשר הנפשי-נשמתי שקים בין הלומד והמדרשים, שהם ככללות התורה מקשרים את נשמות ישראל עם הקב"ה. אלא שבדרך כלל התקשרות זו היא כללית, שכן, אין כל אחד זוכה למצוא בכחות נפשו את "מקומו הפרטי שבתורה" כהסברו של רבנו באגרת (המבואר בהרחבה ב"במשכיל לאיתן").
לאור הבחנה זו נראה, שההבדל בין ספרי המוסר הבנויים על שכל אנושי לספרי המוסר המיוסדים על מדרשי חז"ל, היא לא רק במעלת איכות החכמה וההבעה שבהם. אלא גם אל איזה כח נפשי של ה"מקבל" הם מדברים. ונראה, שכל סוג של ספר מדבר אל כח אחר באדם. ספרי המוסר הבנויים על השכל האנושי כדוגמת חובות הלבבות ושערי תשובה, מדברים אל שכלו של האדם. ואילו ספרי היראה המושתתים את מדרשי חז"ל כדוגמת ה"ראשית חכמה", הם מדברים ומעוררים את הנשמה?
**
וכאן נשאלת השאלה, אל איזה כח נפשי מדבר התניא?
נזכיר, כי בתחילת התניא מבהיר בעל המחבר כי לכל אדם מישראל, אחד צדיק ואחד רשע ישנן שתי נפשות, האחת המתלבשת בדם האדם להחיות את הגוף, והשניה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". ובפרטיות יותר, מהמבואר בהמשך התניא עולה, שבפרטיות ליהודי שלש נפשות: אלוקית, שכלית ובהמית. ונצין, שבקונטרס "ענינה של תורת החסידות" פרק א' מבואר: שעל ידי תורת החסידות ניתנה האפשרות לכל אחד להבין גם את חלק הסוד שבתורה, לא רק בשכל של הנפש האלוקית אלא גם בשכל של הנפש השכלית, ועד השכל של הנפש הבהמית.
והנה, את התשובות המרוכזות בתניא, אדמו"ר הזקן אמר לאנ"ש ש"גילו לפני כל תעלומות מוחם ולבם בעבודת ה'" (כלשונו בהקדמת המלקט).
ומה כללו תעלומות המוח והלב הללו? האם רק את משאלותיה של הנפש האלוקית? האם רק את התסכול האנושי שמונחה על ידי הנפש השכלית? או, האם רק הצגת המועקה מהבעיות שהיצר הרע והנפש הבהמית עושים לאדם? ברור, שבאופן כללי, כל בעיה שהעיקה לפונים אל הרבי, מורכבת מכל מערכת הכחות של היהודי. וכשאדמו"ר הזקן נתן מענה למשאלתו של החסיד ביחידות, ברור שהוא דבר אל כל המרכיבים הנפשיים שבקרבו.
למסקנה נראה איפוא לומר: שבעוד שספרי המוסר השכליים, מדברים רק אל שכלו האנושי של האדם. וספרי המוסר הבנויים על מדרשי רז"ל מעוררים רק את הנשמה. הרי שספר התניא, מדבר גם לנשמה של היהודי וגם לנפשו השכלית –אנושית, ובאופן כזה, שהדברים עשויים בסופו של דבר לחלחל ולהשפיע אף על נפשו הבהמית.
*
לסיום, נסב את תשומת לבנו, שלמעשה ישנם עוד כמה שינויים בין ספר התניא לשאר ספרי המוסר, כמבואר בהרחבה ובפרטיות בבאור התניא משכיל לאיתן על הקדמת המלקט ובספר "תניא לעיון". ובצירוף כולם ("האור העולה על כולנה"), מקבלים אנו תמונה שלמה וכוללת על מעלתו הנשגבה של התניא הנפלא.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
