קו עיתונות דתית על "כינוס השלוחים"
מנדי ריזל
השמות הבאים לא אומרים לכם הרבה. אפילו סביר להניח שכלום: הרב יחיאל לויטין, הרב אלכסנדר פיקרסקי, הרב משה נוימן, הרב ישראל קוזלובסקי והרב פ.
אלא שבניגוד אליכם, עבור עשרות-אלפי יהודים הם עולם ומלואו: רבנים שיודעים להשיב על כל שאלה; מגידי-שיעורים המסבירים במתק שפתיים ובלשון רהוטה את מחלוקות אביי ורבא, פסקי השו"ע וסוגיות עמוקות בתורת החסידות; ''פסיכולוגים'', בעלי אוזן קשבת לכל בעיה וצרה ומומחים לפתרון כל תקלה. והכי חשוב: החמשה, ועוד 4,000 משפחות אחרות, חדורות להט ואמונה אדירה, מקריבים את חייהם למען מטרה אחת: הבאת הגאולה. כיהודים מאמינים הם יודעים שכל מצווה, כל מעשה טוב שייפעל בזכות עבודתם, יביא את המשיח מהר יותר, כפסק-דין הרמב"ם כי העולם כולו שקול על כף מאזניים: "עשה מצווה אחת – זכה והכריע את כל העולם כולו לכף זכות". את המשפט הזה החדיר הרבי בחסידיו.
לויטין, יליד בני-ברק, נמצא כבר 4 שנים בעיר צ'יליאבנסק שברוסיה. חור נידח בסיביר. לא מקום אקזוטי. ממש לא המקום שהייתם רוצים לגור בו. אבל מה לעשות שיש שם אלפי יהודים שזקוקים לו? לפני שלוש שנים, פחות משנה לאחר חתונתו, הוא ארז את מטלטליו ונסע אל הלא נודע, יחד עם רעייתו.
פיקרסקי, בנם של שלוחי חב"ד לאחת משכונות היוקרה של תל-אביב, נמצא כעת בעיר לה-פאז שבמקסיקו. יש שם קהילה של כ-500 מבני העם היהודי. הוא, רעייתו ושלושת ילדיהם הקטנים עדיין שוברים את השיניים בניסיון ללמוד כמה שיותר מהר את השפה המקומית. אחרי הכול, רק לפני שלושה חודשים הם עזבו את הקן החמים בכפר חב"ד וקפצו למים העמוקים.
נוימן, שגדל בכפר חב"ד, הצטרף לקומנדו היהודי שמונה עשרות משפחות ומפעיל מערך אדיר של פעילות סביב השעון בעיר דנייפרופטרובסק שבאוקראינה, השוכנת על נהר הדנייפר. בעיר, השנייה בגודלה במדינה, מתגוררים כ-20,000 יהודים ונוימן מתמקד במשך רוב שעות היום בתפקיד שלשמו הובא לעיר בידי רבה הראשי: מסירת שיעורים המרתקים את שומעיהם.
קוזלובסקי, בן ירושלים, הוא השליח החדש במומביי שבהודו. בעיר הענקית והמלוכלכת, הוא ומשפחתו משמשים כמחליפים של הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד, שנטבחו על קידוש ה' לפני 5 שנים בדיוק, עת השתלטו על ביתם-מבצרם מחבלים פקיסטניים צמאי דם. הטראומה והחשש מרחפים בחלל, אבל "לא תקום פעמיים צרה", הוא בטוח. האבטחה על משפחתו השתפרה מאוד – כלקח מהאסון ההוא.
"פ", במקור ירושלמי אף הוא, נשוי ואב לשניים, מתגורר עם משפחתו בבירה מוסלמית ידועה. ארגון הטרור אל-קעידא בונה את עצמו באותה מדינה ואף ביצע בה פיגועים בעבר והמטה ללוחמה בטרור הוציא אזהרת מסע חמורה במיוחד לישראלים המעוניינים לבקר בה – אך אותו זה לא מרתיע. עבור יהודי המקום הוא אוויר לנשימה. חמצן. את כל התורה שלהם הם חייבים לו. אז כן, החלונות בביתו חסיני ירי וברחובות הוא מסתובב עם קסקט. בעזרת הזקן, רבים בטוחים כי מדובר בשייח', להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל הסיכון קיים תמיד. זו הסיבה שהוא התחנן ששמו ושמה של מדינתו לא ייכתב. "אסור שידעו שיש שם תחייה יהודית. עלינו להיות הרחק מאור הזרקורים", הסביר לי בחזית בית 770 בעל שלושת הגגות המחודדים.
כן, לא טעיתם. אלו שאליהם נחשפתם זה עתה משמשים כשלוחי הרבי מליובאוויטש. חמשה מתוך ארבעת-אלפים. למה הם הלכו לשם? פשוט מאוד: כי הרבי אמר.
וכשהרבי מצווה ומתחנן ומסביר כי יש להכין את העולם לגאולה, ולדאוג – כמו משה רבינו בשעתו שרדף אחרי הטלה הקטן שנמלט מן העדר – לכל יהודי באשר הוא ובכל מקום כדי להצילו ולהעלותו אל הדרך העולה בית א-ל, הם עולים על הטיסה הראשונה ופשוט תוקעים שם יתד.
החמישייה הזו לא זרה לי. למדתי איתם בישיבה במשך 6 שנים תמימות. יחד התפלפלנו מצאת החמה ועד הרבה לאחר שקיעתה על סוגיות בגמרא. בצוותא ניסינו לפצח סוגיות בחסידות ונהנינו משיחה של הרבי על פרשת-השבוע – שהחדירה בנו חיות ונתנה לנו כוח. כתף אל כתף ישבנו בהתוועדויות חסידיות במהלכן החדירו בנו המשפיעים את דברי הרבי כי "דורנו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה", ועלינו לפעול לשם כך.
של כמה מהם הייתי חברותא, של אחרים חבר חדר בפנימייה. אחרי 5 שנים, נפגשנו כולנו במקום שמושך אליו כבמגנט פעם בשנה את כל הקומנדו היהודי. את שלוחי הרבי. הם בדרך כלל נפגשים פעם בשנה, בכינוס שמתקיים תמיד בשבת מברכים כסלו, אבל עבורי – שזו לי הפעם הראשונה בכינוס בחמש השנים האחרונות – הייתה זו הזדמנות מיוחדת.
יש שחושבים כי חיי השליחות הם דבר מושלם ומעניין: מגורים בארץ זרה, סביבה חדשה; אטרקציה של ממש. בציבור אפילו בטוחים שלחסידות יש בנק או מכרה זהב שמממן את כל השלוחים. אחרת, מהיכן הם בונים את המרכזים די בכל אתר ואתר ומזמינים כל אשר בשם ישראל יכונה אל בתיהם לסעודות שבת, שיעורים והתוועדויות? אבל זה לא נכון. ממש לא נכון: השליחות היא דבר מושלם, אבל רק בגלל הקירוב וההקרבה למען האחר. הקירוב וההקרבה, אגב, הם - בשורה התחתונה - רק אמצעי למען המטרה הקדושה. להצלחת היעד: הבאת הגאולה.
המגורים בארץ נוכרייה קשים מאוד. נוסף על הבדידות האיומה – בלי משפחה, בלי חברים, בלי מישהו שמבין את השפה ויוכל להבין ולעזור – הם נתקלים בבירוקרטיה שאותה הם מפצחים בעזרת החיוך והלהט הנצחיים. הם, כמובן, מאמינים שרוחו של הרבי מלווה אותם לכל מקום ומסייעת להם לעבור כל תקלה. הרבי בעצמו אמר זאת; יש גם בעיות של חינוך, ולכן הוקם "בית-ספר נט" שבמסגרתו לומדים הילדים בכיתה ווירטואלית עם "חברים לספסל הלימודים" מכל רחבי תבל; יש לעיתים, במקומות שאין תשתית יהודית מינימאלית, שעליהם לטוס למדינות אחרות כדי לשמור על מצווה כזו או אחרת; יש גם בעיות של מזון שעליהם להשיג, לארגן, לאלתר.
רבים מהם שוחטים מוסמכים שמצליחים איכשהו בין עומס העבודה היום-יומי גם לשחוט ולהכשיר עופות או בהמות. טוב, זה הרי לא עבורם אלא רק כדי שליהודים שיגיעו להתארח במשכנם יהיה משהו חם וטעים לאכול; ולא פחות קשה: אין להם תקציב או תמיכה כלכלית (במקומות בודדים יש מימון לשנים הראשונות) והם צריכים גם ללמוד את מלאכת איסוף הכספים כדי להקים מוסדות, לפתוח מקווה טהרה, לרכוש אוכל כשר, לקנות ספרי קודש, תפילין ומזוזות ועוד ועוד. תחזרו שוב על הקטע האחרון אותו קראתם זה עתה. תחשבו שתי דקות על כל אחת מהנקודות שהוזכרו כאן. היא עולם ומלואו.
"אז למה אתם עושים את זה?", שאלתי. "מה גורם לכם, אתם שלא זכיתם לראות את הרבי כיוון שהייתם ילדים ב'גימל תמוז', להקריב את חייכם למען יהודים שלא פגשתם?". הם חייכו. "זה הרצון של הרבי. את זה הוא תבע וזעק כל העת. אם אנחנו, שזכינו להיוולד כחסידיו, ועוד ב'דור השביעי' (הרבי הוא השביעי והאחרון בשושלת אדמו"רי חב"ד ו'דור השביעי' הוא מושג ידוע בליובאוויטש, שאותו קבע הרבי עת התמנה לאדמו"ר) – אז יש בכלל ספק שלא נקום ונעשה את רצונו?" ענו-שאלו בהתלהבות.
"אדרבה - בגלל שלא ראינו אותו יש לנו יותר מסירות לעניין: זה יזרז את ביאת משיח ונוכל לראותו כבר בעיני בשר. ברור לנו כי הפעילות מחישה את הגאולה. את ההתגלות". זו התשובה שתשמעו מכל האלפים האחרים. "אין תחליף לרבי ואנחנו אפילו לא מעיזים לחשוב על זה. מבחינתנו הוא המנהיג של ליובאוויטש כאז כן היום", אומרים כולם. אחרי הכול - חסידות אחת, רבי אחד, מטרה אחת.
גם זקני החסידים, עימם שוחחנו, עומדים נפעמים: "אנחנו רואים כל פעם את השלוחים הללו, ועינינו דומעות מהתרגשות. ההתקשרות שלהם לרבי היא דוגמא לחיקוי. זה דבר שאינו מובן בשכל אנושי". אבל לא רק הם לא מצליחים להסביר זאת. כל מי שנקלע למקום עומד נפעם: ראיתי חסידי פולין לצד ליטאים, חובשי כיפות סרוגות לצד גלויי ראש. כל מי שמגיע לראות את התופעה מרגיש שיש כאן משהו בלתי מוסבר. "זה דבר לא טבעי, נשגב מבינתנו".
שאלתי את החמשה מדוע הגיעו ל-770. "כינוס השלוחים התחיל לפני כ-30 שנה כאן, ב'סוון-סעוונטי', ומאז זו מסורת שמגיעים אל המשלח כדי לקבל את ברכתו. הרבי דיבר באריכות על מעלתו של המקום והסביר באופן בהיר – על-פי נגלה ומדרשים – כי בכל דור, מאז שחרב בית-המקדש, יש את 'בית-רבינו-שבבבל' שהוא תחליף לבית-המקדש. הרבי הוכיח כי 770 הוא-הוא המקום הזה בדורנו. אנחנו מגיעים לפה, אפוא, פעם בשנה, כדי 'להטעין את המצברים'. מכאן אנחנו יוצאים עמוסי כוח וחדורי מוטיבציה כדי להמשיך את השליחות בשנה הקרובה, למרות הקשיים".
אחרי ששוחחנו, נכנסתי אל אולם בית-המדרש הענק. אלפי בני-אדם, האנשים שמקריבים את כל-כולם 365 ימים בשנה למען העם היהודי, היו מכונסים בפנים. במזרח, מימין לארון הקודש, ניצב כסאו האדום של הרבי. השלוחים התפללו בהתלהבות, האווירה הייתה מחשמלת. אבל דבר אחד, עיקרי, העיב על הכול: העובדה שאיננו יכולים לראות את הרבי. ניסיתי לדמיין אותו עומד שם, על הבימה המיוחדת שהוקמה עבורו, מעודד את הקהל כבימים עברו - וידעתי כי הוא רווה נחת מבניו, מברך אותם ומעניק להם את הכוחות הדרושים להמשך פעילותם האירואית. "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
מאפשרים לכם לקבל
